בני סגן הדר גולדין מסיירת גבעתי נחטף למנהרה ב־1 באוגוסט 2014, בשעה 09:00, בזמן הפסקת אש הומניטרית. חמאס הרג את שלושת החיילים שעמדו בחוד, רס״ן בניה שראל, סמ"ר ליאל גדעוני וסגן הדר גולדין. אנחנו, משפחתו, נחטפנו איתו. שם הקוד של המנהרה הזו במפות של צה״ל הוא ״מבחן הנחישות״. במשך 4,118 יום רדפנו אחריו במנהרה הזו. סגן איתן פונד, המפקד של הדר, עמד במבחן הנחישות אז ועכשיו. הוא נכנס למנהרה חמישים דקות אחרי המחבלים, ואחרי 4,118 ימים הביא לנו את הדר מידי האויב, נושא אותו על כפיים.
היה ברור לנו בתחילה כי הגורמים שהיו אצלנו בבית באותו לילה אכן מתכוונים להביא את הדר לקבר ישראל. היו אלה שר הביטחון משה (בוגי) יעלון, שהגיע בשם הממשלה וראש הממשלה בנימין נתניהו; אלופה אורנה ברביאי, שבאה בשם הרמטכ"ל רא"ל בני גנץ; והרב הראשי לצה"ל רפי פרץ, טייס מסוקים במקצועו הצבאי.
עוד כתבות בנושא
ערכנו אז את הלוויה כי לא רצינו לתת לחמאס תמונת ניצחון שבה בן הדוד של שר הביטחון הישראלי וקצין מצטיין בסיירת גבעתי שבוי חי בידי חמאס. כל הנוכחים אמרו לנו באותו לילה שהם ערבים להבאתו של הדר לקבר ישראל. אף אחד מהם לא עמד במבחן הנחישות שכפתה עליהם ההתמודדות עם ארגון הטרור. כולם ניצבו מאחורי האינטרס המזויף של "שקט" ו"חמאס בעזה כנכס". לכולם התרסקה המראה בפרצוף בשמחת תורה, 7 באוקטובר.
הכי מעניין
אחד האתגרים הקשים שבהם עמדתי כאדם דתי הייתה הלוויה ושנת האבל, אף שלא התייאשתי מלהביאו לקבורה. כתמיד עמד לצידי חבר נפש, הרב פרופסור יצחק ליפשיץ, וביחד ניתחנו את האתגר שבו עמדנו - מבחן הנחישות. המסקנה הקשה שהגעתי אליה היא שההכוונה של הרבנות הצבאית אינה עולה בקנה אחד עם חוכמת הדורות היהודית, עם ההלכה הקבועה והמתפתחת.
במשך שנים, כשהעמקתי בלימוד יותר ויותר, הבנתי כמה חשוב להעמיד את הציבור על הטעות הקשה הזו. קיוויתי שברגע שיביאו את הדר לקבורה בדרך הנכונה, נוכל להתמודד עם הטעות הזו ולדאוג לכך שסגן הדר גולדין יהיה החלל הראשון והאחרון שנוהגים בו ברוח זו. טעיתי.
כשפרצה מלחמת 7 באוקטובר בשמחת תורה תשפ"ד, נוכחתי לדעת כי על הדר נוספו לוחמים חללים נוספים, שיש המשכנעים את משפחותיהם לערוך לוויה, שבעה ומנהגי אבלות גם כשאין את מי לקבור. היה לי ברור שמול סבלן של המשפחות אני חייב לשתוק, גם כשהמשפחות ציינו זאת בקול. אחד האבות אמר בלוויה שהוא קובר קבר ריק, אבל מבטיח לבנו שיביאו לקבר ישראל. אב אחר אמר לי שהקבורה הזו מנחמת את אשתו וילדיו. לאחר שנה הם סיפרו לי שהם סובלים כשהם מגיעים לקבר הריק.
עוד כתבות בנושא
חוכמת הדורות
הדיון מופיע לראשונה במסכת שמחות (פרק ב', הלכה י"א), בהלכה העוסקת בדינם של מי שמלכות נוכרית גזרו עליהם עונש מוות, הוציאו אותם להורג ולא מסרו אותם לקבורה. ההלכה קובעת כי הקרובים מתחילים לנהוג אבלות, לשבת שבעה ולנהוג שלושים רק כאשר הם מתייאשים מלקבל את יקיריהם לקבורה, ועם זאת על המשפחות להימנע מלגנוב את יקיריהם מידי המלכות כדי לא לסכן יהודים הגרים במדינה הנשלטת על ידי נוכרים.
