במסדרונות האוצר חוזרים ואומרים: אסור לחזור על "העשור האבוד". לכינוי הזה זכו עשר השנים שאחרי מלחמת יום הכיפורים, שבהן נבלם המשק הישראלי בחריקת בלמים. מדינת ישראל וממשלתה נתפסו להלם בעקבות ההפתעה של 73', וניפחו את צה"ל ואת משימותיו, על כל צרה שלא תבוא. היה לזה מחיר כלכלי עצום: הכלכלה הישראלית, שעד אז דהרה קדימה, כמעט הפסיקה לצמוח. את הצמיחה הדו-ספרתית החליפה אינפלציה דו-ספרתית, ואז תלת-ספרתית. במשרד האוצר נשבעו: לעולם לא עוד; לא ניתן להוצאות הביטחון לגרור את המשק הישראלי אחורה.
עוד כתבות בנושא
כשם שהצבא נוהג להתכונן למלחמה הקודמת ולא לזו הבאה, ייתכן שמשרד האוצר נלחם כאן את המלחמה החברתית הקודמת. ברור שצריך לפקוח עין על הוצאות הביטחון, אך ישראל של היום שונה מאוד ממדינת העולם השלישי שהייתה בשנות השבעים. אז הייתה ישראל מדינה ענייה, שבה כולם נשאו בנטל הביטחון; היום ישראל היא מדינה עשירה, ומצד שני – רק מעטים נושאים בה בעול הביטחוני. אני מקווה ומאמין שלא יהיה לנו עשור אבוד, אבל אני חושש מאוד מדור אבוד. ואני מתכוון לדור שמציג השבוע ברשתות בייאוש את צו המילואים החדש שקיבל, ובו דרישה להתייצב לעוד מאה ימי שירות. ואינני מדבר על צו שמונה לא צפוי בשעת חירום, אלא על עוד מאה ימים של ביטחון שוטף.
המספר התלת-ספרתי העגול הזה צריך להכות אותנו בהלם. אסור להתרגל למספרים הללו. מה עוד שעבור רבים מלוחמי המילואים זוהי כבר תקופת שירות שנייה בשנה הזו. צעירים רבים בישראל – לא מספיק רבים, מסתבר – שירתו מאז תחילת המלחמה יותר מ-500 ימי מילואים. מה שהתקבל בהבנה בתקופה הראשונה של המלחמה הפְּעילה – אסור שיתקבל בהבנה היום, בזמן מלחמת ההתשה הארוכה והמתמשכת. אנחנו צריכים לקבוע נורמה ברורה: מלבד בזמן מלחמה עצימה, אין דבר כזה צו מילואים תלת-ספרתי. אף חייל מילואים לא אמור ולא יכול לשרת תקופות כאלו.
הכי מעניין
מה זאת אומרת "אין דבר כזה"? יש צעדים אסטרטגיים וטקטיים שהם מאוד לא רצויים, למשל: להפציץ את דמשק, או להקריב את הידידות עם הנשיא טראמפ. אך יש צעדים שהם הרבה מעבר ל"לא רצויים" – הם פשוט לא אופציה. למשל: להפציץ את וושינגטון, או להקריב לחמאס כמנחת פיוס עשרים נערות יהודיות בכל שנה. זה לא יעלה על הדעת. לקטגוריה השנייה הזו צריך לשייך את ניצול המילואימניקים באופן שעושה היום צה"ל. זו פשוט לא אמורה להיות אופציה.
