דפי מקורות, ערמת ספרים קטנה, כיבוד מגוון, וחבורת נשים שנמצאות בעיצומו של דיון בסוגיה חינוכית־תורנית, מקבלים את פניי באולפנת ישורון בפתח־תקווה. הגעתי לכאן כדי לפגוש כמה מהמובילות הרוחניות של רשת אמית, תפקיד חדש יחסית שנועד למלא במידה רבה את תפקידו המסורתי של רב בית הספר, גם אם בשם אחר.
מי שייסדה את התפקיד הזה היא מוריה שפירא, מנהלת בתי הספר לבנות ברשת אמית, שזיהתה את הצורך הזה כבר כששימשה ראש אולפנת אמית חיפה. "בכל בית ספר לבנות ראוי שתהיה אישה שתוביל את הרוח", היא אומרת. "כתלמידת אולפנה למדתי אצל דמויות מאוד גדולות, אבל העובדה שהם היו גברים גרמה לי להרגיש שאני לא אוכל להיות כזאת. נהדר שיש רב בבית הספר, אבל חייבת להיות גם אישה שהבנות יכולות להתחבר דרכה לתורה ולהפנים שגם הן יוכלו לקחת יום אחד חלק בעולם התורה, שהוא שייך גם להן. מאז שייסדנו את התפקיד הזה המון בתי ספר אימצו אותו, והיום כמעט בכל בתי הספר יש מובילה רוחנית".
מה בעצם ההבדל בין מובילה רוחנית לרב או רבנית באולפנה?
"במובן הפשוט, יש נשים שהכותרת 'רבנית' לא מתיישבת להן על הלב והן לא מוכנות להיקרא כך. פעם 'רבנית' הייתה אשתו של הרב; אם אנחנו מתייחסים לרבנית כאל המקבילה הנשית לרב, מי שראוי להיקרא רב הוא אדם שקיבל הסמכה, או איש חינוך ורוח שצבר ידע משמעותי, ולא כל המובילות הרוחניות מרגישות שהן עומדות בהגדרה הזו. חלקן כן, אבל נשים הן יותר מדויקות ולא ממהרות לקשור כתרים".
לעיתים התלמידות נותנות את ההכרה הזו גם למי שנמנעת מהתואר. דקלה דהן, הסגנית החינוכית באולפנת אמית חיפה, ניסתה לחמוק מכך, ללא הצלחה. "אני הטיפוס הכי לא רבני שיש, אבל התלמידות פשוט התחילו לקרוא לי הרבנית. אני חושבת שהן רצו לקרוא בשם מתאים למי שמביאה את עולם התורה קדימה", היא אומרת.
שתי משתתפות נוספות בחבורת הלימוד שפגשתי הן שירן גרינפלד, מובילה רוחנית באמית שחרי באשדוד, בוגרת מדרשת נשמת ויועצת הלכה; ונורית בר יוסף, מנחה ברשת אמית, המסייעת למובילות הרוחניות לבנות את התכנים ולהתמודד עם סוגיות ואתגרים שצפים מול הבנות.
מטרת המפגש היא להעמיק בעצמן בלימוד, לפני שינחילו אותו לתלמידות. הן מעבירות את התכנים הלימודיים באופן שונה מהדרך הקלאסית, בצורה שיתופית יותר. "אנחנו לומדות במעגל, לא בשורות כמו בכיתה או בהרצאה", מתארת בר־יוסף. "הייתי לאחרונה בשיעור של רב, והוא לא חילק אפילו דפי מקורות; הידע היה אצלו, והוא דיבר והעביר אותו. יש ללימוד הזה מקום, כמו בכל תחום ידע אחר, אבל הדור הזה מבקש לפגוש את התורה גם בצורה מעגלית. יש השראת שכינה בלימוד משותף. התפקיד שלנו הוא לא לעמוד על במה ולהרצות, אלא לשבת בחבורה וללמוד יחד. בעיניי זו הבקשה של דור הגאולה, כמו שאמר ירמיהו: 'נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה'".
