"הם מפנימים פתאום מושגים חדשים": מהפכת החינוך הממלכתי בציבור החסידי

כרוז בעל תוכן חריג פוזר לאחרונה בריכוזים החרדיים. תחת הכותרת "אדמו"רים שירדו מהדרך", הואשמו בו מנהיגים חסידיים בגישה מקילה מדי ביחס לצבא ובעניין הגישה לאינטרנט. עוד נטען בו כי "כמה אדמורי"ם העבירו (את מוסדות החינוך של קהילתם; מ"ל) לחינוך ממלכתי חילוני, ואחד התחיל אנגלית לתשב"ר". הפשקוויל, שסגנונו ואופיו מעידים כי לא נכתב על ידי קנאים מנוסים, נמנע באורח אופייני מהזכרת שמות מפורשים, אך הרמזים העבים היו ברורים לכל חרדי מן השורה. מתברר כי המעבר של כמה חסידויות גדולות ובהן בעלז, צאנז, קרלין ועוד לזרם החינוך הממלכתי־חרדי (ממ"ח) בשנה האחרונה, מעורר התנגדות פנימית ומייצר קנאים חדשים, כאלה שעד היום לא נטלו חלק במאבקים אידיאולוגיים, אך כעת הם מתמרדים נגד הסמכות המקודשת ביותר בחברה החסידית: האדמו"ר.

התפתחותו של זרם הממ"ח, שנולד בתקופת ממשלת בנט־לפיד נטולת החרדים, זוכה לתשומת לב ציבורית ומעוררת תקוות באשר לסיכוייהם של בוגריו להשתלב בעתיד בחברה ובכלכלה הישראלית. מדובר במוסדות חינוך חרדיים שלצד מקצועות הקודש מקיימים לימודי ליבה מלאים. עד שנת הלימודים תשפ"ה, רוב מוסדות הממ"ח פעלו בפריפריה החרדית, כמו קהילות בעלי תשובה, קהילות של חרדים עובדים, קהילות עולים מחו"ל שאינן מאמצות את הנוקשות החרדית המקומית וכדומה. ואולם בשנה האחרונה קיבל הממ"ח תנופה רבתי, כאשר קהילות חסידיות שלמות עברו אליו עם עשרות מוסדות ואלפי תלמידים. מספר התלמידים המשתייכים לזרם החדש גדל בעשרות אחוזים בשנה אחת בלבד. הצטרפותן של קהילות מרכזיות בעולם החרדי שינתה את כללי המשחק והציבה את הממ"ח במרכז המיינסטרים. 

קצת רקע: רוב מוסדות החינוך החרדיים לבנים, ודאי אלה של הקהילות השמרניות, מקבלים מהמדינה תקצוב חלקי משום שהם מלמדים מקצועות חול באופן מינימלי ביותר. לעומת זאת, רשתות "החינוך העצמאי" של יהדות התורה ו"מעיין החינוך התורני" של ש"ס, מקבלות תקצוב מלא בתמורה להתחייבותם ללמד לימודי ליבה - בעיקר אנגלית, מתמטיקה, מדעים ואזרחות.

החינוך העצמאי מאגד בעיקר בתי ספר יסודיים לבנות, ורשתות חינוך תורני לבנים המיועדות למגזר הדתי והמסורתי. לאורך השנים נקטה דגל התורה - הצלע הליטאית של סיעת יהדות התורה - מדיניות שלא אפשרה לתלמודי תורה להיכנס לחסותו של החינוך העצמאי שהיה מצוי בשליטתה, בנימוק של התנגדות עקרונית להרחבת לימודי החול אצל הבנים. המצוקה התקציבית והרצון להרחיב את הבסיס הכלכלי של מוסדותיהם, הביא מנהלים חסידיים רבים לפנות לרשת "מעיין החינוך התורני" של ש"ס, בבקשה לחסות תחת כנפיה. השידוך הזה לא היה מובן מאליו, ובש"ס התלבטו עד כמה הם מעוניינים להרחיב את גבולות הגזרה של הרשת החינוכית שלהם. מנהל חסידי תיאר באוזנינו כיצד באחד האירועים של הרשת הספרדית, שהתקיים במוצאי שבת, אמר אחד מבכירי ש"ס לנוכח השטריימלים הרבים שמילאו את המקום: "צריך לקבל יותר ספרדים…".  גם בעבור מנהלי המוסדות החסידיים, ההשתייכות לרשת של ש"ס והתלות בתנועה פוליטית שאין להם בה כוח השפעה, הייתה עניין שבדיעבד. 

