הצו שהוציאו השבוע שופטי בג"ץ, המחייב את הממשלה להסביר מדוע לא תבטל את החלטתה לסגור את גלי צה"ל, והצו שדורש מראש הממשלה לנמק מדוע לא יפטר את השר איתמר בן־גביר, והעמדה הפוליטית של נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית בעניין מינוי נציב שירות המדינה, והנכונות לדון בדרישה להכריח את הממשלה להקים ועדת חקירה ממלכתית - כל אלה מפרקים במהירות אבן אחר אבן ממה שנותר מהכבוד הציבורי אל בית המשפט. מאירוע לאירוע, מהחלטה להחלטה ומהליך להליך, מרגילים אותנו היועצת המשפטית לממשלה ובית המשפט הגבוה לצדק למציאות שבה לחוק הכתוב אין שום משמעות, לאנשים שבחרנו לכנסת אין שום סמכות, וההליכה אל הקלפי ביום הבחירות אינה אלא הצגה של השתתפות בהליך דמוקרטי שמזמן איננו קיים.
עוד כתבות בנושא
נתחיל בגל"צ. כולם הסכימו לאורך השנים שתחנת שידור צבאית המשדרת אקטואליה ועוסקת בפוליטיקה היא יצור לא נורמלי. רמטכ"לים, שרי ביטחון וועדות מומחים הצביעו על הבעייתיות. אפילו מנהל מחלקת הבג"צים בפרקליטות, עו"ד ענר הלמן, הודה בדיון בבג"ץ שגלי צה"ל היא "אנומליה". והנה, באה ממשלת ישראל והחליטה לסיים את האנומליה הזו. האם מדובר בהחלטה עד כדי כך בעייתית?
באחד מרגעי השיא של הדיון התעקש השופט יחיאל כשר להסביר לעו"ד דוד פטר, בא כוחה הבלתי נלאה של הממשלה, שיש בעיה בכך שהשרים שלמה קרעי וישראל כ"ץ הביעו את עמדתם בעניין עתיד גל"צ, לפני שאפשרו לוועדה שהוקמה לבדיקת הנושא לומר את דברה, כששר הביטחון אף מכריז מראש ש"מה שהיה לא יהיה". יש כאן בעיה קשה, הסביר השופט, משום שלמעשה השר כ"ץ הודיע מראש שיש פתרון אחד שהוועדה לא יכולה להגיע אליו - השארת המצב על כנו.
הכי מעניין
בניין גלי צה"ל ביפו | צילום: אבשלום ששוני, פלאש 90
פטר ניסה להזכיר לכשר שנבחרי ציבור אינם שופטים. להם מותר להביע עמדה. "מדיניות לא אמורה להיות סטרילית", הסביר, "אלא לשקף את עמדת המצביעים". ואני הקטן מבקש להוסיף שאלה קטנה לכבוד השופט כשר. נניח שישראל כ"ץ היה מתמודד לכנסת בראש מפלגת "סוגרים את גלצ". ונניח שהמפלגה הזו הייתה מקבלת את תיק הביטחון בממשלה, ומבקשת לקיים את הבטחותיה לבוחר ולסגור את תחנת השידור הצבאית. האם גם אז היה מציע לפסול את מהלכיה בטענה שהיא החליטה מראש? איזו מין תפיסה מעוותת זאת?
אגב, כדי להבין עד כמה הגמל לא רואה את דבשתו, לא מיותר להזכיר שנשיאת העליון הקודמת אסתר חיות התבטאה בחריפות נגד הרפורמה של השר יריב לוין, כינתה אותה "תוכנית לריסוק מערכת המשפט", ולמרות זאת לא מצאה בעיה לשבת בראש ההרכב שדן בביטול עילת הסבירות, רכיב מרכזי ברפורמה. מישהו יודע להסביר איך הדעה המוקדמת של חיות – שהיא שופטת, לא שר שנבחר לקדם מדיניות - לא הפריעה לאיש מחבריה כמו שהפריעה הדעה המוקדמת של כ"ץ?
