מספר הנרצחים בחברה הערבית קטסטרופלי, המציאות שבה אזרחים תמימים חוששים להסתובב ברחוב בלתי נסבלת, והאחריות לטיפול בפשיעה הזו היא של מערכת אכיפת החוק.
ואחרי שאמרנו את זה, אסור לחשוש מלתאר את המצב נכוחה. האלימות בחברה הערבית היא קודם כול, ולפני הכול, עניין תרבותי. זה לא אומר חלילה שכל ערבי הוא איש אלים, אבל זה בהחלט אומר שלחברה הערבית יש בעיה עמוקה בתוך עצמה.
ביום שני צפיתי באברהים חסארמה, ראש מועצת בענה שבגליל, בריאיון לכאן 11. "הפשיעה משתוללת, ואין שליטה עליה", התלונן, "המשטרה לא מטפלת בעניין הפשיעה במגזר הערבי, זה כשלון אדיר, אנחנו בחוסר אונים, אין לנו מה לעשות בעניין".
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
ראיתי אותו ונזכרתי בסרטון מדהים שבו הוא כיכב אך לפני שנה, עם דברים מעט שונים. חסארמה ישב אז עם ראשי רשויות, עם פעילים חברתיים ועם שייח' ראאד סלאח, והגיב לטענה של השייח' שלפיה המשטרה אשמה במעשי הרצח במגזר הערבי. "אני נגד לומר 'הרג במגזר הערבי'", פתח. "ההרג הזה נמצא רק אצל החבר'ה שלנו באסלאם. אני לא רואה את זה אצל הדרוזים ולא אצל הנוצרים... אנחנו תמיד דוחקים את זה לשוליים, ורק מאשימים את המדינה ואת המשטרה. אני לא אומר שהמשטרה לא מזלזלת בנו... אבל הבעיה הבסיסית היא בתוכנו, וזו מחלת סרטן שאנחנו סובלים ממנה. הבעיה השנייה היא בעיית הדת... בעיית הדת אצלנו היא בעיית נקמת הדם, והיא נשארה בדם שלנו ובגנים שלנו עד היום... זה נמצא בגנים שלנו, זה נמצא בדם שלנו".
בשלב הזה נעמד חסארמה על רגליו והמשיך. "אנחנו עם לא מחונך, ואנחנו לא מחנכים את הילדים שלנו... אנחנו תמיד מאשימים את המשטרה". ראש המועצה ביקש להמחיש את דבריו באמצעות דוגמאות לכמה מקרי רצח ספציפיים, וכשראאד סלאח טען שבאירועים הללו המשטרה לא עצרה איש, חסארמה הזכיר לו מדוע. "אתה יודע למה אף אחד לא עצור במשטרה? כי אנחנו מכירים את הרוצח, מכירים את הפושע... אבל ברגע האמת אף אחד לא מעז להגיד את האמת וכולנו מתחבאים. ואנחנו יודעים מי הרג... כולנו בורחים מאחריות... וכך החברה שלנו התחילה עם כדור שלג קטן שהידרדר יותר ויותר, והיום אנחנו כבר לא יכולים לרפא את הבעיה".
עוד כתבות בנושא
רצח בצוותא
למשל, רצח על רקע חילול כבוד המשפחה הוא חלק מתרבות. בחורה שנרצחת בידי האחים שלה רק כי יצאה עם הגבר הלא נכון והם מרגישים שבכך היא פגעה בכבוד שלהם, זו תרבות. שום משטרה, טובה ככל שתהיה, לא תנצח את זה. זה כואב, זה נורא, אבל זו המציאות. ומציאות כזו יש במגזר הבדואי בנגב ואין במגזר היהודי בגוש דן.
כך גם בסוגיית נקמות הדם. ישנה סדרה של סכסוכי משפחות פתוחים המדממים ברחבי המגזר הערבי, וכשבן משפחה אחת רוצח בן משפחה אחרת, כולם יודעים שהנקמה תגיע. לא ברור מתי, לא ברור איך, לא ברור מי מבני המשפחה המורחבת יהיה הקורבן שלה, אבל התגובה, גם אם תתמהמה - בוא תבוא. זו מורשת שהשר לביטחון לאומי לא יכול ללמד את הערבים להפסיק אותה.
הנה דוגמה. בסוף השבוע שעבר נרצחה וופאא עוואד כשתלתה כביסה בביתה שבטמרה. ביום ראשון ראיינו ברדיו את בעלה. זו הייתה שיחה מטלטלת, כשהבעל ממרר בבכי ומתקשה לדבר. ערב הריאיון הזה הספיקה המשטרה לעצור חשוד ברצח, ויום אחרי שהאלמן הטרי התחנן מסוכת האבלים להפסקת מעגל הדמים, נורה למוות אביו של החשוד ברצח רעייתו, באקט שהתפרש כמו סגירת מעגל של נקמת דם חדה ומהירה. זו תרבות. ברחוב הרצל בחולון אין סיפורים כאלה.