בשנת 2022, לאחר שחסידות בעלז נדחתה הן על ידי רשת החינוך העצמאי והן על ידי רשת מעיין החינוך התורני, ניסו מנהיגי הקהילה לפעול באופן עצמאי מול משרד החינוך ולקבל תקצוב מלא למוסדותיהם, תוך שהם מתחייבים בתמורה ללמד חלק גדול מלימודי הליבה. הנוסחה, שקיבלה את הכינוי "מתווה בעלז", עוררה התנגדות חריפה במפלגה הליטאית, ובהוראת מנהיגה המנוח, הרב גרשון אדלשטיין, היא איימה להתפצל בבחירות מאחותה החסידית. צעד כזה היה מציב בסכנה את הכוח הפוליטי החרדי ואת גוש הימין כולו. לחץ פוליטי עצום שהופעל על הקהילות החסידיות, כולל מצד ראש הממשלה בנימין נתניהו, הוביל לביטול מתווה הפשרה הבעלזאי.

ואולם בעוד דגל התורה חוגגת את הניצחון הליטאי, החלו מנהלי מוסדות בעלז לנהל מגעים שקטים עם משרד החינוך כדי לבדוק אפשרות לעבור לממ"ח. הווטו הליטאי על הפשרה של "מתווה בעלז" דחק את החסידים אל זרועות הממ"ח, שבו מתקיימים לימודי ליבה מלאים. לאחר שהקהילות החסידיות ראו את בעלז הגדולה עוברת לממ"ח, הן קיבלו ביטחון להתנתק אף הן מהתלות ברשת של ש"ס ולעבור לממ"ח, המנוהל ישירות על ידי משרד החינוך.

וכך, בכנס לזכרו של הרב אדלשטיין שהתקיים ביולי 2024, נאלץ ממשיכו בהנהגה, הרב דב לנדו, להתמודד עם העריקה החסידית לממ"ח. במכתב חריף שפורסם לרגל הכנס כתב הרב לנדו: "וזכור לכל עמידתו האיתנה על משמר החינוך של מרן הגרי"ג זצ"ל (הרב אדלשטיין; מ"ל) בערוב ימיו, נגד הכוונה להכניס תלמודי תורה תחת התוכנית של הממ"ח. וכעת שמועה רעה שמענו כי יש החפצים לקבל את תוכנית משרד החינוך, וחלילה חלילה להכניס מוסדות חינוך תחת הממ"ח... וזאת עליהם לדעת, כי מלבד הרעה שגורמים בזה לעצמם ולילדיהם, גורמים הם רעה גדולה לכלל הציבור החרדי". הרב לנדו סיים את מכתבו בקריאה למנהלי המוסדות לחזור בהם מהצעד, תוך שהוא מזכיר כי "יד השם לא תקצר", כלומר, יש לבטוח בה' ולא להתייחס לשיקולי התקצוב. ואולם הרכבת החסידית כבר עזבה את התחנה, תוך שהיא יוצרת עימות אידיאולוגי מול הליטאים.

בכיר במוסד חסידי שעבר לממ"ח דוחה את הטענות הליטאיות. לדבריו, "אלו שצועקים עכשיו נגד ההצטרפות לממ"ח לא מודעים לכך שעד היום, כשהיינו תחת הרשת של ש"ס, גם היינו מחויבים בלימודי ליבה מלאים. אין שום הבדל מבחינת חובות הלמידה – ברגע שיש תקצוב מלא, חייבים ללמד ליבה מלאה. כל מה שהשתנה עכשיו זה שבמקום שהכסף יעבור דרך הרשת, אנחנו מקבלים אותו ישירות ממשרד החינוך. בממ"ח מקבלים גם תקציבים נוספים על שעות תגבור ופעילויות חינוכיות, אבל אין להם השפעה על תכני הלימודים. ההשלכה המהותית היחידה היא חוסר התלות בתנועה הפוליטית. אלה שצועקים על הממ"ח כאילו זה דבר חדש, מפגינים בורות מוחלטת. השם 'ממלכתי' מרגיש להם יותר חילוני מהשמות 'חינוך עצמאי' או 'חינוך תורני', זה הכול. אם המיתוג והתיווך של העמותה החרדית כל כך משמעותי בעיניהם, הם צריכים להפנות את הביקורת לרשתות החרדיות שלא קיבלו אותנו".

