הריחות עדיין צרובים בנחיריים, המראות חרוטים בזיכרון. חלפו שבועות מאז שסיימנו את השירות במחנה שורה, אותו מקום שהפך בעל כורחו לסמל של אובדן ואימה.
במשך שנה וחצי, התנדבנו – אני ועוד רבים אחרים – למשימה הקשה והבלתי נתפסת של זיהוי חללים. נגענו במוות בצורה הכי ישירה, הכי מטלטלת שיש.
ראינו את מה שאף עין אנושית לא אמורה לראות. גופות שרופות עד אפר, גפיים מנותקות, פנים מחוקות. לעיתים, רק פריט לבוש קטן, טבעת נישואין דהויה, לק ג'ל כתום, או אפילו קעקוע, היו רמזים דלים לזהותו של מי שהיה פעם אדם חי, אהוב, בעל חלומות ותקוות.
הכי מעניין
התגייסנו מתוך תחושת שליחות עמוקה, מתוך רצון לעשות מה שאפשר כדי להעניק כבוד אחרון לקורבנות הנוראים. לא חשבנו על המחיר הנפשי הכבד שנשלם. היינו חדורי מטרה, ממוקדים במשימה. אבל הזוועות שנגלו לעינינו יום אחר יום חדרו עמוק, הרבה יותר עמוק משחשבנו.
השקט שאחרי הסערה מטעה. אמנם חזרנו הביתה, אל המשפחות, אל הילדים שמחכים לחיבוק, אל העבודות שמנסות לקבל אותנו בחזרה. אבל בתוכנו, הקרב עדיין מתנהל. הזיכרונות פולשים לחלומות, מלווים את שגרת היום, והתחושה שמשהו בנו נשבר, השתנה לנצח, היא עקשנית וטורדת.
הקושי אינו נגמר עם סיום המשמרת או עם החזרה הביתה. הוא חודר לתוך היומיום בדרכים בלתי צפויות. ריח פשוט של בשר על האש יכול להחזיר אותי באחת אל ריחות הגופות השרופות. אפילו מטהרי אוויר מסוימים, שהיו בשימוש במחנה שורה בניסיון נואש לטשטש את הריחות הבלתי נסבלים, גורמים לחלקינו כעת בחילה ודמעות.
הטראומה אורבת בפרטים הקטנים. מראה תמים של אורז לבן יכול לעורר אסוציאציה מטרידה לרימות שראינו. ושלא לדבר על שרוכי נעליים – חפץ יומיומי כל כך – שמעוררים חלחלה כשנזכרים בשרוכים דומים, שאותם מחבלים ארורים השתמשו בהם כדי לקשור את ידיהם של הנרצחים.
אלו אינם רק זיכרונות רעים. אלו טריגרים – גירויים חושיים שמשגרים את הנפש בחזרה אל הזוועה, אל התחושות הפיזיות והרגשיות הקשות.
זהו מאבק מתמיד לשמור על שיווי משקל נפשי בעולם שפתאום הפך מלא במלכודות זיכרון. אני זוכר היטב, לדוגמא, את אותה שבת קודש. הטלפון צלצל. על הקו היה קול חנוק, קול של חבר לנשק ממחנה שורה. גם הוא, כמוני, שומר שבת באדיקות.
אבל הפעם, הקדושה נדחקה מפני צו השעה, צו של נפש זועקת. הוא אמר לי במילים קטועות שהוא פשוט לא יכול יותר, שהמראות והריחות רודפים אותו, שהוא חייב לנסוע הביתה, עכשיו. ובאותו רגע, הבנתי. הבנתי את עומק השבר. למרות קדושת השבת, הוא נכנס לרכבו ונסע.
ובאותו רגע, גם אני, שומר שבת כמוהו, עליתי על רכבי ונסעתי להחליף אותו במשימה הקדושה אך הקשה מנשוא של זיהוי חללים. שבת נדחית מפני פיקוח נפש, וזו הייתה פיקוח נפש כפשוטו – נפשו של אדם שקצה גבול יכולתו הגיע.
אנחנו, אנשי המילואים, לא מבקשים דבר מלבד לחזור לשגרה. זה כל מה שחלמנו עליו בזמן השירות הקשה. אבל השגרה הזו מרגישה רחוקה מתמיד, כשהעבר אורב בכל פינה.
אני פונה מכאן לממשלת ישראל, לכל מי שאחראי על בריאות הנפש של אזרחיה: אל תשאירו אותנו לבד במערכה הזו. אנחנו זקוקים להכרה בפצעים הלא נראים שלנו.
אנחנו זקוקים למשאבים נגישים ומתאימים של סיוע נפשי – מעטפת מקצועית שתאפשר לנו לעבד את הטראומה, להתמודד עם הכאב ולמצוא את הדרך חזרה אל החיים.
ההתנדבות שלנו במחנה שורה הייתה מעשה של חסד ואומץ לב. אל תתנו לתחושת הבדידות וההזנחה לכרסם את התחושה הזו.
אנחנו עדיין חלק מהחברה הזו, ואנחנו זקוקים לעזרתכם כדי להחלים ולחזור להיות חלק פעיל ובריא ממנה. זה לא רק חוב מוסרי כלפינו, זה חוב לאומי.