ברור מכך שאם בדרך כלל האבלות מתחילה אחר הקבורה, במקרים שבהם לא מקבלים את החלל ולא מתייאשים מלקוברו אין אבלות אלא רק לאחר שיביאו אותו לקבר ישראל. כך יצאה היהדות למבחן הנחישות של מאות בשנים, כדי לא להתייאש מלהביא חללים לקבר ישראל.
הרב יהושע בועז ניתח במחצית המאה ה־16 את מבחן הנחישות בצורה מבריקה. הוא היה הראשון שהבין איך ההתפתחות הטכנולוגית של המצאת הדפוס משפיעה על עולם ההלכה והיכולת להמשיך ללכת בהלכה ולא להיתקע בה. הוא המציא את הכלים העיקריים שאפשרו לנו, עד התפתחות הבינה המלאכותית, להתמודד עם שפע של דעות ולזקק את דעתנו.
בספרו שלטי הגיבורים מוליך אותנו הרב בועז על פני אלף שנה של התמודדות נחושה עם המצב שיש לך ידיעה על מת ואין בידך החלל. הוא דוחה את תפיסת הגאונים, שמאפשרת את תחילת האבלות מתוך הידיעה על המוות, מכיוון שתחילת האבלות חייבת לבוא מתוך הייאוש מלקבור.
עוד כתבות בנושא
את עמדתו הוא מבסס על הרמב"ן הספרדי ועל רבי יצחק, מבעלי התוספות הצרפתי. כלומר, הרב בועז ניתח את המצב ההיסטורי ולא רק את הממד ההלכתי. גם רבי יצחק מצפון צרפת וגם הרמב"ן מספרד קבעו בסוף המאה ה־13 שההבאה לקבר ישראל מציינת את הייאוש ומתחילה את תהליך האבלות, ולא הידיעה, גם אם היא ודאית. הרב יהושע בועז קובע שהטעות של הגאונים, שמסתמכים על הידיעה ולא על הייאוש, היא שאינם מבינים את "תורת האדם" (שם ספרו של הרמב"ן).
הברייתא שקובעת כי מתחילים לנהוג אבלות מהזמן שמתייאשים מלקבור עוסקת במי שהוציאו אותו להורג והכול יודעים שהוא מת, ובכל זאת ממתינים עד לייאוש. כך גם במקרה הקיצוני שמוצאים את המת מבותר לאיברים – כלומר, יודעים בוודאות שהוא מת. ובכל זאת, נאמר שאין מתחילים לנהוג אבלות עד שיתייאשו הקרובים מלקוברו. זו תורת האדם.
גם רבי יוסף קארו קובע כך בשולחן ערוך בצורה מפורשת, ומסביר את החלטתו בבית יוסף, בהסתמך על דברי התוספות והרמב"ן. בסוף המאה ה־19, על מבחניה הנוראיים, הדגיש הרב יחיאל מיכל הלוי אפשטיין כי במקרה שהחלל נמצא בידי אויב ומתנהל משא ומתן על הבאת החלל לקבורה, אין חולק שאין להתאבל עד שהיא תובא לקבורה (ערוך השולחן, יורה דעה סימן שע"ה, סעיף י"ג).
זו חוכמת הדורות על מבחן הנחישות: כל זמן שהמשפחה אינה מתייאשת – אין מנהגי אבלות.
כישלון ערכי ומהותי
היחס של הרבנות הצבאית לחללי צה"ל עבר שינוי משמעותי זה עשר שנים, ואין שם על לב. עד נפילתם של בני הדר ואורון שאול היה מקובל שמורים לבני משפחות החללים להתאבל על יקיריהם אך ורק אם מובא החלל לקבורה. נראה שהטראומה שהחלישה את ההנהגה הפוליטית והצבאית במלחמת לבנון השנייה, וכן הפחד מחמאס, השפיעו על הגורמים הקובעים ברבנות. תפקיד הרבנות הצבאית בעיניי הוא להסביר למפקדים ולפוליטיקאים את "תורת האדם" הקשורה בחללים ולחזק אותם באסטרטגיה נגד אויב טרוריסטי, ולא לעקם את ההלכה בפני צורך מדיני - או ליתר דיוק, בפני פחדנות מדינית.