המורים הופכים לתלמידים

"הקהילות החסידיות משנות לחלוטין את התמונה", אומרת פייגי (ציפורה) כהן, מפקחת על מוסדות הממ"ח מטעם משרד החינוך. "סיימנו את תשפ"ד עם כ־70 מוסדות בממ"ח, והתחלנו את תשפ"ה עם 106. גם בתחילת השנה הנוכחית הצטרפו עוד מוסדות".

כהן מוסיפה ומתארת את השתלשלות העניינים: "אחרי קריסת 'מתווה בעלז' התחיל סבב של דיונים סודיים שנמשכו חודשים בין משרד החינוך לבעלז, בניסיון למצוא פתרון. מנהל המחוז, שי קלדרון, עשה מעל ומעבר והגיע לכל מקום שהתבקש כדי לשמור על דיסקרטיות, כולל לעזרת נשים נידחת באיזה שטיבל באמצע הלילה, או למשרד בשעות ערב מאוחרות. לימדנו אותם מה זה אומר להיות חלק מהממ"ח, וזה לא תהליך פשוט. שמנו להם הכול על השולחן, פירטנו את המחירים לצד התמורות. אנשים מבוגרים שנמצאים עשרות שנים בתפקידי מפתח בחינוך, צריכים פתאום לעבור המון הדרכה, לעמוד בקריטריונים של מכרזים ונהלי שקיפות. תאר לך מוסד עם 700 ילדים, שעשרות מורים שלו, חלקם בני חמישים ומעלה, יוצאים פעם בשבוע ללימודי תואר בחינוך".

המעבר לממ"ח, מבהירה כהן, אינו מסתכם בסוגיית לימודי הליבה, והוא כולל גם שינויים יסודיים בהתנהלות ואימוץ גישה של שקיפות מקצועית ומִנהל פדגוגי תקין. "הם מפנימים מושגים חדשים כמו מעקב וצפייה בשיעורים, הערכת מורים, למידת עמיתים והכשרות חובה. יש מבחני הישגים מדידים לבתי הספר, כמו מבחן תנופ"ה של ראמ"ה – הרשות הארצית למדידה והערכה. זה עולם אחר. בהתחלה כשהגעתי לאחד המוסדות האלה ושאלתי מי המנהל, ארבעה ענו לי 'אני המנהל'. כשיש ניהול מסודר זה לא קורה.

"קח למשל אפילו את הנורמה שההורים מעורבים בהחלטות, דבר שלא היה קיים בתלמודי התורה החרדיים לפני הממ"ח. כעת זה נכנס חזק. יש ועד הורים, והמנהלים הם לא המחליטים הבלעדיים. זה משנה את מוקדי הכוח בקהילה בצורה משמעותית. זה שינוי בהתהוות והוא לוקח זמן, אבל הוא מתרחש. יש גם מענים ומערכות עזרה שנגישים רק למוסדות רשמיים והמעבר לממ"ח מאפשר לקבל אותם, כמו סל כלים של מתי"א - מרכז תמיכה יישובי אזורי, שכולל דברים כמו טיפול באמנות והדרכת הורים לילדים בכיתות מקדמות. בבעלז לבדה יש עשר כיתות כאלה. המעבר מאפשר לתת מענה מותאם למתקשים, ומצד שני פותח אפשרויות לילדים מחוננים".

לא רק התלמידים לומדים אחרת, אומרת כהן, גם המורים. "המלמדים החסידיים מקיימים פגישות קבועות עם עמיתים במשרד החינוך, ופתאום מוצאים את עצמם בקהילה מקצועית עם נטוורקינג פעיל. הם אומרים 'אנחנו מרגישים שיש גב, שיש בית', זה מרגש אותי מאוד". 

