השבת הדר גולדין היא החזרת הערכים שנשכחו

אני יושב בפינה בקרון שילוחים שעברו בו אני לא יודע כמה ילדים כמוני ואנשים שונים ממני, כולם יהודים שנקרעו ממשפחותיהם ומביתם ולא ידעו לאן הם הולכים. אבל אני רוצה להגיד שבזכותכם אני יושב פה ויודע בדיוק לאן אני הולך. אני הולך למדינה שלי ושלנו, ואני מבין רק בזכותכם מה המדינה שלי נותנת לי, אבל בעיקר מה אני צריך לתת מעצמי למדינה.

את המילים הללו כתב הדר גולדין הי"ד להוריו, בעת שיצאנו יחדיו למסע לפולין, אני ותלמידיי בבית הספר המדעי־טכנולוגי אמי"ת כפר־בתיה ברעננה. זה קרה כאשר הגענו אל העיר לודז' ביום שישי וביקרנו בתחנת הרכבת של העיר, המקום שממנו נשלחו היהודים אל מותם. דווקא במקום ההוא ביקשנו מהתלמידים לכתוב מכתב הביתה. עבור הדר, המילים שכתב לא היו מליצות ומילים ריקות, אלא החלטה נחושה, דרך חיים וערכים שלאורם בחר ללכת קדימה ולתת כל שביכולתו עבור הכלל.

זכיתי והדר בחר בי כמחנכו. מסיבות שונות, הוא וחבריו לא היו שבעי רצון מהמחנך שהיה להם. הדר ארגן כמה מחבריו לכיתה ונכנס אליי, לחדר המנהל, כדי לשטוח את בקשתם. הם שטחו את הקושי שלהם ואז הדר אמר: "המנהל, החלטנו שאתה תהיה המחנך שלנו". עניתי: "באמת תודה על ההצעה, אבל אתם יודעים, מנהל זה הרבה עבודה, וזה לא בדיוק הולך עם חינוך כיתה". לבסוף אמרתי: "תנו לי לחשוב על זה". כאשר העליתי את הרעיון בפני צוות הניהול, כולם חשבו שזה לא רעיון טוב. אבל הלב אמר כן, והפכתי להיות מחנך הכיתה בי"א וי"ב. מאז העמיק הקשר המיוחד עם הדר. למרות קומתו הצנועה הוא היה בחור משכמו ומעלה, מלא בטוב, בנתינה, בשמחת חיים ובערכים, במנהיגות שקטה הנובעת מעוצמה פנימית.

לפני הגיוס הלך הדר למכינת בני־דוד בעלי. משם התגייס לסיירת גבעתי והיה לקצין מצטיין. במבצע צוק איתן הצטרף לחפ"ק של בניה שראל הי"ד, מפקד הסיירת. בחסות הפסקת האש בתום מבצע צוק איתן, התקילו מחבלי חמאס את כוח הסיירת שהיה עסוק באיתור פירי מנהרות בגזרה. בניה שראל וליאל גדעוני הי"ד נהרגו. הדר נפגע ונחטף למנהרות בעזה.

כבר נכנסתי ליקיר, יישוב מגוריי, באותו יום שישי השחור, ואז חבר התקשר ובישר: "הדר נחטף". סובבתי את הרכב ונסעתי לכפר־סבא, לבית משפחת גולדין. שם החל המסע להחזרתו של הדר. במוצאי שבת עוד התכנסנו לתפילה בבית הספר, ואולם שעה קלה אחר כך הגיעו הרב הצבאי הראשי וראש אכ"א, כדי לבשר למשפחה על מותו של הדר. ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל דאז הבטיחו להם שבמסגרת הסכם הפסקת האש, הדר ואורון שאול יוחזרו. זה לא קרה. לא שבוע לאחר מכן, גם לא חודש ולא שנה. 11 שנים ושלושה חודשים נמשך המסע.

התברברנו בניווט

כאשר הדר הי"ד ואחיו התאום צור ייבדל לחיים היו בכיתה י"א, הם ארגנו, יחד עם חברי הכיתה שחינכתי, ערב בבית הספר שנשא את השם "דרך וערך", לזכרו של אל"מ דרור ויינברג הי"ד. משמעות השם הייתה שכדי לבחור את הדרך, צריך אדם שתהיה לו בהירות ערכית. וכאשר יש ערך שאדם מאמין בו באמת, הוא יתמיד בו וייאבק למענו עד שתימצא הדרך לממשו. ומה יעשה אדם כאשר אובדת לו דרכו? בקורס קצינים למדנו: כאשר אתה מתברבר בניווט, עליך לחזור לנקודה האחרונה שבה היית מאומת.