דהן מחזקת את הדברים: "אנחנו רוצות ללמוד יחד עם הבנות. לא לימוד מלמעלה למטה כמו זה שהיינו רגילות אליו, שמישהו מוסר לתלמידות את מה שהוא יודע, אלא לימוד שעולה מלמטה למעלה, שיש נביעה שיוצאת מהחיים, ממה שהבנות עוברות, ומשם היא מתחברת לתורה הגדולה".
גרסה 2.0 של הישיבות
בעבר, מסבירה שפירא, האפשרות לקבל "גמול רב", כלומר תוספת שכר עבור מי שמשמש בתפקיד רב בית הספר, ניתנה רק לגברים. במסגרת מיזם המובילות הרוחניות, האפשרות הזו נפתחה גם לנשים. "בנוסף, בנינו את קבוצת 'נוטעות שמיים', שנותנת מעטפת למי שלוקחת על עצמה את התפקיד".
"אנחנו לא קבוצה לעומתית", מבהירה בר־יוסף, "לא באנו להטיל וטו על תפקיד של רבנים בבתי ספר של בנות, אבל חשוב לנו שהן יראו גם אישה שמלמדת תורה – מובילה רוחנית או רבנית. קודם כול כדי שידעו שהתורה שייכת להן, ושהן אחראיות להתפתחות הרוחנית של עצמן לא פחות מאשר להתפתחות המקצועית. בנוסף, דמות נשית מביאה איכויות שונות ללימוד התורה ולקשר עם הבנות. אנחנו רוצות לגדל תלמידות שיודעות לפתוח מקור, להקשיב לו קשב עמוק, ודרכו להקשיב לחברותיהן במעגל ולנפשן.
"לפני שיצאנו לדרך הייתה נקודה שהבהירה לי כמה הצורך גדול", מספרת בר־יוסף. "ישבתי עם שמיניסטיות באולפנה מוכרת כדי לכתוב מחזה שמבוסס על 'מעשה מהינדיק' של רבי נחמן. כשעבדנו על כתיבת הדמויות, שאלתי אותן מי האדם בסיפור שנכנס בסוף מתחת לשולחן ועוזר לבן המלך. ניסינו לבנות את הקלסתר של הדמות והצעתי שזו תהיה תלמידת חכמים. הן הסתכלו עליי רגע בשקט ואמרו 'אי אפשר, זה לא אמין'. התשובה הזאת טלטלה אותי כי אני מכירה את הדמויות שסובבות אותן. המורָה שלהן לתנ"ך היא אחת הידעניות הגדולות בארץ, ומחשבת ישראל מלמדת אותן ד"ר שאחראית על הכשרות מורים בתחום, ובכל זאת הן מרגישות שהן לא פגשו תלמידת חכמים".
איך מובילה רוחנית תשנה את התפיסה הזו, אם המורות שלהן הן כבר תלמידות חכמים?
"אנחנו לא מחפשות רק אישה שתעמוד מול הכיתה במקום גבר. יש נשים עם מטען גדול של ידע תורני, אבל רבנית בבית ספר צריכה להיות גם דמות שיודעת לגעת בבנות, שהן יוכלו ללמוד ממנה, שיהיה להן איתה שיח וקשר אישי. מישהי שיכולה לחבק כשקשה ולדבר על קונפליקטים אישיים, שתיתן תורה רכה שלא מדברת רק בסימני קריאה אלא נותנת מקום לסימני שאלה. אנחנו רוצות להביא תורה נשית, ולתורה הזאת יש מופעים שונים. יש לנו מובילה רוחנית שסיימה את כל מבחני הרבנות, וכאלה שמגיעות מעולמות של חסידות או מוסר".