במה הממ"ח שונה בעצם מהממ"ד, מעבר להבדל הסוציולוגי, אני שואל. "בממ"ח יש יותר לימודי קודש", משיבה כהן. "אנחנו לא משנים, רק מוסיפים. לא הורדנו מלימודי הקודש, רק הוספנו ומִקצענו את לימודי החול. כמובן יש גם התאמה בספרים, כמו החלפת שמות חילוניים בחרדיים, ולא נביא בשאלות היגיון דוגמה ממשפחה שצופה בטלוויזיה. אבל למעט השינויים המינוריים האלה, אין התפשרות ברמה המקצועית".

מסר כפול

עד כמה מדובר בשינוי דרמטי? השיח הפנימי בנושא הזה בקהילות החסידיות עלול לבלבל, משום שגם אם אכן השינוי מעמיק וממשי, הנטייה הצפויה בתוך הקהילות החסידיות היא להקטין את ממדיו ומשמעויותיו כדי להימנע מביקורת פנימית. המסרים החסידיים בעניין הזה מתאפיינים בשניוּת; כלפי החוששים מבית עליהם לשדר כי השינוי מינורי כדי להעניק לו לגיטימציה, ואילו כלפי הרשויות הם מתאמצים לשדר כי השינוי מהותי ורציני.

חני בריזל (מכאן ואילך כל השמות בכתבה בדויים), שלמדה ולימדה ב"בית ברכה", המוסד החינוכי של חסידות קרלין לבנות, מספרת על השינוי שהתחולל שם לפני כעשור, כשהמוסד החל להכניס לימודים לבגרות, בהוראת האדמו"ר. התיאורים והתובנות שלה שופכים אור גם על התהליכים הנוכחיים המתקיימים במוסדות הבנים.

"למדתי ב'בית ברכה' בדיוק בתקופת המעבר", מספרת בריזל. "כשהייתי ביסודי לא למדו שם אפילו אנגלית, וכשנכנסתי לסמינר התחילו ללמד שלוש יחידות. בהתחלה זה היה לנו מאוד זר. משפחות שמרניות שלא היו מחסידות קרלין עזבו, ונשארו רק המשפחות הקרלינאיות שמצייתות לאדמו"ר. אמרו לנו שרוצים למלא את הראש של הבנות בתוכן, שלא יסתובבו בשופינג ברחובות, אבל הנימוק העיקרי להצדיק את השינוי היה שהוא נעשה בהוראת האדמו"ר. היינו צריכות להדביק פערים ענקיים, ללמוד ABC בכיתה ט' ולעבור בגרות בכיתה י'. המורות נדרשו לעבור הכשרות, וגם התחלפו מורות בגלל זה. בתקופה שבה סיימתי את הבגרויות בסמינר התחלתי ללמד ביסודי ונחשפתי לעולם חדש, אחר לחלוטין ממה שהיה בזמני כתלמידה. השינויים המשיכו לקרות שם בצעדי ענק – מעלים את הרמה, מכניסים עוד ועוד מגמות. אחותי הצעירה כבר מסיימת עם 4־5 יחידות ברוב המקצועות". 

לעומת התלמידים שאולי חווים שינוי דרסטי בכיתה, ההורים משדרים אדישות מסוימת ומקטינים את הדרמה. אהרן וינד (שם בדוי), חסיד בעלז שילדיו לומדים במוסדות הקהילה, מספר: "החסידים מתיישרים לפי ההוראות של הרבי. במקרה הזה הצייתנות החסידית הטוטאלית דווקא מאפשרת תהליך מתקדם. בבעלז אנשים שמחים על השינוי. הבן שלי, בכיתה ה', הביא הביתה מחברות מושקעות במתמטיקה, מדעים ואנגלית – הכול ברמה מעולה. אלה דברים שנאלצתי ללמוד בעצמי בגיל שלושים כשרציתי לעשות תואר, והבן שלי מקבל אותם כבר בגיל הזה.