נדמה לי שמאז צוק איתן, מעט אבדה לנו דרכנו, אולי גם בהירות ערכינו. תמורת שקט זמני היינו מוכנים להכיל ולהאכיל ארגון טרור הולך ומתעצם על סף ביתנו. היינו מוכנים לסיים מלחמה מבלי להביא את כל הלוחמים חזרה הביתה. זו הסיבה שבחרנו את נקודת הציון של אנדרטת "חץ שחור", מול העיר עזה, כסמל למאבק. מהמקום הזה יצאו לוחמי יחידה 101 למשימה בעזה, ותוך כדי מבצע שהסתבך נשבעו לעצמם: "אנחנו לא משאירים אף אחד מאחור, גם לא חללים". אלה היו הערכים שלאורם התחנכו דורות של לוחמים. לאורם צעדו לעומק שטח האויב, ולאורם נכנסו תחת אש כבדה לחלץ פצוע או יצאו למבצע חילוץ נועז.

פקדנו את המקום 394 ימי שישי, בקיץ ובחורף, בשרב ובגשם. בחלק מהימים הללו השתתפו רבים, ולעיתים, בשל המצב הביטחוני, הותר רק לקומץ קטן של משתתפים לפקוד את המקום. אנשים אומרים: "רצינו להשיב למשפחת גולדין את בנם". זה ודאי נכון, אבל מדובר בהרבה יותר מזה. מדובר בהחזרת הערכים לעם שלנו; ערך הרעות, ערך הערבות ההדדית.

אני חש שיד ההשגחה העליונה כיוונה כך שהדר יובא לקבר ישראל בשבוע שבו אנו קוראים את פרשת חיי שרה. לראשונה אברהם קונה חלקת שדה בארץ, בחברון, כדי לטמון את אשתו האהובה בקבר ישראל ולא באדמת נכר. יעקב השביע את בנו "אל נא תקברני במצרים", וציווה את בניו להביאו אל קבר אבותיו. יוסף ביקש שכאשר ה' יפקוד את עמו ויגאלם ממצרים, יעלו את עצמותיו לארץ ישראל. המדרש מספר שביום שבו יצאו ממצרים והעם היה עסוק בביזה, משה טרח לאתר את מקום קבורתן של עצמות יוסף כדי לשאתן עימו במדבר.

ערך זה מופיע גם בספרי הנביאים ובדברי חכמים. אנשי יבש גלעד חילצו בחירוף נפש את גופות שאול ובניו מחומת בית שאן, כדי להביאם לקבר ישראל. רצפה בת איה הגנה במסירות על כבודם של בני שאול המוקעים; רק לאחר שהובאו לקבר ישראל, פסקה הבצורת ושב הגשם. בקרוב אצלנו. חכמים תיקנו את ברכת הטוב והמטיב על הבאת עצמות לוחמי ביתר לקבורה, המכונה בלשון חז"ל "חסד של אמת", משום שהמת כבר לא יוכל להשיב לך עליו.

על פי הראי"ה קוק, הלכות מדינה שונות מהותית מהלכות קהילה שנהגו בגלויות ישראל. חייל הנשלח בשירות מדינתו למלחמה, מסכן את חייו הפרטיים למען הצלת ישראל. הוא עשוי אף לסכן עצמו עבור מלחמה שמטרותיה אינן באופן מובהק הצלת חיים אלא כלכליות, במסגרת "מלחמת רשות", אף שבדרך כלל פיקוח נפש עומד מעל כל עניין כלכלי. וחוזר הרב קוק ומדגיש: "ואי אפשר ללמוד מזה למקום אחר". קביעתו מחייבת אותנו לבחון מחדש את ערכינו הלאומיים. לעומת הלכות פרט וקהילה, כינון אומה מחייב ניסוח שונה של עקרונות החיוניים לקיומה, לביטחונה ולהתבססותה על אדמתה.

קיומה של אומה ריבונית כולל חוזה לא כתוב בין הפרט לכלל. החייל מוסר את עצמו למען חיי הכלל, אבל הכלל ערב לפרט, בחייו ואף במותו. כאשר מדינת ישראל חרטה על דגלה את העיקרון של "נחזיר כל חייל הביתה, חי או מת", או בלשונו של בן־גוריון, "לנו לא תהיה מצבת החייל האלמוני", הדברים הפכו לחוזה בין לוחמי צה"ל ובין מדינת ישראל. החייל מוכן לסכן עצמו למען מדינתו ביודעו שמה שלא יקרה לו, מדינת ישראל תפעל בכל כוחה להשיבו הביתה. לעובדה הזו ישנה השפעה ישירה על נכונותו לצאת ולסכן עצמו מול אש האויב. זהו ערך המשפיע על קדושת חיי הכלל, הגדולה מקדושת חייו של היחיד.

אזכיר כאן את פעולותיו הנועזות של הרב שלמה גורן, מייסד הרבנות הראשית הצבאית, שסיכן עצמו כדי להביא את חללי הל"ה לקבר ישראל, ונכנס לשדה מוקשים בכיס פלוג'ה על מנת לחלץ משם חללי צה"ל. כנראה גם הוא סבר שקיומה של מדינה יהודית מחייב מערכת שיקולים שונה מהלכות קהילה.

