יותר מחמש שעות ארוכות ומייגעות נמשך שלשום הדיון בבג"ץ בחמש העתירות המבקשות לבטל את החלטת הממשלה על סגירת גלי צה"ל. אולם ג' של בית המשפט העליון היה מלא מפה לפה בעורכי דין, פקידים, עותרים וקהל אזרחים ששאלת עתיד התחנה הצבאית טרדה את מנוחתם. ביניהם היו עובדים מודאגים שעתיד מקום עבודתם חשוב להם, ומנגד אימהות לחיילים שדרשו לשים סוף למצב שבו התחנה הפועלת כחלק מהצבא מעניקה לא פעם במה למתקפות נגד בניהן.

כל עוד נשמעו בחלל האולם טיעוניהם של העותרים נגד הסגירה, עוד יכולנו לתהות שמא הפעם הממשלה תופתע לטובה. אולי הפעם יקרה הבלתי ייאמן, ודווקא ההחלטה על סגירת התחנה הצבאית תצלח את משוכת בג"ץ ותזכה באופן מפתיע לאישורו של הרכב השופטים. מי שסייעו לחברי ההרכב ליצור את הרושם הזה היו דווקא נציגי העותרים, שהגישו את חמש העתירות שנדונו בפניהם. אלו הצליחו להשמיע באולם טיעונים משונים ומופרכים עד כדי כך שהם קוממו אפילו שופטים אקטיביסטים מוצהרים, ולא רק כאלו שמקפידים על הצגת חזות שמרנית.

התחרות על תואר "הטיעון ההזוי ביותר" הייתה קשה. אחד המועמדים הבולטים היה טיעונה של עו"ד יעל גרוסמן, שייצגה בדיון את מועצת העיתונות. גרוסמן ביקשה להסתמך על חוק השיפוט הצבאי ולטעון כי הממשלה כלל אינה מוסמכת להחליט על סגירת יחידה צבאית. החלטה כזו מסורה כל כולה לרמטכ"ל, באישור שר הביטחון. לטענתה, מאחר שהצבא אינו תומך בעמדת הממשלה, היא אינה רשאית להחליט על סגירת התחנה הצבאית. אפילו השופטת דפנה ברק־ארז התקשתה להאמין שהיא שומעת נכון. היא קטעה את עורכת הדין והזכירה לה שחוק יסוד הצבא קובע מפורשות שצה"ל כולו, ובתוכו הרמטכ"ל, כפופים למרות הממשלה. גרוסמן שמעה, אך לא התרגשה.

מועמד בולט לא פחות היה טיעון שהשמיע פרקליט הצמרת עו"ד בועז בן־צור, שנשכר לייצג את ועד עובדי גלי צה"ל. בן־צור, חריף וחד לשון כדרכו, טען שסגירת תחנת שידור שיותר ממיליון איש מאזינים לה פוגעת אנושות בחופש הביטוי שלהם, שהוא זכות יסוד חוקתית. ממילא, הוא טען, לא זו בלבד שנדרשת חקיקה ראשית כדי לסגור את גלי צה"ל, החקיקה אף חייבת לעמוד בתנאיה של פסקת ההגבלה בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו - כלומר להיות לתכלית ראויה, ולעמוד בשלושת מבחני המידתיות שפיתח נשיא העליון בדימוס פרופ' אהרן ברק.

השופט אלכס שטיין, שישב אף הוא בהרכב, ניסה לוודא שהוא מבין נכון את עמדתו של בן־צור. "מה שאדוני טוען הוא שכלל לא ניתן לסגור את גלי צה"ל, בשום צורה", ציין שטיין בחיוך. בן־צור הבין את האבסורד, אך לא הכחיש שזו הסקה לוגית פשוטה מדבריו, ואולי גם המטרה שהוא חותר לעברה.

מי שהגדיל לעשות והשמיע אולי את הטיעון ההזוי מכולם היה דווקא מנהל מחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה, עו"ד ענר הלמן, שייצג בדיון את היועצת המשפטית לממשלה. עו"ד הלמן הצליח בכישרונו לקשור בין סגירת גלי צה"ל בראשית חודש מרץ ובין הבחירות הצפויות בשלהי אוקטובר, ולטעון כי לנוכח הקשר הזה ההחלטה אינה פוגעת רק בזכות לחופש הביטוי. "עוד תשעה חודשים פחות יום, לכל המאוחר, תתקיימנה הבחירות לכנסת, ולציבור יש הרגלי שמיעה", טען הלמן. "הציבור מאזין לתוכניות אקטואליה וכך מגבש את עמדתו לפני בחירות בשאלה מי ינהל אותנו בארבע השנים הבאות. זה דבר בסיסי. האם הממשלה, כשהחליטה לסגור את גל"צ, היא הביאה בחשבון את הרגלי השמיעה של הציבור? זו פגיעה לא רק בחופש הביטוי אלא בזכויות החוקתיות לבחור ולהיבחר לכנסת... אם לא נותנים לך לשמוע את כל מגוון הדעות במקום שאתה רגיל אליו, ועושים את זה חודשים ספורים לפני הכניסה לתקופת בחירות".