מאז ומעולם האמנתי ביכולתם המופלאה של חכמי ישראל להגיע לחקר האמת בעניין החללים. האומץ של הטיפול בהם, והמאמץ האינסופי לאסוף, למיין, לחקור ולזהות אותם, עומדים לזכות חכמינו מאז המשנה ולאורך כל ההיסטוריה היהודית. הם מתבטאים במבחן הנחישות שעברו מזהי החללים ממוצאי שמחת תורה תשפ"ד ועד לזיהויו של הדר, אחרון החיילים החללים, במחנה שורה.
עוד כתבות בנושא
לכן קשה עליי מאוד מה שאני רואה ככישלון ערכי ומהותי ביחס לחללים שנקבע מותם, וקשה להביאם לקבורה. אל תחליטו במקומנו, אנחנו חזקים. אל תתייאשו במקומנו, גם אם הממשלה התייאשה. הייאוש של הממשלה הוא לא הייאוש שלנו.הפחד שלה אינו נוגע בעוצמת רצוננו להביא את בנינו לקבורה ראויה. הביאו את העובדות הפורנזיות והמודיעיניות להורים או לאישה, והעמידו בפניהם את השאלה עצמה. ראוי שנדע לא רק את ההלכה עצמה, אלא גם את רוחה המפעמת בדורות.
חשבנו שהלוויה של הדר לקבר ריק תעזור למדינה, תחזק אותה ותדחוף אותה להתנהגות נכונה של הבאת החללים לקבר ישראל. אלא שההפך קרה. לאחר ההלוויה לפני 11 שנה יצא הרב הצבאי הראשי בהכרזה ששמטנו את השטיח מתחת לרגלי חמאס. זו אינה קביעה הלכתית, אלא שימוש פגום ברגשי המשפחה בניגוד להלכה.
זו קביעה פחדנית, שבטעות נתפסת כ"עזרה מדינה" - ולמעשה מחלישה אותה. ההוכחה היא שתשע שנים וחצי המדינה לא הביאה את הדר לקבר ישראל, ואז אירע טבח של 1,200 חללים ו־251 נחטפו, שמהם חללים רבים. לכן הבנו שמנהגי האבל שנהגנו בהדר לפני 11 שנה יסודם בטעות. לא הייתה זו טעות שלנו כמשפחה, אלא שגגה שסמכנו על המנהיגות הפוליטית, הביטחונית והדתית שתעמוד איתנו במנהרת הנחישות ותביא את הדר לקבורה.
המשפחות שכבר קברו את יקיריהן בקברים ריקים, וכבר נהגו מנהגי אבלות ולא התייאשו, קיבלו את יקיריהן לקבורה. אז המליצו להן לקיים דיני אבלות ליום אחד עד לשקיעת החמה, משום ש"יושבים שבעה פעם אחת בלבד". ההסבר ההלכתי נסמך על סוגיית "ליקוט עצמות" שבמסכת מועד קטן (דף ח').
עוד כתבות בנושא
קשה להעלות על הדעת הסתמכות מקטינה יותר למאמץ ההרואי, היהודי כל כך, של אלפי לוחמות ולוחמים להביא כל חלל לקברו מידי חמאס, ולהשוות זאת לליקוט עצמות. זו השוואה שאין לה שום בסיס הלכתי או הגיוני במציאות שלנו. לכן החלטנו לקיים מנהגי אבלות מלאים. הרופאים המצוינים במכון המשפטי זיהו את הדר, ומלאכי השרת שירדו לשורה הכינו את הדר לקבורה, קראו לנו לשהות במחיצתו, והדר היה שם בתכריכיו, שלם ומוכן לקבורתו, נישא על כתפי קצינים בדרגתו מהסיירת שלו ומהחטיבה שלו.
אז התייאשנו גם מחייו וגם תיקנו את הפקרתו, וכך יכולנו להתחיל את מנהגי השבעה, השלושים ושנת האבל - שנסיים אותה בה' באב, יום נפילתו לפני 11 שנים. כך אנו נוהגים בדיוק כפי שנאמר בשולחן ערוך, יורה דעה, הלכות אבלות, סימן שע"ה, סעיף ו': "מי שהודיעוהו שצלבו עובדי כוכבים קרובו בעיר אחרת ונהג אבלות מיד, ואחר כך נודע לו שעדיין עומד בצליבה, אותו אבלות לא עלה לו וחוזר ומונה משייקבר או משנתייאשו מלקוברו".