עוד כתבות בנושא
לא מכבר נעצר בדירת מחבוא ברמאללה "הרופא היורה": ישראלי תושב ערערה, בוגר לימודי רפואה, שחשוד ברצח צעיר בנגב במסגרת סכסוך בין משפחות. "מה גורם לאדם שלמד שנים רפואה לירות על בני המשפחה שלו?", שאל השבוע סגן־ניצב ברוך הוניג, מפקד תחנת ערוער, והשיב: "המחויבות לשבט מעל הכול... יש משהו בחברה הבדואית שמאדיר את השבט, את המשפחה ואת הכבוד".
מעצר הרופא הזה זרק אותי 18 שנה אחורה, לסיפורם של ארבעה אחים שנשלחו למאסר ממושך אחרי שרצחו את אחותם על רקע "חילול כבוד המשפחה". מה עשתה האומללה שכך הגיע לה? ביקשה להינשא לגבר אחד לאחר שכבר התארסה לגבר אחר. בגין החטא הזה היא הורדמה באמצעות סם שסיפק אחד מאחיה, רופא ילדים בבית החולים אסף הרופא, נחנקה למוות בידי שני אחים נוספים והושלכה לבאר. כלי התקשורת ידעו לספר אז שהיא השביעית מבנות המשפחה מלוד שנרצחו על רקע דומה. ראיתם פעם סיפור כזה במגזר אחר, כשארבעה אחים - אחד מהם רופא ילדים - רוצחים בצוותא את אחותם רק כי החליטה להתחתן עם פלוני במקום עם אלמוני?
אז כן, האחריות לטיפול בפשיעה מוטלת על מערכת אכיפת החוק, ולא על האזרחים הערבים. ועדיין, לא ברור כיצד מגזר שהמונים מבניו רוצחים זה את זה בקצב מטורף, יוצא בשיח הציבורי נקי מאשמה. ערבים רוצחים ערבים, והיהודים אשמים. נניח שאיתמר בן־גביר הוא שר נוראי, ושממשלת נתניהו היא הגרועה בממשלות. עדיין, לא בן־גביר ירה בוופאא עוואד בטמרה, ולא נתניהו נקם את דמה למחרת. אלה ערבים שיורים על אחיהם – פעם בגלל ויכוח ברחוב, פעם על רקע נקמת דם, פעם על רקע כבוד המשפחה ופעם כחלק ממאבק בין פושעים - ואיכשהו, כולם אשמים חוץ מהם.
עוד כתבות בנושא
כשנערי גבעות שורפים בית בכפר השכן, מאשימים את השורפים, ואת ראשי הרשויות שלהם ואת הרבנים שלהם ואת הפוליטיקאים שלהם. ואצל הערבים? גם אחרי מאות נרצחים, מהדורות החדשות מזכות אותם מאשמה ומציגות את ראשי הרשויות שלהם ואת השייח'ים שלהם ואת הפוליטיקאים שלהם כקורבנות. ולכן צריך להגיד את זה ברור: חברה שבה אם בן דוד שלישי שלי רצח מישהו, אני צריך לדעת שהנקמה יכולה למצוא גם אותי רק כי שנינו מאותה משפחה מורחבת – היא חברה שמשהו עמוק בה דפוק. בחברה שגיבוריה הם הרב או המדען או לוחם השייטת, זה מה שהצעירים שמסביב ישאפו להיות. והגיע הזמן שהחברה הערבית תשאל את עצמה מי הגיבורים שצעיריה נושאים אליהם את עיניהם.
לאכול על הדם
ולא, אי אפשר לתלות הכול בארגוני הפשע. כשנתוני המשטרה מלמדים ש־42% מהחשודים בעבירות רכוש הם "לא יהודים", זה הרבה מעבר לכמה ארגוני פשע. ולמי שחושב שהבעיה התחילה רק לאחרונה, אני מציע ללכת אל הנתונים. בדיקה שערכתי לפני כמה שנים הראתה עד כמה גדולה הנטייה המוגברת לאלימות ולעבריינות בחברה הערבית. כבר בסיכום 2018, הרבה לפני גל האלימות הנוכחי, לימדו נתוני המשרד לביטחון הפנים ש־93% מעבירות הירי בישראל נעשות בידי ערבים, של־61% מעבירות ההצתה גורמים ערבים, ושעל 47% מעבירות השוד חתומים ערבים, כל זה כשהם 21% בלבד מהחברה הישראלית.