בעיני שפירא, השליחות של המובילות הרוחניות היא גם לחולל שינוי בנוגע לגישה של הנערות אל המקורות. "בנות לא מספיק מכירות את ארון הספרים היהודי – מה זה ארבעה טורים, איך נראה שולחן ערוך, מה זה משנה ברורה. הכול נראה להן אותו ספר חום. גם כשפותחים ספרים, בדרך כלל אלה טקסטים מעובדים, לא מקורות ראשוניים. יש אצל חלק מהבנות עניין בלימוד התורה, אבל זו לא הבעֵרה שמפעילה את כולן. היסוד הוא חיבור לרוח, ובעניין הזה הרבה פעמים המצב אצל בוגרות האולפנות טוב בהרבה משל בוגרי ישיבות תיכוניות".
ההשוואה לישיבות מעוררת את שירן גרינפלד להגיב: "אנחנו גרסה 2.0 ויש לזה יתרונות. אנחנו יכולות ללמוד מטעויות ולא לקחת דברים מסוימים שהיו בעולם הישיבות. למשל, אצלנו כבר יש הבנה שלא מספיק לצבור ידע וצריך חיבור. הדור הזה מסתובב כל הזמן עם מכשיר שאומר 'את לא מספיק טובה, אין לך מקום', ופתאום באה התורה ואומרת לה את הדבר ההפוך: 'יש לך אות בתורה, לא משנה מה, את שייכת ויש לך חלק בסיפור".
עוד כתבות בנושא
לדבריה, הלימוד המשותף נותן מענה לאתגרים נוספים שמאפיינים את הדור הנוכחי: "הן לא יודעות ליצור קשרים חברתיים. יש בנות שבכל החופש הגדול והחגים לא יצאו מהבית לפגוש חברות. הן כל היום בטיקטוק ובאינסטגרם. זה לא קשר אמיתי והן מאוד בודדות. האחווה הנשית שמתפתחת בלימוד מפוגגת את זה. לכן יש צורך בנשים שילַמדו תורה, והייתי רוצה שיותר נשים שלומדות שנים בבתי המדרש יצאו ממנו כדי ללמד. באופן אישי בחרתי לצאת מבית המדרש בירושלים ולעבור לאשקלון. זה מאתגר להתרחק מבית המדרש ומהשפה, ואנחנו שונים בנוף של העיר, אבל זה גם מרענן ויש צימאון גדול. הנשים פה רוצות כתובת נשית להתייעץ איתה בענייני טהרת המשפחה, לפני כן הן אפילו לא ידעו שיש אופציה כזאת".
להיפגש בטיקטוק
בתחילת הדרך הן התמודדו עם מחסור בנשים שירצו להפוך למובילות רוחניות. "חשבנו ללכת לבתי מדרש ולמצוא נשים שלמדו הרבה ורוצות להיות רבניות בבתי ספר, אבל גילינו שקשה למצוא אותן", מתארת שפירא. "המדרשות הן מעגל סגור, הלומדות הרציניות נשארות ללמד איפה שהן למדו. מה הן צריכות עכשיו בעיות משמעת של כיתה ז'? התייעצנו עם הרבנית רחלי שפרכר־פרנקל, והיא הציעה שלא נחפש תלמידות חכמים במובן הקלאסי של המילה אלא דווקא נשים מהשטח, שמגיעות ממקומות מגוונים ויכולות להיות שונות זו מזו. המכנה המשותף הנדרש הוא תשוקה להוסיף קודש, והכי חשוב – שידעו להתחבר לבנות בתיכון. התנועה הבסיסית היא להצמיח מתוך השטח, לא להצניח מבחוץ".
כל מובילה רוחנית בונה מסלול ומסגרת המתאימים לבית הספר שבו היא מלמדת. אחד המיזמים שהמובילות מטפחות הוא "אעירה שחר", ובמסגרתו התלמידות מעמיקות במסורתיות ובמנהגים. ישנן מובילות שמקיימות לימוד גמרא בעיון, ויש גם מובילה שמזמינה תלמידות ללימוד עם בעלה בסלון ביתם.