"זה לא שינוי עקרוני", מדגיש וינד. "אנחנו מצליחים לעמוד בדרישות משרד החינוך בלי להוריד מלימודי הקודש. אין פה תכנים חדשים שצריך לצנזר, הרי יש לנו את הספרים שהבנות לומדות מהם כבר שנים, והכי חשוב מבחינתנו – העצמאות שלנו לא נפגעת. בעלז היא זו שמחליטה בסופו של דבר על הצביון של המוסד. כל המלמדים הם מהקהילה, אפילו המורים לאנגלית הם חסידים שגדלו בחו"ל".

מלכי רוטנר, פעילה חברתית חסידת בעלז, מתרשמת גם היא שהקהל החסידי רואה את השינוי כעניין בירוקרטי בעיקרו. לדבריה, "רוב החסידים בכלל לא מתעניינים בזה. אין שיחה על הנושא, לא חושבים שזה ישנה משהו, סומכים על הרבי שהכול יהיה בסדר".

כששאלתי את יוחנן, חסיד קרלין, על המעבר של קהילתו לממ"ח, הוא הגיב באדישות: "כן, ראיתי שהבן שלי לומד אנגלית, זה דווקא טוב, אבל אני לא יודע בדיוק מה לומדים וכמה". הבכיר במוסד החסידי מחזק את הדברים: "הרי גם כשהמוסדות היו תחת הרשתות למדו ליבה, כך שלא כל ההורים ישימו לב לשינויים של סגנון מקצועי או פיקוח. בסופו של דבר מדובר רק בשדרוג והתמקצעות של לימודי החול הקיימים".

בשעה שבקרלין ובבעלז השינוי עובר בשקט, שינוי צנוע למדי בקהילת בויאן עורר סערה גדולה. מרדכי שלמה רבינוביץ (שם בדוי), חסיד בויאן, מתאר בשיחה עימי את "סערת האנגלית" בקהילתו: "הרבי החליט השנה לאפשר לימודי אנגלית בתלמוד־תורה בביתר, וזה עורר מתח פנימי חזק. חלק מההורים היו בעד לימודי האנגלית, אחרים היו אדישים, אבל היה גם מיעוט קולני שממש התנגד. הקנאים בבויאן לא יכלו כמובן לדבר ישירות נגד הרבי, אז הם דיברו כביכול רק נגד מנהלי המוסדות והפעילו לחץ עקיף על האדמו"ר, שגם קיבל מהם פקסים אנונימיים זועמים". כאמור, הסערה כללה גם פרסום פשקווילים הרומזים לעברו.

האדמו"ר, שלרוב שומר על התנהגות אצילית ומאופקת כמסורת בית רוז'ין, הפעיל בתגובה את סמכותו באופן לא אופייני. הוא כינס את בעלי התפקידים בקהילה והבהיר באופן חד־משמעי את עמדתו התומכת בלימודי האנגלית. במסגרת צעדיו בנושא, האדמו"ר אף פיטר ממשרתו את אחד המתנגדים הבולטים למהלך, ושם קץ לתסיסה המרדנית.

את הרקע למתח בבויאן תולה בן שיחי בפער המנטלי הקיים בין הגרעין הוותיק בקהילה ובין האדמו"ר. "חלק גדול ודומיננטי בקהילה שלנו הם בני היישוב הישן, שהתחנכו על הקנאות הירושלמית ההיסטורית", מסביר רבינוביץ. "הסיפורים על החרם נגד ה'שקאלעס', בתי ספר מודרניים שלימדו מקצועות חול, ונגד לימוד שפות זרות (מאבק שהתרחש בירושלים בסוף המאה ה־19; מ"ל) מכוננים את הזהות של הירושלמים, ומבחינתם לימוד אנגלית זה דבר מעורר חלחלה. הרבי לעומת זאת, גדל בבית פתוח יותר. אביו, ד"ר מנחם ברייאר (חתנו של הרבי הקודם; מ"ל), לימד ב'ישיבה יוניברסיטי'. אומנם דעותיו של בנו הרבי הן חרדיות־שמרניות לחלוטין, וברוב הסוגיות אין פער בינו ובין החסידים - למשל, הוא מתנגד בחריפות לשימוש בסמארטפון - אבל בנושא לימוד האנגלית הפער הזה צץ. הרבי, שגדל בילדותו בארה"ב ובעצמו מדבר באנגלית, לא השתכנע שלימוד השפה הזו הוא סכנה רוחנית, והקנאים נתפסים בקהילה כחסרי אחריות שמחמירים על חשבון ההורים ועלולים להביא לקריסת המוסד".