הנה עוד נתון: לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשנת 2021 נפתחו 22.3 תיקים פליליים לכל 1,000 ערבים בני 17־18, לעומת 9.7 תיקים כאלה לכל 1,000 נערים יהודים. זה לא קורה בחלל ריק. כי כשהחיים שלך מתנהלים באקס־טריטוריה של היעדר תרבות חוק, לשם הם הולכים. אם אין לך כללים בנהיגה על הכביש, ואין לך חוקים בבניית הבית שלך, ואתה חי באזור חיוג שלא תמיד משלם מיסים והיטלים, ואתה לא תמיד מרגיש צורך לעבור את הוועדה לתכנון ובנייה כשאתה בונה, אתה מתרגל לחיים לצד החוק.
תראו מה קורה בתחום תאונות הדרכים. בשנת 2024 נהגים ערבים היו מעורבים ב־50% מהתאונות בישראל, חלקם בקרב ההרוגים עמד על 37%, ו־31 מתוך 41 ההרוגים עד גיל 14 באו מהחברה שלהם. זה לא קשור לשאלה אם משטרת ישראל מיגרה את ארגוני הפשע. זו תוצאה של תרבות.
עוד כתבות בנושא
וכשמנהיגי הציבור הערבי באים בטענות למשטרה שלא מצליחה לפענח מקרי רצח בחברה שלהם, כדאי להציב מולם את העובדות. אלה מלמדות שהציבור הערבי לא מסייע למשטרה, אלא במידה רבה מפריע לה. סגן־ניצב הוניג, שהוזכר קודם לכן, הוא קצין משטרה אמיץ ומשימתי. לפני כמה ימים הצטרף לישיבת מועצת ערערה בנגב והטיח בנוכחים דברים קשים. אירועי הרצח שפוענחו לאחרונה, פתח, "לא פוענחו בגלל התושבים אלא למרות התושבים... בכל אירועי הרצח מעלימים ראיות, אבל תמיד יבואו בתלונות... צריכות להישאל פה שאלות קשות... כל המשפחות לא עוזרות, הם מחביאים, הורסים, מדברים, אוספים תרמילים, איך אתם רוצים שהמשטרה תעבוד?".
"אנחנו נתקלים בשיבושי חקירה ברמות הכי קשות", סיפר השבוע ברשת ב', ותיאר כיצד למרבה האבסורד, מי שמעלימים את מצלמות האבטחה ואוספים את הכדורים בשטח לפני שהמשטרה מספיקה להגיע הם בני המשפחה של הקורבן, של הנרצח. "הציווי השבטי חזק יותר, הם מעדיפים לסגור את זה בחוקי השבט, דם תמורת דם", הסביר. הוניג שִחזר את הגורמים למעשי הרצח האחרונים בגזרה שלו. האחד נקשר בוויכוח על תור במספרה, השני נבע מוויכוח על בקבוק רוטב אלף האיים במסעדה, והשלישי – בגלל ויכוח בתוך המשפחה בדבר בעלות על קרקע.
על רקע העיסוק בענייני התרבות הערבית והרצח, נזכרתי השבוע בריאיון שערכתי לפני כ־25 שנה עם חבר הכנסת המנוח האשם מחאמיד מחד"ש. מחאמיד, בעל תואר שני בייעוץ חינוכי, בוגר הסמינר למורים וסגן מנהל תיכון בעברו, היה אדם נעים שיחה. שעות ארוכות ביליתי איתו בעירו אום אל־פחם, וסיפור אחד שסיפר לי נחקק במוחי עד היום. מחאמיד חזר איתי אל אירוע שהתרחש כמה שנים קודם לכן, כשכיהן כראש עיר, אירוע שתחילתו בשיחת טלפון שבישרה לו על רצח במסעדה מקומית. "נסעתי במהירות למקום", תיאר באוזניי, "וכשנכנסתי למסעדה ראיתי אדם שוכב על הרצפה. מת. שאלתי: 'מה קרה?', אמרו לי: 'זה משתף פעולה עם ישראל'".
"מה עשית?", שאלתי את ח"כ מחאמיד. "הזמנתי משהו לאכול והתיישבתי ליד אחד השולחנות", השיב בלי להתבלבל. לרגע חשבתי שאולי לא שמעתי טוב. "אתה נכנס למסעדה", חזרתי על התיאור, "על הרצפה שוכב בתוך שלולית דם אדם שנרצח לפני דקה, ואתה מתיישב לצידו ומזמין אוכל כאילו לא קרה דבר?". "לא הרגשתי כלפיו כלום", הסביר לי. "הדם שלו לא היה שווה בעיניי. אם מישהו אחר היה נהרג, יכול להיות שהייתי צם יום שלם, כי אני לא יכול לאכול כשאדם מת. אבל זה פשוט לא הזיז לי. אלה אנשים שפעלו נגד האינטרסים של העם שלהם".