עוד כתבות בנושא
כדי להבין עם מה אנחנו מתמודדים, חייבים לחזור לרגע אחד נוסף בדיון בשבוע שעבר, ולטיעון שנשמע מפיו של עו"ד הלמן, שליחה של היועצת המשפטית לממשלה. הלמן טען שאין לסגור את התחנה משום שאנחנו הולכים ומתקרבים לבחירות. נזכיר רגע את התאריכים כדי להבין במה מדובר. מועד הבחירות הבאות, נכון להיום, הוא 27 באוקטובר 2026. הוועדה שהקים שר הביטחון לבחינת עתיד גל"צ הגישה לו את מסקנותיה ב־28 באוקטובר 2025, כלומר שנה בדיוק לפני המועד הצפוי. ב־12 בנובמבר, כשבועיים אחר כך, הודיע ישראל כ"ץ שהחליט לסגור את התחנה. אתם בחרתם ממשלה לארבע שנים? ובכן, כשהיועצת טוענת שהממשלה לא יכולה לקבל החלטה כזו במועד קרוב כל כך לבחירות, היא מבקשת לפסול רבע קדנציה. זה נשמע לכם שפוי?
היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה | צילום: אורן בן חקון, פלאש 90
אבל זה עוד כלום. כי אז הגיע הנימוק של הלמן. לציבור, הוא הסביר לשופטים, יש "הרגלי שמיעה", שבהתאם להם הוא מגבש את עמדתו. ואם התחנה תיסגר עכשיו, לציבור שרגיל לשמוע את שידורי גל"צ לא תהיה דרך להתעדכן במה שמתרחש, והוא עלול להגיע ליום הבחירות בלי לדעת מה נכון להצביע. נשבע לכם, זאת הייתה הטענה. "זו לא רק פגיעה בחופש הביטוי", קבע, "אלא בזכויות חוקתיות לבחור ולהיבחר".
מאזיני גל"צ, אליבא דנציגה של היועמ"שית, לא יודעים שיש עוד תחנות (גילוי נאות וכו'), אולי הם בכלל לא מחוברים לאינטרנט, אין להם מושג שאפשר לצרוך חדשות בטלוויזיה, וכל מה שהם יודעים על החיים מתחיל ונגמר בגלי צה"ל. לקחתם להם את גל"צ, השארתם אותם מעופפים באוויר חסרי בינה ודעת. ואתם יודעים למה היועמ"שית מרשה לעצמה להגיע לבג"ץ עם טיעונים כאלה? כי כשבג"ץ נראה כמו שהוא נראה, היא יודעת שמול שער שאין בו שוער כדאי לבעוט מכל מצב. לכו תדעו, אולי משהו ייכנס.
אגב, אני מבקש לאמץ את הטיעון הזה של היועמ"שית וללכת איתו צעד אחד קדימה. כי אם למאזיני גל"צ אין דרך אחרת, מעבר לתחנה הספציפית הזו, כדי להחליט למי להצביע, וזה לבד הופך את הרעיון לסגור את גלי צה"ל למהלך שפוגע בזכות החוקתית שלהם לבחור ולהיבחר, מדוע ששידור תוכניות פוליטיות כמו זו של אילנה דיין או זו של רינו צרור, שמצדדות בעמדה פוליטית אחת, לא ייחשב לפגיעה אנושה בזכות החוקתית לבחור ולהיבחר?
ממשלה בגדר המלצה
לא מכבר פרס ישי שנרב על עמודי העיתון הזה רשימה ארוכה של מקלות שתקעו היועמ"שית ובג"ץ בגלגליהן של אינספור החלטות ממשלה. לחוק, מתברר, אין יותר משמעות. למילה הכתובה אין יותר ערך. כל החלטה שלא באה טוב בעיניים של בהרב־מיארה או של עמית בטלה מעיקרה. החוק קובע ש"הממשלה רשאית להפסיק את כהונתו של ראש השירות לפני תום תקופת כהונתו"? זו רק המלצה. החוק קובע ש"ראש שירות הביטחון הכללי ימונה בידי הממשלה לפי הצעת ראש הממשלה"? גם זה רק נושא לדיון.
