ב־1805 חברו הרוסים והאוסטרים נגד נפוליאון. הם ניסו לתאם מערכה צבאית משותפת, אך התיאום כשל, בין השאר בגלל בלבול בנוגע ללוח השנה. הגנרל קוטוזוב וצבאו יצאו מרוסיה באיחור של עשרה ימים בגלל הפער בין לוח השנה היוליאני, שעדיין נהג אז ברוסיה, לבין הלוח הגריגוריאני, שנהג בשאר העולם. האוסטרים, שנותרו לבדם, הובסו בקרב אוּלְם, והשאר – היסטוריה. בגלל הפער הזה בין הלוחות קוראים למהפכה הקומוניסטית ברוסיה "מהפכת אוקטובר", אף שבכלל התרחשה בנובמבר. ובגללו נפוצה גם האגדה שפרעות "סופות בנגב" התחוללו בפסח.

אפשר ללמוד לא מעט מסיפורן של הפרעות הללו. כאשר אנחנו מתלבטים האם טבח שמיני עצרת תשפ"ד יישכח במהרה, נוכל ללמוד מ"הסופות בנגב" שפוגרום יכול לשנות לנצח את מהלכה של ההיסטוריה היהודית. הפרעות הללו פרצו ב־27 באפריל 1881. לפי הלוח היוליאני שנהג ברוסיה התאריך היה 15 באפריל. בשאר אירופה 15 באפריל היה באותה שנה יום טוב שני של פסח; הבלבול בין הלוחות הביא לא מעט סופרים להיכנע לעומס הסמליות ולכתוב שהפרעות פרצו למחרת ליל הסדר. למעשה הן פרצו לאחר הפסח – והפכו את העולם.

מאין בא הכינוי "סופות בנגב"? הפוגרומים התמקדו באזור הדרומי של האימפריה הרוסית, בעיקר באוקראינה. הצנזורה הרוסית לא אהבה מאמרים על פרעות, ולכן במקום לכתוב על "הפוגרומים בדרום" העדיפו העיתונאים היהודים החכמים של הימים ההם לשאול ביטוי מהנביא ישעיהו ולכתוב על "הסופות בנגב".

היה להם הרבה מה לכתוב על הסופות הללו; רצף הפרעות – שבו נהרגו כארבעים יהודים – ניתץ לגמרי את תפיסת העולם של המשכילים היהודים ברוסיה, שנעלמה לבלי שוב. למשכילים הייתה קונספציה ושמה אמנסיפציה; שתי המילים נהגו ברוסית, ולכן הן כה דומות. אמנסיפציה פירושה "שחרור", ותחת הכותרת הזו חסתה תאוריה מפותחת בנוגע לצרות היהודים: בני ישראל סובלים כל כך משום שהם מתבדלים מהסביבה ואינם תורמים לכלכלה המקומית. אם נלמד רוסית, נאמץ את התרבות המקומית ונעבוד במקצועות מועילים – יאהבו אותנו כל הגויים.

התאוריה הזו קרסה בקול רעש גדול לנוכח "הסופות בנגב". לא רק האיכרים הבורים רצחו ואנסו את היהודים, אלא גם הרוסים הנאורים ביותר. הוועד הפועל של התנועה הסוציאליסטית המהפכנית והנאורה "נרודניה ווליה" פרסם את ההודעה הבאה: "בני אוקראינה סובלים יותר מכול בגלל היהודים... היהודי מקלל אתכם, מרמה אתכם, שותה את דמכם... התחלתם למרוד ביהודים – יפה עשיתם".

בנקודה הזו קרסה קונספציית האמנסיפציה והופיעה תנועת "חיבת ציון", ובעקבותיה הציונות המודרנית. יהודי רוסיה גילו שלא יוכלו לקנות את חיבתם של הגויים המקומיים באמצעות חיקוי, התבטלות ופייסנות. נחוצה דרך אחרת. כך נולד האקטיביזם היהודי. קבוצה של סטודנטים יהודים משכילים הקימו בעקבות הפוגרומים את תנועת ביל"ו. נראה שהייתה להם חיבה מיוחדת לראשי תיבות משונים, כי השם המקורי של תנועתם היה דאבי"ו: "דַבֵּר אל בני ישראל וייסעו". את הפסוק הזה אמר ה' למשה על ים סוף. לנוכח המצרים המתקרבים חשב משה רבנו שהיהודים יכולים להמשיך לשבת בנחת בכולל, ללמוד ולהתפלל: "ה' יילחם לכם ואתם תחרישון". אך הקב"ה תיקן אותו מיד והבהיר לו שהעידן הזה נגמר: "מה תצעק אליי? דבר אל בני ישראל וייסעו!". והם נסעו.

גם בדורנו נותצה הפייסנות שלנו לנוכח הטבח, שהיה נורא עשרות מונים מ"הסופות בנגב". עוד לא מצאנו לו שם ראוי מלבד הכינוי הדל "שבעה באוקטובר", כי יש לנו הרבה פחות השראה היסטורית מאשר לסבי־סבינו. אך יש לנו מספיק מודעות היסטורית כדי לגרש את אשליית הפייסנות למשך כמה עשורים לכל הפחות. ההלם הכפול – מהערבים במזרח הקרוב ומהפרופסורים במערב הרחוק – צרוב כמכוות אש בליבם של הישראלים. לפני שלוש שנים צה"ל לא העז לפנות אוהל עלוב של חיזבאללה בהר דוב; היום צה"ל דוהר בלי למצמץ עד לליטני. האגרסיביות הישראלית החדשה, הנכונות להיפרע מכל אויב ומתנכל ברגע שהוא מרים ראש, לא הייתה כאן אף פעם בימי חיי.

אבל אין די באגרסיביות. "הסופות בנגב" החזירו את ארץ ישראל למרכז התודעה היהודית; טבח שמיני עצרת החזיר למרכז גם את א־לוהי ישראל. תהליכים סמויים שהתרחשו מתחת לפני השטח במשך עשורים התפרצו בבת אחת. אין לדעת לאן תלך האנרגיה הזו; אפשר להניח שהיא לא תיעלם במהרה.