כך הנפנו את הדגל - ומיד הסרנו אותו

"ריח כבד של זיעת רגליים עלה מהשטיחים הספוגים, הכה באפנו וגרם לנו להשתהות מעט לפני הדלתות הכבדות. העיניים שוטטו על פני החלל הגדול, המופלא, מחפשות את גרם המעלות הצידי שיוביל אותנו אל מרומי הכיפה. האור הרך שחדר מחלונות האולם ותקרתו חשף את משטח הסלע שבמרכזו...

"מדרגות עץ הובילו אותנו בחלק הצר והחשוך שבין הכיפה הפנימית לכיפה החיצונית של המבנה, עד שהגענו לדלת צדדית. פתחנו אותה ויצאנו בעדה אל החלק החיצוני התלול. לפנינו נותרה עדיין המשימה המסובכת של טיפוס אל מרומי הכיפה. זיהינו מעין חציבה של מדרגות צרות בתוך אחד מלוחות הזהב, ותקענו בהן את קצות רגלינו, נזהרים לא להחליק ולמעוד. שרדנו את הקרב בפריצה לעיר, ולא הייתה סיבה הגיונית למות בהתרסקות מגג המבנה המקודש רק מפני שהתבקשנו לתלות את דגל ישראל במרומיו.

"בקטע האחרון של הכיפה, כשני מטרים לפני העמוד שעליו התנוסס חצי סהר, הגיעו המדרגות החצובות לסופן. נותר לנו לעשות רק עוד מקטע קצר, אבל חלק למדי וללא כל משענת אחיזה. טיפסנו על ארבע, לאט, בזהירות רבה, עד שיכולנו לבסוף ללפות את בסיסו של העמוד. קשרנו את הדגל היטב, בדקנו שהוא מתנוסס כראוי ברוח ועצרנו לרגע זקופים בקצה הנישא של כיפת הסלע כדי להביט על סביבותינו.

"ירושלים העתיקה השתרעה למרגלותינו בכל יופייה והדרה, מראה של פעם בחיים. רחובות צרים וסמטאות מפותלות בתוך גושי בתים צמודים אלה לאלה. צריחי מסגדים וכנסיות הפורצים מתוכם כאצבעות ידיים המושטות בתחינה לשמיים. קו של חומות שסוגר על כל אלה ושלוות קדושה ששורה מעל הכול כאילו אין מלחמה בעולם. רק קולות הנפץ ופרצי הירי החזירו אותנו אל קרקע המציאות, או במקרה שלנו אל הציפוי המתכתי של הכיפה התלולה" (דני בירן, איש על דגלו, 2017, עמ' 9־11).

"הנפנו את הדגל, התיישרנו ושרנו את 'התקווה'. סטמפל, זייפן איום, הצדיע בידו העבה על הקסדה הענקית שלו, וידו רעדה בהצדעה. הצצתי אל פניו, ואז ראיתי את הדמעה שזולגת על לחיו"

את הסיפור הכמעט דמיוני הזה, על הנפת דגל ישראל בראש כיפת הסלע, סיפר דני בירן, לוחם בגדוד 71 של חטיבת המילואים של הצנחנים. ביום כ"ח באייר תשכ"ז, 7.6.1967, הוא פרץ עם חבריו הלוחמים בשער האריות ושעט אל הר הבית.

לאמיתו של דבר, זה היה הניסיון השני להניף את הדגל בראש המבנה המוסלמי מעל אבן השתייה. הניסיון הראשון היה של שניים מקציני החטיבה: זמן קצר קודם לכן הם טיפסו לראש הכיפה ותקעו דגל, אך בשל אש צלפים הם נאלצו לסגת בטרם סידרו את הדגל היטב, והוא נשאר שמוט ומבויש. כעת קיבלו דני בירן וחברו מיכאל פקודה לשוב למרומי הכיפה המוזהבת ולהיטיב את הדגל.