חוק ועדות חקירה קובע מפורשות: "ראתה הממשלה שקיים עניין שהוא בעל חשיבות ציבורית חיונית אותה שעה הטעון בירור, רשאית היא להחליט על הקמת ועדת חקירה". ומה עכשיו? עכשיו בג"ץ ישקול אם כשהחוק קובע שהממשלה "רשאית" הוא לא התכוון בעצם שהממשלה "חייבת". זוכרים את פסק הדין שבו 11 שופטים הכריעו פה אחד בעד מתן אפשרות לבנימין נתניהו להקים ממשלה, אחרי שהוגש נגדו כתב אישום? התוצאה לא הייתה העניין החשוב בהליך ההוא. מה שהיה חשוב הוא עצם העובדה שבג"ץ ישב בהרכב מורחב וקיים דיון בשאלה אם נאשם בפלילים יכול להרכיב ממשלה, אף על פי שהחוק הפשוט מאפשר את זה, ואף על פי שרגע אחד לפני כן אזרחי ישראל יצאו בהמוניהם אל הקלפי והצביעו לבנימין נתניהו ביודעם שהוא סוחב איתו כתב אישום.
בעולם מתוקן בג"ץ היה זורק את העותרים מכל המדרגות. בעולם שלנו, כל עתירה היא בסיס לדיון. השר לביטחון לאומי לא נראה טוב ליועצת המשפטית? אין לה בעיה לדרוש לפטר אותו ואין לבג"ץ בעיה לדרוש מראש הממשלה לנמק מדוע לא יעשה זאת. האם יש חוק שמסמיך מישהו מהם לפטר שר שלא הוגש נגדו כתב אישום והוא אפילו איננו חשוד בפלילים? לא. אבל לחוק הכתוב מזמן אין שום ערך.
נשיא העליון יצחק עמית שאל לפני שבוע למה שאזרחים יצייתו לחוקים של הכנסת כשאנשי ציבור מתעלמים מפסקי דין. על אותו המשקל אפשר לשאול למה שאזרחים יצייתו לחוקים כאשר שופטי בג"ץ מתעלמים מהם.
קחו את סיפור בחירת נציב שירות המדינה, אחד האירועים המטורפים שקרו פה, ותתחילו ממה שקרה רגע לפני המהפך שחל השבוע, כשבדיון מורחב בהרכב של חמישה שופטים נותר הנשיא עמית במיעוט. החוק קובע מפורשות ש"הממשלה תמנה נציב שירות המדינה" וש"על מינויו לא תחול חובת המכרז". פשוט וברור. בא יצחק עמית, יישר קו עם עמדה מופרכת של בהרב־מיארה, וקבע שכל מה שהיה כאן במשך 65 שנה, מאז ימי דוד בן־גוריון, ייחשב מעתה בלתי סביר באופן קיצוני רק משום שמדובר בממשלת נתניהו.
עוד כתבות בנושא
כל ממשלות העבר בחרו בעצמן את נציבי שירות המדינה, ומעולם לא נדרשה שום ממשלה למנות את הנציב בהליך תחרותי של ועדת איתור או משהו דומה לה. בא יצחק עמית, הפך הכול וביקש להכריח את הממשלה לבחור נציב בהליך שלא היה בשום ממשלה לפניה. ולמה הסיפור הזה מטורף כל כך? כי לפני 15 שנה הגישה התנועה לאיכות השלטון עתירה שדרשה את זה בדיוק, ויצחק עמית עצמו זרק אותה מכל המדרגות. הוא וחבריו התקשו אז להבין מה רוצים העותרים, כשהחוק ברור כל כך ומותיר את מינוי הנציב בידי הממשלה בלי שום מגבלות. ועכשיו? לפני כמה חודשים כאמור הוא עשה סיבוב פרסה, והחליט להוציא את בחירת הנציב מידי הממשלה אל ועדת איתור שתמצא עבורה את המועמד המתאים.