הבדל היסטורי נוסף עשוי להסביר אף הוא את הפער המדובר. קהילות בעלז וקרלין מונהגות עשרות שנים בידי אדמו"רים מהפכניים ובעלי דעה עצמאית. בעקבות זאת הם כבר התמודדו בשנים עברו עם גלי מרידות ועריקות, שהותירו בקהילה רק את הנאמנים אליהם. הרבי מבויאן לעומתם, אישיות שמרנית וסולידית, מחזיק עדיין בקהילתו גרעינים עצמאיים שלא נופו במרידות עבר, וכעת התעוררו מתרדמתם נוכח "גזירת" האנגלית.

ההגמוניה הליטאית נחלשת

המעבר לממ"ח נובע גם מחוסר שביעות רצון מהעמותות החרדיות הוותיקות, החשודות בעיני החסידים בניהול לא תקין. "ההסדרים עם הרשתות יצרו מצג שווא של תקצוב מלא מול לימודי ליבה מלאים, אבל בפועל, מכיוון שהפיקוח והתקצוב לא התנהלו ישירות מול משרד החינוך, חלק מהכסף נעלם בדרך, וגם הפיקוח על התכנים לא היה משהו", אומר לנו רבינוביץ. לדבריו "רק בשנה האחרונה הפיקוח הוגבר, כי בש"ס כעסו על בויאן שלא הלכה איתם בבחירות באלעד ובבית־שמש, ובתגובה החליטו להצר את צעדי המוסדות שלנו על ידי אכיפה סלקטיבית של דרישות הלימוד והגברת הפיקוח".

וינד סבור אף הוא שהסוגיה התקציבית ו"הרצון לא להיות תלוי במתווכים ובעסקנים של העמותות" כדבריו, הייתה הגורם המכריע שהביא למעבר לממ"ח. "זה לא אומר שוויתרו על עיקרון בגלל כסף", הוא מבהיר, "ברור שלא ילמדו דברי כפירה בתלמוד־תורה בגלל בעיית תקצוב, אבל ישנן קהילות שמאז ומעולם לא ראו בעיה בלימודי חול ברמה טובה, אלא שהן יישרו קו עם הלחץ החברתי והקו הקיצוני יותר במגזר. כעת הלחץ התקציבי גובר על הלחץ החברתי". 

לעומת קולות המטילים ספק באמיתות השינוי וחושדים שמדובר במצג שווא בעבור התקצוב, וינד שולל את האפשרות הזו מכול וכול. "אני אומר עם שלושה סימני קריאה, זו לא קומבינה", הוא מצהיר. "באמת לומדים ברצינות, אף אחד לא מחפש לעשות משחקים. זה לא כמו פעם, עם עסקנים ודילים מתחת לשולחן. כהורה אני רואה איך המוסד עובד ישירות עם משרד החינוך. נציגים מהמשרד באים ופוגשים את התלמידים עצמם, אין אפשרות להתחכמויות. בסופו של דבר הדרישות של משרד החינוך מקובלות עלינו, ואנחנו עומדים בהן בשמחה. החסידים יוצאים לעבוד בגיל מסוים, ואנחנו רוצים שבבוא היום ילדינו יוכלו להתפרנס בכבוד. בבעלז קוראים ללימודי החול 'עזר לקודש'. זה לא סותר את הערכים שלנו, אדרבה".

דבריו של וינד נוגעים בנקודה מפתיעה. דווקא החסידים, המזוהים עם קו שמרני ובדלני יותר - שלא לדבר על בעלז, שנחשבה בעבר לאחת הקהילות השמרניות ביותר - מציגים גישה פרגמטית בעניין הממ"ח, לעומת ההתבצרות הליטאית. אחד ההסברים האפשריים לכך הוא אופייה השונה והקהילתי של המנהיגות החסידית. כפי שמתאר רבינוביץ, "הרבי החסידי הוא לא 'גדול' ליטאי שמתווה רק דרך רוחנית. הוא מנהיג קהילה בפועל, ויש לו גם אחריות קהילתית ותפקיד אדמיניסטרטיבי של דאגה למוסדות שלו. הוא מקשיב לבני הקהילה ושומע את הקשיים שלהם, ואין לו את האופציה להתעלם ממצוקה כלכלית". 