הדגל של הסבתא

מניין נלקח הדגל? התשובה עוברת דרך הנפת דגל אחרת בשעות הנשגבות ההן של שחרור לב ירושלים. הנפת הדגל הזו מוכרת יותר, בזכות תמונה מפורסמת של לוחמי המילואים של חטיבת הצנחנים על בניין המחכמה, הגובל בהר הבית ונושק לכותל המערבי.

כך סיפר באוזניי יורם זמוש, מפקד פלוגה א' בגדוד 71 של חטיבת המילואים של הצנחנים: "משה סטמפל היה הסמח"ט שלנו. איש נמוך ומוצק, קשוח ונוקשה כלפי פקודיו וכלפי עצמו, עד כדי סיגוף. הוא היה מהלוחמים הנועזים שהיו בצנחנים, וכעת – במלחמת ששת הימים – הוא היה כבר מילואימניק בן 35. הנפת הדגל מעל הכותל הייתה היוזמה של סטמפל. הוא פקד עליי להוציא את הדגל ולכתוב עליו בעט: 'דגל ישראל מונף היום, כ"ח באייר תשכ"ז, על הכותל המערבי בירושלים בידי חיילי חטיבת הצנחנים, היא חטיבת כובשי ירושלים!'. סטמפל הביט בדגל וגער בי: 'תתקן! משחררי ירושלים!', או במבטא הרוסי הכבד שלו: 'שֶׁחרִרֵי ירושלם!'.

"הנפנו את הדגל, התיישרנו ושרנו את 'התקווה'. סטמפל, זייפן איום, הצדיע בידו העבה על הקסדה הענקית שלו, וידו רעדה בהצדעה. הצצתי אל פניו, ואז ראיתי את הדמעה שזולגת על לחיו. סטמפל – איש הפלדה הקשוח – בוכה, והוא מנסה להסתתר בתוך הקסדה, כדי שהצלם אלי לנדאו לא 'יתפוס' אותו כך. שירת 'התקווה' הספונטנית הסתיימה, אבל סטמפל היה בסערת נפש. הוא תפס אותי בזרוע, הידק את האחיזה ולחש לי: 'זמוש, אם הסבים שלי היו יודעים שאני אגיע אי פעם לכאן, מעל הכותל המערבי, עם נעלי צנחנים ועוזי, אלף פעמים הם היו נותנים את חייהם'.

"סטמפל הביט למטה, אל סמטת הכותל, שם ראינו חיילים שלנו מצמידים לכותל שני שבויים ירדניים, ואמר: 'זה לא חשבון עם הלגיונרים הירדנים, זה חשבון עם החיילים הרומאים של טיטוס!'. ואז הוא הידק עוד יותר את האחיזה שלו בזרוע שלי, עד שהרגשתי שהיא תכף נתלשת, והוסיף: 'לעולם, לעולם לא נעזוב פה יותר!'".

אבל מניין הגיע הדגל לידיו של זמוש? נשוב אל דני בירן, המתאר את התארגנות הצנחנים עם הגעתם לירושלים: "הגענו לעת ערב לשכונת בית הכרם ונצמדנו לגדרות הבתים מחשש לפגיעת פגז ירדני. תושבי השכונה, שהיו ספונים עד אז במקלטים, הופתעו לגלות את החיילים הנשענים על גדרות חצרותיהם. חלקם יצאו מהבתים כדי להזמין חיילים רעבים לארוחה, ואחרים הציעו מקלחת של התרעננות או שיחת טלפון הביתה למשפחה הדואגת. בין המוזמנים אל תוך אחד הבתים היה גם יורם זמוש, מפקד פלוגה בגדוד 71. יחד עם חייליו נכנס למקלט של משפחת כהן המקומית ושם הציג בפני הלוחמים את משימתם. הוא דיבר גם על האפשרות כי בהמשך הם יהיו הראשונים להיכנס לעיר העתיקה.

