הקייזר פרנץ יוזף אמר פעם לבתו: "כמובן, אנחנו צריכים לעשות הכול כדי להגן על היהודים. אבל אחרי הכול, מי אינו אנטישמי?". הפוליטיקאי הבריטי סר הרולד ניקולסון ניסח זאת באופן שנון יותר וגם מרושע יותר: "אני מתעב אנטישמים, אבל אני גם לא אוהב יהודים". מימי פרעה עד היום הזה מלווה אותנו החידה – מדוע כל כך הרבה אנשים שונאים אותנו. שאלה נוספת עומדת בפנינו היום: האם אנחנו מסוגלים מבחינה נפשית להשלים עם העובדה הזו.
עוד כתבות בנושא
הזרם המרכזי של הציונות המודרנית שם לו למטרה להכחיד את האנטישמיות. בחיבור הציוני הראשון, "אוטואמנסיפציה", הסביר ב-1882 יהודה לייב פינסקר שהעם היהודי – עם בלי ארץ – נראה לגויים כמו רוח רפאים, נפש בלי גוף, ולכן מעורר שנאה ובעתה. כשתהיה ליהודים ארץ משלהם, טען פינסקר, הכול ייראה אחרת. התפישה הזו התגלגלה לציונות של הרצל, והניעה מאות אלפי יהודים לארץ ישראל. הקמת מדינת ישראל הניבה הרבה פירות ברוכים, אך את התוצאה החיובית הספציפית הזו לא הצליחה להפיק. האנטישמיות מעולם לא נעלמה; לכל היותר לבשה פנים אחרות, כך ששנאת היהודים התחפשה בחוגים מסוימים לשנאת מדינת היהודים.
אף אחד לא אוהב להיות שנוא, אך בתור יהודים היינו אמורים לפתח כבר מזמן עור עבה. כשאנו קוראים בהגדה של פסח את המילים הנצחיות "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו" אנחנו כבר יודעים שאין מדובר בתיאור מוגזם של העבר, אלא בניתוח ריאלי של ההווה. היינו מעדיפים שכולם יאהבו אותנו, אך אסור לנו להתמכר להעדפה הזו. כאשר השמאל הקיצוני והימין הקיצוני בעולם כולו מתאחדים בשנאת ישראל, נזכור שגם אבותיהם שנאו את אבותינו, ושייתכן מאוד שגם ילדיהם ישנאו את ילדינו. עברנו את פרעה – נעבור גם את זה.
הכי מעניין
אפשר לקוות שהשנאה תפחת, שנמצא עוד כמה ידידים בעולם, שהעוינות ליהודים תהפוך פחות אובססיבית. אך אסור להפוך את התקווה הזו למוקד הזהות האישית והלאומית שלנו. כולנו מזהים בקלות את ההבדל בין אדם שרוצה חברים – שזה בעצם כולנו – לבין אדם הנואש לחברים, ודוחה כך מעליו כל ידיד פוטנציאלי. רוצים את ידידותנו? מצוין; לא רוצים? גם זה בסדר.
להכרה שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו יש גם השלכה הפוכה ומשלימה: לעולם כנראה לא נצליח להדביר כליל את אויבינו. הקונספציה של הושענא רבה תשפ"ד, השישה באוקטובר 2023, גרסה שאנחנו יכולים לחיות עם נחשים ארסיים על גבולנו, כל עוד אנחנו מנטרים את הכוונות שלהם, וכל עוד אנחנו מקפידים מדי פעם לכסח את הדשא. אפשר לקוות שהקונספציה הזו נמחקה: שלמדנו להתמקד ביכולות ולא בכוונות, לעקור את שורשי הרע ולא רק לכסח אותם. אך מצד שני, לא נוכל להרשות לעצמנו גם את הקונספציה ההפוכה: שבכוחנו לרסק לפירורים כל אויב פוטנציאלי שצובר כוח, בכל פינה בעולם ובכל רגע נתון. למרבה הצער, אין לנו די כוח לקיים מדיניות כזו; תמהני אם יש איזו מדינה בעולם, כולל ארצות הברית, שיכולה לעמוד בה. הרי אפילו אמריקה קיבלה ועדיין מקבלת כנתון את קיומן של אויבותיה המושבעות רוסיה וסין, על משטריהן העוינים.
עוד כתבות בנושא
גם אנחנו לא נצליח כנראה לחסל כל אייתוללה, לאסוף כל אקדח מכל איש חמאס, ולפוצץ כל שין-גימל של החיזבאללה. גם הניצחון המוחלט לא יהיה עד כדי כך מוחלט. "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו", כך שמצד אחד עד לביאת המשיח לא נזכה להיות הכי אהובים בעולם, ומצד שני גם לא נזכה לביטחון מוחלט. עלינו לעשות כמיטב יכולתנו בעולם שככל הנראה יישאר עוין. נהיה מפוכחים, ערניים, חשדנים וחזקים, נפקח עין על אויבינו ונחליש אותם ככל האפשר; ולצד זאת נזכור שגם לאפשר הזה יש גבול. ואחרי שאנחנו עשינו את שלנו, הקדוש ברוך הוא יצילנו מידם.