בערב יום ירושלים עלתה להר הבית קבוצה גדולה של פעילי תנועת Israel Is Forever. עלינו בקומה זקופה, בגאון יהודי ולאומי, כדי לציין את שחרור המקום הקדוש ביותר לעם היהודי. שרנו את התקווה, והנפנו דגלי ישראל בלב הר הבית. חמישה מאיתנו עוכבו בידי המשטרה. אני קיבלתי צו הרחקה מנהלי מההר למשך חודשיים. אלא שהפעם הסיפור לא הסתיים בעוד צו הרחקה שנבלע בשגרה הישראלית.
לאחר פרסום הפרשה פנה למשטרת ישראל השר לביטחון לאומי איתמר בן־גביר – שהניף את הדגל בהר בעצמו ביום ירושלים – בדרישה להבהרות. בעקבות זאת בוטל אתמול צו ההרחקה נגדי. חשוב מכך היה המסר הציבורי שיצא בעקבות האירוע: השר בן־גביר הבהיר בפומבי כי בהתאם למדיניות שהוא מוביל בהר הבית, הנפת דגל ישראל במקום מותרת.
מי שמכיר את תולדות המאבק על הר הבית מבין עד כמה זהו רגע היסטורי. במשך עשרות שנים התרגלו יהודים לכך שבהר מותר להם להיות נוכחים — אך לא באמת ריבונים. בלי תפילה, בלי שירה, בלי סמלים לאומיים. כאילו גם אחרי שיבת ציון ואיחוד ירושלים יהודי עדיין צריך להצניע את זהותו דווקא במקום הקדוש ביותר לעמו.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
והנה המציאות משתנה לנגד עינינו. כעת יהודים מתפללים בהר הבית בגלוי, שרים, משתחווים — וגם זוכים לגיבוי פומבי לזכותם להניף במקום את דגל ישראל.
הדברים הללו לא קרו מעצמם. הם תוצאה של מאבק ארוך שנים של פעילים, עמותות ותנועות שפעלו במסירות עצומה למען הר הבית, לעיתים תוך תשלום מחירים אישיים כבדים.
לפני עשר שנים, יחד עם אבי מורי ורבי ג׳ק קופפר ז״ל, מייסד Israel Is Forever, התחלנו לעלות להר הבית ולשיר שם את התקווה. בימים ההם שירת ההמנון הלאומי של מדינת ישראל בהר הבית נחשבה חציית קו אדום. המשטרה נבהלה, הווקף השתולל, ואנחנו הורחקנו שוב ושוב.
לפני ארבע שנים עברנו לשלב הבא: הנפת דגל ישראל בהר הבית. גם אז ניסו להרתיע אותנו עם עיכובים ממושכים והנפקת צווי הרחקה. אבל ההיסטוריה נעה בכיוון אחד בלבד: קדימה. מה שבעבר הוגדר "פרובוקציה" הופך בהדרגה לטבעי וברור מאליו. לא משום שמישהו העניק זאת מרצונו, אלא מכיוון שהיו יהודים שהתעקשו לחיות כריבונים בארצם ולא כאורחים מפוחדים במקום הקדוש להם ביותר.
עוד כתבות בנושא
ההבהרה הפומבית של השר בן־גביר איננה פרט טכני. היא מסמלת שינוי תודעתי עמוק: ההבנה שדגל ישראל בהר הבית איננו איום על הריבונות — אלא הביטוי המובהק ביותר שלה.
מאז 7 באוקטובר כולנו מבינים ביתר שאת שהמאבק שלנו איננו רק ביטחוני. זהו מאבק על הזהות שלנו, על הזיכרון ההיסטורי שלנו ועל עצם הזכות שלנו להיות כאן כעם חופשי וריבוני. מול מי שמנסים להכחיש את הקשר היהודי לירושלים ולהר הבית, חובה לומר את האמת בפשטות ובגאווה: הר הבית הוא המקום הקדוש ביותר לעם היהודי. שם עמדו בתי המקדש של עמנו. לשם פנו יהודים בכל תפוצות הגלות במשך אלפיים שנה. עם ישראל שב להר הבית לא ככובש זר, אלא כבעל הבית.
זאב ז׳בוטינסקי אמר שכאשר אתה בעל הבית, התנהג כבעל הבית. זה בדיוק מה שעושה היום דור חדש של יהודים: מפסיק להתנצל, מפסיק לפחד, ומחזיר את הריבונות היהודית מן הסיסמאות אל המציאות.
ביום ראשון הקרוב בשעה 8:30 בבוקר נקיים עלייה גדולה להר הבית עם דגלי ישראל. אני מזמינה את כולם להצטרף אלינו — בטהרה, בגאווה, באמונה ובקומה זקופה.
מלשכת השר בן־גביר נמסר: "השר לביטחון לאומי דרש הסברים מהמשטרה בעקבות הרחקתה של פעילת הימין עו"ד נילי נאהורי. לטענת המשטרה עשרים יהודים שהניפו דגלי ישראל לא הורחקו, ובכל זאת דורש השר בן־גביר הסברים מדוע שניים אחרים הורחקו בצו. בפנייתו למשטרה הבהיר השר בן־גביר כי מדיניותו היא לאפשר הנפת דגלי ישראל בשטח הר הבית, ובוודאי לא להרחיק את מי שמניף את דגל הלאום, בהמשך לשינויים הרבים שעשה בהר הבית מאז כניסתו לתפקיד. בין השינויים: התרת תפילה בקול, השתחוויה, שירה בכל רחבי ההר והכנסת דפי תפילה לשטח הר הבית, בשיתוף המשטרה וישיבת הר הבית. כאמור, השר בן־גביר ביקש לקבל הבהרה על החלטת מפקד מחוז ירושלים, ניצב אבשי פלד, לחתום על הרחקת הפעילה בשל הנפת דגל ישראל".