גרינפלד החליטה להיכנס למקום שבו התלמידות שלה נמצאות: הטיקטוק. מדי שבוע היא מעלה סרטון על הפרשה. "זה קטע שצריך להצטמצם לדקה בדיוק ולהיות נאמנה לפורמט, אחרת זה פשוט לא יעלה. אחר כך התלמידות אומרות לי שקפצתי ב'פור יו' שלהן. אנחנו צריכות להיות איפה שהן נמצאות, אבל צריך גם להיזהר לא להוזיל את התורה. זה דור שרוצה הכול כאן ועכשיו, והתורה היא תהליכית ודורשת עמל".
דהן: "אנחנו מתווכות בין התורה לשפה הנשית. זו אותה תורה שלומדים בכל בתי המדרש, אבל היא עוברת דרך צינור נשי. אנחנו משתמשות גם בהרבה שיטות וכלים מעולמות אחרים כמו קואוצ'ינג או ימימה. כשהתורה עוברת דרכי עם הכלים האלה היא אחרת, שמחה ורלוונטית לחיים של התלמידות".
אין כאן יומרה לגדל בהכרח תלמידות חכמים, מבהירה דהן, אלא ליצור ערוץ פתוח בין הנערות ללימוד. "בשבילי התורה היא מקור למרפא, היא משמחת אותי. כשיש לי דכדוך אני לומדת משהו, ומיד מרגישה שזה משפיע על הנפש שלי. אני רוצה לתת לכל תלמידה את האפשרות הזאת. בשביל התלמידה אני דווקא מקווה שכאישה בוגרת היא לא תוכל לשבת כל ראש השנה בתפילה או יום שלם מול הסטנדר. אנחנו קצת מבלבלים אותן עם השוויון אבל בפועל לא תמיד יש שוויון, אז שידעו איך להפיק איכות גבוהה מלימוד, שיהיו להן כלים להתמלא".
גרינפלד רואה את הדברים אחרת: "אצלנו בראש השנה יום אחד בעלי מתפלל במניין, וביום השני אני. אנחנו מדברות על מצוינות בכל נושא ותחום, ואם נשאיר את העולם הרוחני מאחור, ייווצר פער שקשה לגשר עליו. אם לא נשקיע בעיסוק מעמיק בתורה, נגיד לבנות בלי מילים שזה פחות חשוב משאר הנושאים".
מסיבת טבע עם המורה
עד כמה סוגיות עומק תורניות עשויות להעסיק את הבנות?
גרינפלד: "יש להן צמא גדול, אבל מאוד קשה להן להתמסר ללימוד בפועל. יש אילוצים טכניים של העומס בלימודים והבגרויות, אבל בעיקר צריך לא מעט אומץ להסתכל פנימה ולעסוק בשאלות כמו מי אני, במה אני מאמינה ומה אני רוצה. הדור הזה עסוק בשאלות האלה. הן ממלאות הופעות של שירי אמונה, אבל הן לא רואות איך הקשר עם הקב"ה קשור ל'כלי שני' בשבת, שם יש פער. אגב, אני לא רוצה שזה יצטייר כאילו הקשר שלהן למוזיקאית כמו אודיה אזולאי הוא שלילי, להפך – זה דבר מדהים וחזק שגם בתוך עולם המדיה והתרבות שהן צורכות יש התעוררות רוחנית. העבודה שלנו היא לעזור להן לחבר את הקצוות. זו לא עבודה קלה, אבל יש לנו סבלנות".