כוחם של האדמו"רים החסידיים מאפשר להם להוביל שינויים כאלה יותר מהמנהיגים הליטאיים. בציבור החסידי כל אדמו"ר שליט בקהילתו ואינו זקוק להסכמה חיצונית. בני קהילה חסידית שעוברים יחד לממ"ח חסינים מפני סנקציות ומחירים חברתיים, ואפילו בשידוכים שלהם לא ניתן לפגוע מכיוון שהחסידים משתדכים בעיקר בתוך הקהילה. לדברי פייגי כהן, "החסידים באים כקבוצה גדולה עם גיבוי של אדמו"ר, ורק ככה זה עובד. מוסד כלל־חסידי בלי אדמו"ר חזק שניסה להצטרף לממ"ח, לא החזיק מעמד מול הלחצים החברתיים". גם בתוך הקהילה עצמה, הצייתנות לאדמו"ר משתיקה את קולות המתנגדים.

לצד ההבדלים במישור המנהיגותי והקהילתי, בריזל מזכירה גם את ההבדל העקרוני בין חסידים לליטאים בסוגיה הזו. "אצלנו אין התנגדות מהותית להשתלבות בשוק העבודה. החסידים לא חונכו על 'נאר תיירה' (רק תורה) כמו הליטאים, כך שגם הקניית כלים שיעזרו בהמשך להתפרנס בכבוד היא לגיטימית יותר". בנוסף, דווקא הבדלנות החסידית מאפשרת לחשוש פחות משינויים. "ילד חסידי חי בתוך חממה קהילתית, אז יש לנו פחות פחד שינשור. הקהילה היא כוח חזק, והיא תחזיק אותו בפנים גם אם הוא ישמע מושגים של השכלה", היא אומרת.

למעבר החסידי לממ"ח יש גם משמעות פוליטית פנים־חרדית. מכתבו החריף של הרב לנדו, המנהיג הליטאי הבכיר, לא הרתיע את המנהיגות החסידית מביצוע הצעד החיוני בעיניה. בעיני רבינוביץ, זוהי "אבן דרך בהיחלשות ההגמוניה הליטאית. הם כבר לא יכולים להטיל וטו על מנהיג קהילה שדואג לעתיד הכלכלי של החסידים שלו".

למי שתולה תקוות במעבר לממ"ח כפתח לשינוי תרבותי בחברה החרדית, ייתכן שכדאי להנמיך ציפיות. "לחסידים אין שום שאיפה לפתח השכלה, הם פשוט מצייתים לאדמו"ר, בדיוק כפי שאם הוא היה אוסר, הם היו נמנעים", אומרת בריזל. "אין להם שאיפה להשתלב". כדוגמה לטענתה היא מספרת על ההתרחשות ב'בית ברכה', המוסד של חסידות קרלין. "פתחו שם לימודים לתואר בחסות האוניברסיטה הפתוחה, אבל כמעט אף אחת מ'בית ברכה' לא נרשמה לשם. בנות בגיל 18 יוצאות עם תעודת בגרות מלאה אבל לא ממשיכות לתואר אלא מתחתנות, כי זו המנטליות שלהן. אין מודעות ומוטיבציה ללימודים אקדמיים, הן לא מייחסות לזה שום חשיבות". 

ככלל, סבורה בריזל, "הכוח של התכנים מוגבל, בסוף האווירה החינוכית היא זו שקובעת. באזרחות, למשל, המורות לימדו אותנו מה שצריך אבל הדגישו שההשקפה שלנו שונה. את מבחני הבגרות קיבלנו באיחור למרות חלון הזמן המצומצם כי המורות רצו לעבור על תוכן המבחן ולבדוק שהוא מתאים לנו. האופי השמרני לא הולך לשום מקום".