עם דגל ואמירת קדיש: האב השכול שעלה להר הבית ביום הזיכרון

ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולחללי פעולות האיבה עלה דוד גלזר לראשונה להר הבית. רב הקהילה בחיפה שהוא חבר בה, הרב אריה כהן, יזם עלייה קהילתית להר הבית, וגלזר החליט להצטרף, והביא עמו את בנו. בן אחר של דוד, חנני, נרצח במסיבה ברעים בשמחת תורה תשפ"ד. במזרח ההר, מול מקום קודש הקודשים, אמר האב קדיש על בנו חנני, והתרגש מאוד. "זו הייתה הזדמנות נפלאה להציף את כל מה שישב עלינו בשנתיים וחצי האחרונות", אמר. לקראת היציאה משטח ההר נעמד גלזר לצד הרב אריה כהן, כשמצידו האחר חבר נוסף בקבוצה, דני בדש. בדש וגלזר הניפו דגלים ועוכבו בידי המשטרה עם יציאתם מההר, הוזהרו ואחר כך שולחו לדרכם. הרב אריה כהן עצמו הורחק בעבר מההר בכמה הזדמנויות, בין השאר לאחר שתקע שם בשופר בחודש אלול.

משפחת גלזר חיה בברזיל, ושם גדל הבן חנני עד שעלה ארצה לפני תשע שנים, בעקבות אביו שעלה עוד ב־2003. חנני שירת בגולני כמו אחיו הגדולים, ואחרי שהשתחרר גר בתל־אביב. הוא השתתף במסיבה ברעים בליל שמחת תורה ושם נרצח בידי מחבלי חמאס, כמו מאות משתתפים אחרים. כשאני שואל את דוד למה בחר לציין את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל דווקא בהנפת דגל הלאום בהר הבית, הוא משיב: "זו חובה של כל יהודי לקחת בעלות על מה ששייך לנו ולהפסיק להכיל ולתת לגיטימציה למי שהשתלטו על קודש הקודשים של עם ישראל. זו הייתה צריכה להיות תנועה עולמית, כי זה בעצם אינטרס של כל האומות".

גלזר הבין מראש את השלכת המעשה, אולם סבר שחשוב לעשותו כי "כל עוד אנחנו מכילים, אנחנו נותנים לגיטימציה לעניין, והדבר הזה (ההשתלטות האסלאמית על הר הבית, א"ס) צריך להיפסק".

מה תענה למי שמאשימים אתכם בהתגרות וטוענים שהר הבית אינו המקום להניף בו דגל?

"בדיוק להפך, זה המקום שהדבר הזה מתבקש בו. סיפרו לי שלערבים יש שם חופש פעולה והם משחקים שם כדורגל, מסתובבים בחופשיות מוחלטת ועושים מה שבא להם, בעוד היהודים מוגבלים שם מאוד, וזה במקום הכי קדוש לעם ישראל. זו בושה וחרפה לעם ישראל ולמדינה".

כמעט מיד החל גלזר לקבל הודעות מחברים עם תיעודים מאמירת הקדיש שלו ומהנפת הדגל בהר. תמונת הדגלים המונפים התפרסמה מיד ברשתות בערבית, ושם כונו המניפים "מתנחלים".

גם בדש, תושב קריית־חיים, עלה לראשונה להר הבית באותו היום, ואף הוא הגיע למקום יחד עם בנו. לשאלתי מדוע בחר להניף בהר את דגל המדינה הוא השיב שההר הוא "מקום שכל הסממנים מראים שהוא של יהודים – ויש עליו שליטה מוסלמית עם כל האיסורים המוחלים שם על יהודים. רציתי להראות בדרכי שזה שלנו".

יש מי שיראו בזה מעשה לא ראוי ביום הזיכרון.

"זה בשביל המדינה שלנו, לזכר כל הנופלים, למען החיילים, לרגל יום העצמאות. הכול מתחבר לאותה הנקודה".

מה השוטרים אמרו לכם?

"שהפעם הם מוותרים, אבל אם שוב נעשה פרובוקציה - ככה הם הגדירו את דגל ישראל, פרובוקציה - ייתכן שיפתחו נגדנו בהליך פלילי. לערבים מותר להיכנס לשם, לכל החצרות ולכל השטח, שכולו מלא בהיסטוריה שלנו, דוד ושלמה וכל אלו שאחריהם, ודווקא אותנו מזהירים: אל תיכנסו, אל תניפו, אל תעשו שום דבר. זה חורה ומציק".

בדש, בן 54, משרת כעת במילואים בעזה כמפעיל ציוד מכני הנדסי. עם כניסתו לעזה קיבל זוג תפילין משליח חב"ד, והוא מקפיד להניח אותם בכל יום. עלייתו להר נועדה גם לשם תפילה שיחזור בשלום.

בסיומו של יום הזיכרון ורגע לפני פתיחת חגיגות יום העצמאות, עברה בקבוצות פעילי ההר תמונתם של גלזר ובדש מניפים את הדגלים בהר כשמאחוריהם נוספו – בעזרת יכולות הבינה המלאכותית – עוד אלפי יהודים המניפים כמותם את דגלי ישראל. אם מותר להעריך, איסור הנפת דגלי המדינה בהר, איסור ותיק מאוד וגם מקומם, מתקרב לסיומו. המשטרה מתקשה מאוד לנמק אותו ולהדביק למעשה תווית עבריינית. כמו לא מעט איסורים אחרים בהר שהיו ואינם עוד, גם זה עתיד כנראה להתבטל בקרוב. במובן הזה נראה שהאב השכול משמחת תורה ואיש המילואים מפעיל המחפר מסמנים את השינוי הקרב. התמונה המהונדסת מעידה אפוא על מהות אמיתית לגמרי: המונים תומכים במעשה של השניים ועומדים מאחוריהם, גם אם לעת עתה כדי לראות זאת בעיניים יש עוד צורך במחולל בינה מלאכותית.