דהן: "אצלנו הבנות שהולכות לתוכנית בית המדרש נחשבות לסיירת. אנחנו מראות להן דגם חדש: פעם דוסית נחשבה לחנונית, היום המשוואה הזאת לא קיימת. הרבה שנים עסקנו בעיקר ב'סור מרע', במה לא לעשות, אנחנו רוצות להתמקד ב'עשה טוב'. כדי שהבנות יוציאו את האצבעות מהאוזניים צריך לדבר על כמה התורה טובה ומשמחת. אנחנו חונכנו שהקודש והחול מופרדים וצריך לבחור ביניהם, אבל הן לא רוצות לבחור, עבורן הקודש והחול הם עולם אחד, אין להן שום בעיה עם זה. יש להן אהבת תורה ואהבת ה' מובנית. תשאלי אותן כמה הן אוהבות את ה' מאחד עד עשר, התשובה תהיה מאה. השאלה איך זה מתיישב עם היחס שלה לתפילה בבוקר מעסיקה אותי יותר מאותה, מבחינתה אין בעיה.
יוסי זליגר | צילום: שירן גרינפלד, נורית בר יוסף, מוריה שפירא, דקלה דהן
"כשהבנו את זה התחלנו בתנועה של קירוב, של 'והשיב לב אבות על בנים'. זזנו לכיוון שלהן. יש להן שפה שאנחנו צריכות ללמוד, של נשיאת הפכים. העולמות אצלן לא קוטביים. בנושא הזה אני ממש מרגישה 'מתלמידי יותר מכולם', אני רק נותנת להן כלים כדי שעולם הקודש יהיה מספיק חזק לשאת את העצימות המטורפת של עולם החול. סביב הנובה למשל, הבנות דיברו על בוגרות שהולכות למסיבות טבע. הן מבינות שזה לא תמיד טוב כי יש שם דברים שליליים, אבל הרעיון של מסיבת טבע הוא מדהים והחלטנו לעשות מסיבת טבע ולצאת לרקוד בחוץ. אפשר לטעום את הדבר הזה בלי לוותר על עולם ההלכה".
גרינפלד: "הבועתיות שבה אנחנו גדלנו לא קיימת יותר. החיסרון הוא שהן נחשפות לעולם בגיל מאוד צעיר, והיתרון הוא שהן נאלצות לבחור מגיל מאוד צעיר. והן בוחרות לחיות את שני הרבדים. זו בחירה לא פשוטה ולכן צריך לתת להן כלים, להעמיק את הלימוד ולהרחיב את העולם הרוחני".
עוד כתבות בנושא
מצד אחד אתן מדברות על בנייה של עולם תורה נשי, ומצד שני נשמע שהעבודה היא לדאוג שהתלמידות יחזיקו בדל של רוח לאורך החיים.
גרינפלד: "יש מגוון של אוכלוסיות, ובכל בית ספר הכיוון קצת אחר. יש מקומות שעושים חמש יחידות גמרא עם לימוד אינטנסיבי, ויש בתי ספר שיתאים להם משהו יותר רך. הרעיון הבסיסי הוא אחד – מצוינות צריכה לבוא לידי ביטוי גם בחיבור הפנימי שלי".
המובילות הרוחניות מנחות גם את הצוות, ונותנות למורות כלים להפוך שיעורים בתנ"ך או במחשבת לחוויה רגשית. "כולנו גם מורות מהשורה", מציינת גרינפלד, "אני מלמדת תנ"ך עם דמעות בעיניים. כשהתחלתי להשתתף בתוכנית אמרו לי שאני חייבת לחנך כיתה. זה קשה מאוד אבל הבנתי את הדרישה. מבחינת הצוות זה משמעותי, המורות יודעות שאני לא מפילה עליהן דברים מבחוץ ושגם אני מחויבת לתוכן".
אז בעצם, בעולם אידיאלי התפקיד של מובילה רוחנית אמור להתייתר, וכל מחנכת אמורה למלא אותו בכיתה שלה?
גרינפלד: "אני אשמח שכל מחנכת תראה את עצמה מובילה רוחנית, אבל עדיין נכון שתהיה מישהי שאמונה על הנושא – כמו שיש רכזת חברתית. מישהי שתוודא שהרוח נכנסת בהכול".