איך הוא נימק את זה אז, כשהיה בדעת הרוב, וגם השבוע, כשנותר בדעת המיעוט? בטענה שהממשלה השתנתה. ממש כך. "נורמות של היום אינן נורמות של שנת 2011", כתב בהחלטה הראשונה, והשבוע הקצין עוד יותר והזהיר שהספינה שלנו בדרכה למצולות. באמצעות נימוקים מהסוג הזה יכול כל שופט לקום בכל בוקר, לראות את הממשלה, להחליט שהיא בעייתית בעיניו יותר מממשלה קודמת שבעניינה נקבעו מסמרות בעבר, ולפסוק את ההפך ממה שפסק אתמול.
הנתין העליון
אי אפשר לסיים בלי התייחסות לנשיא העליון לשעבר אהרן ברק, אבי השיטה, ולצורך זה נתמקד באמירה אחת שלו מהזמן האחרון, שמקוננת על כך ש"הפכנו מאזרחים לנתינים", ש"היחס למפגינים הוא כאל עבריינים", וש"אנו מצויים במדרון ושוב איננו אותה דמוקרטיה שהיינו בעבר".
אהרן ברק חי שנים ארוכות בלה־לה־לנד. אין איש שדרס את הדמוקרטיה הישראלית ואת זכויות האזרח הישראלי כמוהו. בעיתוי מופלא, יום אחרי שאמר את הדברים הללו נתקלתי בבית קפה בבקעת הירדן, לגמרי במקרה, ביהודה נאומבורג. נאומבורג היה מעורב בחסימת כביש בגוש קטיף, במקום שבו ספק אם הכביש עצמו ידע שחסמו אותו, יחד עם שלושים אנשים נוספים, ערב ההתנתקות, כשהוא בן 19. כתב האישום שהוגש נגדו מייחס לו התקהלות אסורה, התפרעות, והמשך התפרעות לאחר הוראת התפזרות. הוא נאזק ונשלח למעצר.
נשיא בית המשפט העליון בדימוס אהרן ברק והנשיא הנוכחי יצחק עמית | צילום: פלאש 90
פרקליטות המדינה דרשה לעצור את חוסם הכביש הצעיר הזה עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו, ובית המשפט, הזוי ככל שזה נשמע, הסכים עם הטענה וקבע שהנער אכן מסוכן לציבור, ושלמרות זאת ניתן להשיג את מטרת המעצר בשחרור בערובה. בין לבין, אחרי שישב במעצר עשרה ימים ואחרי שעבר במחוזי, הגיע התיק לבית המשפט העליון שנשיאו אז היה אהרון ברק. "נסיבות ביצוע העבירות על פי הראיות מעידות על חומרה ועל מסוכנות", כתבה השופטת איילה פרוקצ'יה. "קיים סיכון בהסתברות גבוהה", המשיכה, "כי מאורעות נוספים העשויים להתרחש במסגרת מהלכים מדיניים שונים עלולים להצית את תגובותיהם הרעיוניות של העוררים באופן העלול להניעם להשתתף בפעולות מחאה אלימות, העלולות לצאת מגדר שליטה".
יודגש: לנאומבורג לא יוחס מעשה אלים, אבל זה לא הפריע לבית המשפט. "חופש הביטוי וההפגנה אינם נותנים היתר לבצע פעולות שלוחות רסן המסכנות את שלום הציבור", קבעה פרוקצ'יה והשאירה את נאומבורג, על חסימת הכביש הזו, במעצר בית יישובי של יותר מחצי שנה. המעצר הזה, אגב, הסתיים רק כשהיישוב של נאומבורג נהרס בהתנתקות והוא לא היה יכול עוד להישאר בו במעצר.