עוד כתבות בנושא
אני רואה את הצעירים הצדיקים הללו, שממשיכים להתייצב לכל צו, ואני רואה גם את חייהם הקורסים ואת בני משפחותיהם הסובלים. שלושה אחוזים מהאוכלוסייה בישראל נושאים כבר שלוש שנים בנטל בלתי אפשרי. הם מתחילים לשתות (ולא קולה), הם מעשנים (ולא רק סיגריות), הם תקועים בלימודים ומפוטרים מהעבודה, ילדיהם בוכים בלילות, נשותיהם קורסות מהמתח ומהעומס. אנו עושים להם עוול מוסרי קשה, ומעבר לזה – מסכנים את התשתית העתידית של ביטחון ישראל. כי אם הם חלילה יישברו – נעמוד מול שוקת שבורה; אלו הרי האנשים שאמורים להיות חוט השדרה של מערך המילואים בעשרים השנים הבאות. אם שואבים יותר מדי מים מבארות מי התהום – הן מתייבשות. כאשר באר כזו מתייבשת ממים מתוקים חודרים אליה מי ים מלוחים, ואז היא לא תניב יותר מים לשתייה – לא היום ולא אף פעם.
בכירי הממשלה וצה"ל משתתפים בצערם של המילואימניקים, אך ממשיכים לבחור בפתרון הקל, ולחתום על צווים תלת-ספרתיים. מה הם יכולים לעשות אחרת? לכולם ברור שבטווח הארוך הפתרון היחיד הוא גיוס החרדים. אך לנוכח האדישות והאטימות של החרדים ברור גם שזה אינו פתרון שיעזור לנו כאן ועכשיו. אני מאמין בכוחה של התורה, ולכן אני מאמין שיש גבול עד מתי יוכלו לומדי תורה להתעלם ממה שכתוב בה. יום אחד הם יגיעו לפסוק "לא תעמוד על דם רעך" ולמשנה "למלחמת מצווה הכול יוצאים" ויתפסו את הראש בבושה לנוכח חרפת השתמטותם. אבל אני לא יודע מתי זה יקרה. כנראה לא היום ולא מחר.
אז מה עושים בטווח הקצר? תפישת הביטחון הקלאסית של בן גוריון דרשה מלחמות קצרות והכרעות מהירות – והוא ידע למה. מבחינה כלכלית יכולה ישראל לעמוד היום גם במלחמות ארוכות יותר; אך מבחינה אנושית המצב שונה בתכלית. מדינת ישראל מנהלת היום שלוש מלחמות התשה בשלוש רצועות ביטחון – בעזה, בלבנון ובסוריה. זה דורש כוח אדם בהיקף עצום. ישראל צריכה לנצח, לא להתיש. על כך נוסיף שכל יישוב וכל גזרה דורשים היום כוחות מילואים גדולים להגנתם, כדי לשקם את תחושת הביטחון אחרי טבח שמיני עצרת. גם כאן צריך לדעת שלתגבור הזה יש מחיר – ושלא בטוח שצה"ל עדיין יכול לעמוד בו.
עוד כתבות בנושא
ואם אי אפשר לוותר על כל אלו? אם צה"ל לא יכול היום בלי שלוש רצועות ביטחון ובלי רבבות חיילים המגינים על כל עוטפי-העוטף? ברגע שמורידים מהפרק את ניצול המילואים באופן שמייבש את הבארות, עולות על הפרק אופציות אחרות. למשל: לבדוק טוב יותר לאילו בני 18 מורידים פרופיל, והאם זה תמיד מוצדק. באכ"א אפילו עלתה לדיון הצעה לגייס לשירות קרבי בשריון ובחיל הגנת הגבולות חלק מבעלי פרופיל 64. היום מגייסים למילואים בשריון גם בני חמישים; בן שמונה עשרה ממוצע עם פרופיל 64 הוא בריא וכשיר לא פחות מאשר מתנדב בן חמישים.
כל אלו פתרונות לא רצויים, אך כפי ששרלוק הולמס היה אומר, אחרי שהורדנו מהפרק כל מה שאינו אפשרי, מה שנשאר הוא כנראה האמת. הנקודה המרכזית שצריך להדגיש כאן היא ששירות מילואים אמור להיות חלק מהחיים – ולא תחליף להם. את האופן שבו משתמש היום צה"ל בחיילי המילואים שלו צריך להוריד מהפרק; ובינתיים, למילואימניקים עצמם, שממשיכים להתייצב למרות הכל – צריך להצדיע בהשתאות.
עוד כתבות בנושא
