פעם הייתי מרבה לספר לילדיי על היום שבו פרצה מלחמת יום הכיפורים. איך קראו לאבא שלי מעמוד התפילה בבית הכנסת; איך הוא ואימי תחבו במהירות את צו 8 שקיבל לתוך אלבום התמונות של בנם הפעוט – אני – ושם הוא נמצא עד היום; ואיך אימי הצעירה לקחה אותי על הידיים ורצה בין הפגזים למקלט של דודה קלם.
עם השנים הסיפור הפך פחות פופולרי בביתנו, כי הילדים הבחינו שלא ייתכן שאני באמת זוכר את כל המאורעות המסעירים הללו, שקרו כשהייתי בן שלושה חודשים. בשלב מסוים הם גם ציינו שבשום שלב של מלחמת יום הכיפורים לא עפו פגזים ברחובות רמת־גן. את המכה האחרונה ליוקרת הניסיון הצבאי של ימיי הצעירים ספגתי במבצע שאגת הארי: כאשר טילים בליסטיים הפכו למציאות חיים יומיומית, אף אחד כבר לא התרגש מסיפורים על העורף במלחמת יום הכיפורים, ודאי לא מסיפורים על מלחמת המפרץ.
עם כלביא: כוחות חילוץ בזירת נפילת טיל ששוגר מאיראן בעיר צפת | צילום: דוד כהן, פלאש 90
מצד שני, כולנו צברנו לא מעט סיפורי עורף עדכניים על חיינו בין הטילים. פעם אחת תפסה אותי האזעקה בכביש מספר 1, ממש ליד שדה התעופה. עצרתי בצד הדרך, ירדתי לתעלת ניקוז גבוהה מבטון והשתוחחתי שם. שני נהגי משאית ראו אותי מלמעלה, ואחד מהם דרבן את חברו: "בוא נרד, שם יותר בטוח". הטילים יורטו מעל ראשינו בקול רעש גדול, אך הנהגים לא נבהלו במיוחד. לא נעים לציין, אך אחד מהם ניצל את ההפוגה בנסיעה כדי להטיל את מימיו. מיד אחרי הפיצוץ פקעה סבלנותו של הנמרץ שבהם, שהצטייר כמנהיג השיירה. "בוא נעלה", אמר, "הקו־חלוקה לא יעשה את עצמו". עלו ונסעו.
הכי מעניין
פעם אחרת עמדתי בשעת האזעקה בצומת ליד בית־שמש, בעודי מאותת שמאלה לכיוון המושב זנוח. האזעקה ניסרה, וכל המכוניות המאותתות המתינו לרמזור שיתחלף לירוק. מה יכולנו לעשות? אף נהג לא טרח אפילו לצפור. אחרי ארבעים שניות התחלף הרמזור, פנינו שמאלה, עצרנו בתחנת אוטובוס וירדנו לשכב בקוצים שבשולי בדרך. אחרי כמה שניות שמענו פיצוץ אדיר של טיל שנפל בשטח פתוח. מעולם לא נפל טיל כל כך קרוב אליי. האנשים המשיכו לשכב בסבלנות, ואחרי הודעת הארגעה קמו בשקט ופלו את הקוצים מהחולצה. כמה הסתכלו בטלפון שלהם, בודקים אם הצליחו לצלם את הנפילה. אחת התקשרה בטלפון: "אתה לא מאמין, יוסי, שמענו בום ממש גדול".
אזעקה אחרת תפסה אותי באמצע קניות ביוחננוף. לאזעקה קדמה התרעה, שאיש לא התרגש ממנה. גם האזעקה לא עוררה התרגשות רבה. קונה חרוצה התעקשה לשלוף מהמדף עוד חבילת טונה ולהניח אותה בעגלה, לפני שצעדה עם כולם לממ"ד. על דלת המרחב המוגן של הסוּפר היה שלט "משרד קב"ט", ואיש נמרץ – על דרך ההיקש אפשר להניח שהוא־הוא קצין הביטחון מהשלט – דחק בכולם להיכנס במהירות. החדר היה קטן וצפוף, והצעתי לו לפנות ממנו את עגלת הקניות שמשום מה עמדה במרכזו, עמוסה בבקבוקי יין. הקב"ט הסכים מיד. אחרי שכבר סגר את הדלת ניסיתי לרכוב על גל ההצלחה והצעתי לו לפנות בעתיד מהחדר עוד הררי ארגזים שעמדו בו, כך שיהיה קצת פחות צפוף. הוא אמר "כן, כן", ואני מניח שארגזי המיונז הללו עדיין שם.
יירוט טילים איראניים בשמי תל אביב, בחודש יוני | צילום: איי. פי
בזמן האזעקה הלקוחות עמדו בחדר בשקט. התחלתי ללמוד מהטלפון שלי חומש עם רש"י, ואיש אחד אמר לי: "תתפלל בקול, אולי נעשה מניין". "היית מצטרף?", שאלתי, והוא ענה בקול מלא הכבוד שבו מדברים הישראלים על א־לוהים ומצוותיו מאז תחילת המלחמה הזו: "בטח, למה לא?". איש אחר שוחח בטלפון: "שומעת? אל תדאגי, רון ואני בממ"ד בתוך החנות", הוא טפח על ראשו של ילדו והוסיף: "לא, אני לא אשכח את הפטרוזיליה".
כשסיימתי את הקניות והגעתי למכונית נכנסתי לאתר חדשות פופולרי כדי לבדוק מה מדווחים על הטיל. ראיתי שם מאמר של פרשן ותיק המקונן שאי אפשר להמשיך ככה יותר, שנמאס מהטילים ומהאזעקות, וכמה זמן ומה יהיה. הוא לגלג על דברי השבח לעוצמה שמפגינים הישראלים, וכתב במרירות על הקשיים והדאגות. מחוץ למכונית שמעתי את הבעל הנאמן מעדכן את אשתו בטלפון בקול גדול: "אל תדאגי, לא שכחתי את הפטרוזיליה". לידו צעד בנו השקט וסחב סל קניות גדול. תהיתי מה הוא יספר לילדיו על הימים הללו בעוד חמישים שנה.
עוד כתבות בנושא
עוד כתבות בנושא