עוד כתבות בנושא
זוכרים את "ימי השיבוש" שארגנו אנשי מחאת קפלן? ובכן, ערב ההתנתקות, יום שיבוש כזה, שבו נחסמו צמתים, הביא למעצרם של 409 מפגינים. רובם, כך דיווח אז שי ניצן בכנסת, "הוארך מעצרם לצורכי חקירה". נגד 200 מהם הוגשו כתבי אישום. ילדים הושלכו למעצרים ממושכים בברכת שופטי העליון של ברק. 119 קטינים הובאו להארכת מעצר קבוצתית, בגוש אחד, כמו במדינת עולם שלישי. בלי לבדוק מה יש נגד כל אחד לבדו. "אנשים צעירים כקטינים אלה, אשר ביצעו לכאורה עבירות פליליות לראשונה בחייהם, אך שמו להם למטרה לסכל את ביצוע החלטות הממשלה והכנסת, מסוכנים לציבור הרבה יותר ממשתמש בסמים", אמר עליהם בית המשפט.
שבוע אחרי המעצר הזה, כשהגיעו העצורים אל דורית ביניש ובאי כוחם טענו שאין נגדם ראיות, שחלקם כלל לא נקטו אלימות, ושלא סביר להאריך מעצר שוב לקבוצה גדולה בלי לבדוק מה עשה כל אחד מהילדים בה, ביניש נפנפה אותם. "אכן, בנסיבות רגילות יש ממש בטענתם, כי גם כאשר מדובר בעבירות המבוצעות על ידי מספר משתתפים נדרש דיון פרטני בחומר הראיות הלכאורי שיש נגד כל אחד מהם גם לשם מעצר ראשוני לצורך חקירה. אלא שהנסיבות שבפנינו הן יוצאות דופן". את כולם השאירה במעצר. ערימת ענק של ילדים שאיש לא בדק פרטנית אם עשו משהו רע.
אז ברק מדבר על "נתינים"? תחתיו כנשיא העליון נרמסו זכויות הפרט יותר מבכל תקופה אחרת. איך הוא, שהיה חלק ממערך ההתעמרות במפגינים נגד ההתנתקות, לא מתבייש להתלונן שהוא מרגיש "נתין" ולא "אזרח", ולקונן על היחס למפגיני השמאל היום, אלה שעושים מה שהם חפצים בלי לשלם פרומיל מהמחיר שהוא וחבריו השיתו על מפגיני הימין?
יש כאן קבוצה ענקית של אזרחים, כמחצית מהעם בישראל, שנשיא העליון והיועמ"שית אינם סופרים אותה. לא אותה ולא את הצבעתה בקלפי. הם ממציאים נגדה חוקים ומנסחים עבורה פסיקות שאינן נשענות על דבר, כדי לעצור כל מהלך שמובילים נבחריה. הקבוצה הזו לא יכולה מבחינתם להחליט על כלום, ולא ראויה להחליט על כלום. אנחנו שומעים כבר שלוש שנים סיפורי סבתא על "הפיכה משטרית". יש הפיכה כזו. התחיל אותה אהרן ברק, ממשיכים אותה יצחק עמית וגלי בהרב־מיארה. הם אינם הנתינים בסיפור הזה. הם הנוגשים. מתישהו תקום קבוצה גדולה של ישראלים ותודיע שאינה מוכנה עוד לשחק את המשחק הזה שנכפה עליה, שבמסגרתו היא מקיימת את חובותיה, משלמת מיסים ומתגייסת למילואים, וביום הבוחר היא נשלחת אל הקלפי רק למען ההרגשה הטובה, כדי שמישהו יבוא אחר כך וימחק את בחירתה כאילו לא הייתה.
עוד כתבות בנושא