בשלב הזה אתם בוודאי מנענעים את ראשיכם באי אמון. לא ייתכן שטיעון מופרך כל כך הושמע בפני פורום מכובד כל כך. אין סיכוי שעו"ד הלמן סבור באמת ובתמים שסגירת תחנת שידור צבאית בעידן של ריבוי מדיה ושינויי עומק באופן זרימת המידע תפגע ביכולתו של מאן דהוא לגבש עמדה מושכלת בשאלה למי לתת את קולו בקלפי. לשמחתי, אתם לא חייבים להאמין לי. תוכלו להאזין לטיעון בעצמכם: הדיון שהתקיים שלשום שודר בשידור חי, והקלטתו המלאה ניתנת לאיתור ברשת בקלות רבה.

אקטיביזם בתחפושת

אולם כאשר עבר הכדור למגרשו של בא כוחה של הממשלה עו"ד דוד פטר, שעמד בודד כמעט במערכה אל מול 15 עורכי דין מטעם העותרים והיועצת המשפטית לממשלה, כל מי שהאזין לדיון הבין מהר מאוד שגם הפעם ההחלטה נדונה לפסילה. על אף הסלידה שהפגינו השופטים לנוכח הטיעונים המשונים שהוצגו להם, החלטת הממשלה לא תזכה לברכתם. העיסוק בסבירותן של החלטות ממשלה יצא מהאופנה, אך לא אלמן ישראל: במקום להתמקד בשאלה אם החלטת הממשלה סבירה, נתפסו שופטי ההרכב הנוכחי ל"תהליך" ומצאו בו סדרה של פגמים.

בין השאר לא מצאה חן בעיניהם זהותם של שניים מחברי הוועדה המייעצת, שרה העצני־כהן ואלעד מלכא, הקשורים מדי לליכוד, לטעמם של השופטים. כבודם לא אהבו גם התבטאויות שהשמיעו חברים בממשלה, שכביכול הסלילו את חברי הוועדה לתת דווקא המלצות מסוימות, ולא אפשרו דיון פתוח תוך שקילת כל האפשרויות בנפש חפצה. התבטאויות ברוח זו השמיע בדיון גם השופט שטיין, ובעיקר שב עליהן השופט יחיאל כשר. השניים הבהירו שהממשלה, לשיטתם, מוסמכת עקרונית להחליט על סגירת גלי צה"ל, השאלה היא רק איך.

גישתם נשמעת שמרנית למדי, בהאזנה ראשונה, אך אל תתנו לרטוריקה להטעות אתכם. למעשה זהו אולטרה־אקטיביזם בתחפושת. עילת הסבירות עוררה ביקורת חריפה בשדה הפוליטי, באקדמיה ובמערכת המשפט, ואף על פי שביטולה הרשמי נפסל בבג"ץ, היא הוחלפה בשקט אך בעקביות בפרקטיקה שיפוטית שונה. במרכזה של האופנה המשפטית החדשה ניצב "התהליך".

כאשר בג"ץ מודל 2026 רוצה לסכל החלטת שר או החלטת ממשלה, הוא כבר לא קובע שהיא בלתי סבירה. במקום זאת מדברים השופטים על תשתית עובדתית חסרה או עבודת מטה לקויה, על אי היוועצות מספקת בדרג המקצועי או הנמקה פגומה, וכיוצא באלו. קביעות מהסוג הזה אי אפשר להפריך, והן מאפשרות לשים רגל לכל מדיניות שלא נראית לשופט או להרכב, בלי לשלם את המחיר הציבורי הכרוך בעיסוק בסבירותה.

וכך, אופנה משפטית הולכת ואופנה משפטית באה, ונטייתו של בית המשפט לשים את עצמו בנעלי הממשלה, כדי להצר את יכולתה לממש את מדיניותה, לעולם עומדת.