עוד כתבות בנושא
עזבו רגע את מה שאתם חושבים על התפיסה שלו בנוגע למי שמסייע לישראל. אבל עם יד על הלב, אתם רואים מצב שבו ראש עיריית חדרה מספר שנכנס למסעדה, התיישב בשולחן הסמוך לגופה שמוטלת בתוך שלולית דם, לא משנה מה סיבת הרצח, וביקש תפריט? אתם רואים את זה עובר בשקט בציבור שלו, כאילו זהו התיאור הכי סביר בעולם?
שפה אחת, אנשים שונים
ועוד דבר שראוי להגיד כאן. גם אם ישנה בעיה עמוקה לכל רוחב המגזר הערבי, עדיין יש משהו עקום מאוד באופן שבו אנחנו סופרים באגודה אחת את כל הנרצחים, שאת כולם מחברת רק עובדת היותם ערבים. נכון, כל רצח היה צריך להימנע, אבל רצח של אישה שתולה כביסה במרפסת ביתה אינו דומה בשום היבט לרצח של חבר ארגון פשיעה. לפי נתוני המשטרה, בין 45 הנרצחים הראשונים של 2026, 23 היו קשורים לארגוני פשיעה. זה לא טוב שהם נרצחו, עבריינים צריכים להישפט ולשבת בכלא, אבל זרימת הדיווחים הנוגים על מותם, בלי להפריד בין עבריין אלים לילד תמים שעבר במקום הלא נכון בזמן הלא נכון, מלמדת על שיבוש הדעת.
נסו להיזכר מה קרה פה כשנרצח העבריין בני שלמה, ראש ארגון הפשע הנושא את שמו, או כשנרצח העבריין ברוך בורוכוב מהארגון של מוסלי, או כשנעשה ניסיון לרצוח את ניסים דומרני, בנו של העבריין שלום דומרני. אז כן, גם אנשים כאלה לא צריכים להירצח ברחוב, אבל מישהו זוכר כאן יום אבל? מישהו זוכר כאן את הקראת שמותיהם במהדורת החדשות באווירה של "לכל איש יש שם"? מחצית מקורבנות האלימות בחברה הערבית שאינם עבריינים הם הסיפור הטרגי, ולא צריך לעשות סלט מכולם רק משום שהם מדברים באותה השפה.
ומילה אחרונה לסיום. רבות דובר בגעגוע על הימים שבהם השר עמר בר־לב וסגנו יואב סגלוביץ', הצוות הקודם במשרד לביטחון הפנים, ניצחו את הפשיעה הערבית. כעובדה, אין לי דרך לשקול מה עשו בר־לב וסגלוביץ' ואין לי דרך לשקול מה עושה איתמר בן־גביר, ואין לי דרך להשוות בין זה לזה. אבל לא מופרך לחשוב שמכיוון שהמלחמה בפשיעה דורשת טיפול עומק, לא מורידים את מספר הנרצחים בפרק זמן קצר של ממשלה נפלאה, ולא הופכים את הרחוב לנהר של דם בפרק זמן קצר של ממשלה רעה. לפיכך, התפיסה הגורסת שהממשלה הקודמת כופפה במהירות את גרף הנרצחים למטה, והממשלה הנוכחית כופפה במהירות את גרף הנרצחים למעלה, נראית לי לא רצינית.
עוד כתבות בנושא
עד כאן פרשנות, מכאן הנתונים. בעבר, כשקראתי שבר־לב וסגלוביץ' הורידו בחדות את מספר מקרי הרצח בחברה הערבית, הלכתי אל העובדות. סגלוביץ' הציג את התוכנית שלו למלחמה בפשיעה במגזר הערבי באוקטובר 2021, ולכאורה, לפי המספרים היבשים, הוא אכן הצליח. ב־2020 היו 128 נרצחים. שנה אחר כך – "רק" כ־114. אלא מה? שבדיקת נתוני 2022 לימדה שבחמשת החודשים הראשונים של השנה נרצחו 30 ערבים, ובשבעת החודשים שאחריהם נרצחו 84. האם הגיוני לטעון שככל שהתוכנית של בר־לב וסגלוביץ' התקדמה כך נרצחו יותר ערבים? כי הרי זה מה שמלמדים הנתונים. מה אני רוצה לומר? שבהחלט ייתכן שהשניים עשו הרבה מאוד, אבל אי אפשר לנתח את המצב בכלים השרלטניים שהעיתונות הישראלית מודדת אותם בהם.
וחשוב להדגיש: המספרים היום גבוהים בהרבה. אי אפשר לשחק בהם, אי אפשר להתעלם מהם, וגם אין כוונה כזו. ועדיין, בסוגיה הזו צריך לעסוק ברצינות רבה יותר מאשר הניסיון להדביק לכל ממשלה את מה שבא לנו, כמו ששמעתי השבוע במהדורת החדשות של כאן 11 שהסבירה שבכל מה שקשור לרצח במגזר הערבי, לממשלה יש כוונת מכוון.