"בני המשפחה המארחת היו עדי שמיעה לתדריך הצבאי. לפתע קמה הסבתא הקשישה, שישבה גם היא סמוך ללוחמים, ויצאה מהמקלט. כעבור זמן קצר חזרה, חיבקה את זמוש, שמה בידיו דגל מקופל ואמרה: 'תדעו לכם שכל העם היהודי דוחף אתכם באצבעות. שתגיעו בשלום וא־לוהים יביא אתכם בשלום'... היא סיפרה ששמרה את הדגל מאז פונתה עם משפחתה מהרובע היהודי במלחמת העצמאות ועכשיו היא מבקשת להחזירו למקומו הטבעי" (איש על דגלו, עמ' 12).

אם כן, הדגל של גברת כהן משכונת בית הכרם הוא זה שהניף זמוש מעל הכותל המערבי. בהינתן הפקודה להניף את הדגל מעל כיפת הסלע הוא הוסר משם והונף מחדש מעל מקום בית המקדש. אך לא לזמן רב. ארבע שעות אחר כך הגיע הפיקוד הבכיר לביקור בהר הבית המשוחרר: שר הביטחון משה דיין, הרמטכ"ל יצחק רבין ואלוף פיקוד המרכז עוזי נרקיס. לצידם עמד הפרקליט הצבאי הראשי מאיר שמגר, שלימים כיהן כנשיא בית המשפט העליון.

על שהתרחש באותם הרגעים העיד עוזי נרקיס: "מיד עם הכיבוש טרחו צנחנים אחדים לטפס לראש כיפת הזהב של מסגד עומר ולהניף עליה את דגל ישראל. כשהגעתי לשם עם שר הביטחון והרמטכ"ל היה עמנו גם מאיר שמגר, שנתן את דעתו על כך והפנה את תשומת ליבו של דיין. בהנחייתו הוריתי לאחד מאנשיי להוריד את הדגל. לא נזקקתי להסברים ארוכים כדי להבין שמראה הדגל בראש המסגד יזיק בתרומתו לשלהוב יצרים יותר משיועיל בקביעת עובדות" (עוזי נרקיס, חייל של ירושלים, 1991, עמ' 340).

דני בירן ומיכאל נאלצו לעשות שוב את הדרך הנועזת בחזרה, והפעם כדי לקפל את הדגל לצמיתות. אגב, מיד אחר כך הורה דיין גם על סילוק כל החיילים החמושים מרחבת הר הבית, כך שהורדת הדגל הייתה הרבה יותר מפעולה סמלית.

משה על הגלבוע

יורם זמוש הזכיר בערגה את סא"ל משה סטמפל (או בשמו המעוברת – פלס), סמח"ט הצנחנים, שפקד עליו להניף את הדגל באתרו הראשון מעל הכותל. סטמפל נהרג קצת יותר משנה אחר כך, ב־19 בספטמבר 1968, בהיתקלות עם מחבלים ב"ארץ המרדפים", בנחל בזק, בהיותו מג"ד בנח"ל המוצנח. דני בירן, שהיה פקודו וחברו הטוב, כתב לזכרו את "שיר על רעי". השיר מבוסס על קינת דוד לשאול וליהונתן, משום שסטמפל מצא את מותו בנחל בזק בשיפולי הגלבוע. "כמו גם שאול וכמו בנו יהונתן / להט האש של יום קשה / כך גם נפל בין תימרות העשן / על הגלבוע גם משה", נכתב בשיר. משה הוא סטמפל, "איש הפלדה הקשוח" שמחה דמעה בהר הבית המשוחרר, והבין בעומק הכרתו שהנפת הדגל במקום הקדוש ביותר לעם היהודי היא התשובה לא ללגיון הירדני של חוסיין, אלא ללגיון הרומי של טיטוס.

עם משה סטמפל, יורם זמוש, דני בירן ומיכאל נזכור את כלל החיילים משחררי ירושלים במלחמת ששת הימים, ש"כאריות לחמו בגבורה", ובמיוחד את אלה שציוו לנו במותם את עיר הקודש. בזכותם, במהרה עוד תבוא ברכה על ראש ההר.

ד"ר איל דודסון הוא מרצה בכיר במכללות אקדמיות, חוקר ומחבר ספרי ירושלים