קולם הצלול של הלוחמים

שמחה גולדין, אביו של הדר, נהג להתריע שוב ושוב מאז נפילת בנו: "מי שמשאיר חללים בשדה הקרב, ינטוש את הפצועים ויפקיר את החיים". הערבות ההדדית היא היסוד לקיומה של מדינה יהודית, וכאשר היא נסדקת, הסדק הולך ומעמיק במשך הזמן. אבל קולו לא נשמע בקרב מקבלי ההחלטות, גם לא בקרב הציבור הכללי ומוריו.

תשע שנים לאחר צוק איתן, הגיע שמחת־תורה ההוא והכה בפנינו במלוא העוצמה והכאב. אותן אזהרות התממשו באופן המחריד ביותר. אבל דומני שבאותו יום מר התעוררנו כולנו. שוחחתי השבוע עם מפקד הכוח שחיפש את הדר ברפיח וקיבל אותו לידיו. הוא סיפר לי על המאמצים האדירים שעשו הלוחמים בשטח, וביקש שעם ישראל לא יאמין לשום שמועות. "אנחנו ממוקדים גם בלהשמיד את חמאס וגם בלהחזיר את החטופים", אמר. "לאחר שהחטופים והדר חזרו הביתה, המשימה שלנו היא להשאיר לחמאס שתי ברירות – להיכנע או למות. אין אופציה שלישית". כדאי שמקבלי ההחלטות ירדו לשטח ויקשיבו לקולם הצלול של הלוחמים.

באותו שמחת תורה שהתהפך עלינו ליגון קיבלנו מכה קשה, אבל גם התעוררנו מאותן אשליות מסוכנות של שקט מזויף. תודה לאל התעשתנו והשבנו מלחמה שערה. לאחר שהשבנו את החטופים ובהם הדר, אני חש שהצלחנו לשנות את הכיוון. זה היה כואב ומייסר, אבל הצלחנו לשוב אל ערך הרעות, אל ערך הערבות ההדדית.

בפסח האחרון של חייו כתב הדר לעדנה, שלימים תהיה לארוסתו:

אני לא רוצה להיות חופשי בלי דאגות, בלי אחריות. זה קטן, זה לא אמיתי, לא מצמיח ולא צומח. אני רוצה להיות בן חורין שהוא עבד ה׳ וישראל עמו – באמת... לצאת מהקטנות שלי, להצטרף לגדולה של העם שלי ולגלות שהכול בעצם טמון בנו עמוק בפנים כל הזמן. וכל מה שצריך זה... לשאול. להיות מהבנים ששואלים שאלות, שמחפשים ומבררים, שמרגישים את הריחוק ורוצים להתקרב, שרואים את הקלקול ורוצים לתקן! שואלים מתפללים. בנים שבונים, שמאחים ומקרבים... אני מאחל לנו שנהפוך את המרחק לקרבה, את הקלקול לתיקון, את השאלה לתשובה.

הדר אומר לנו: תבחרו בגדלות ולא בקטנות. אל תהיו מאלו המעמיקים את השסע והריחוק בקרבנו, אלא מהמבקשים לקרב בין חלקי העם, מאלו הרואים את הקלקול ומבקשים לתקן. תבחרו להיות בני חורין ולקחת אחריות על הזולת, על שלום העם והמולדת.

כאשר נכנסתי לבית משפחת גולדין באותו יום שישי מר ונמהר, עמדה על השולחן של הדר הזמנה לחתונה, שאותה צייר בידי האמן שלו. המילים שבהן בחרו הדר ועדנה לעטר את ההזמנה לקוחות מתוך שיר של הרב קוק, ובו שזורים שמותיהם: "ודור יקום וחי.... ישיר ליופי וחיים... ועדנה בלי די יינק מטל שמיים ומהדר כרמל ושרון שפעת רזי הוויה תקשיב אוזן עם חי".

מילים אלו מתארות את הדר. את שמחת החיים, את העין הטובה, את השירה והיופי, את אהבת התורה, האדם והארץ. והן מתארות היטב גם את הדור הצעיר. דור שידע לקום על רגליו גם לאחר המכה הקשה שספגנו, ולהשיב מלחמה שערה. דור של גבורה ומסירות נפש. דור שהוכיח לאויבינו את כוחות החיים של עם חי. דור שידע להתרומם לגודל השעה, גם במחיר דמים יקר. מהדור הזה כולנו שואבים כוחות ותקווה. במובנים רבים הפך הדר סמל של הדור הזה, דור התקומה. דור של "הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי, לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִּפְאַרְתֵּךְ עַמִּי". יהי זכרו ברוך.

הרב איתמר חייקין הוא ראש מכינת רוח השדה בבארות־יצחק; היה מחנכו של הדר גולדין הי"ד בבית הספר המדעי־טכנולוגי אמי"ת כפר־בתיה ברעננה