"בתור ילד צפיתי בסרטי סופרמן, הייתי הולך לישון עם יד ימין מושטת למעלה כשכף היד קפוצה לאגרוף - וחלמתי לעוף", אומר לי איתן סטיבה בפתח הריאיון. ילדים רבים חלמו לעוף, גם אני ביניהם, אלא שבניגוד לרובנו, סטיבה גם הגשים את החלום כשהפך לאחד משני הישראלים היחידים שטסו לחלל.
"תוך פחות משלוש דקות מהשיגור, החללית כבר יצאה מהאטמוספירה - הרגע שבו הייתי זכאי לקבל את סיכת האסטרונאוט, אבל החללית ממשיכה להאיץ עוד כ-12 דקות, עד שהיא מגיעה למהירות של 28,000 קילומטר לשעה", מספר סטיבה בערגה. "ואז המנועים נכבים - ופתאום מרגישים את תחושת הריחוף. פתאום הגוף שלך כבר לא לגמרי צמוד למושב, למרות חגורת הבטיחות. ברגע הזה שחררנו את החגורה, ופתאום הרגשתי את תחושת הריחוף. זה הרגע שבו הבנתי שהחלום התגשם".
עוד לפני שעשה היסטוריה, הפרסום לא היה זר לסטיבה (68). בילדותו זכה באליפות ישראל בג'ודו, שירת כטייס קרב עתיר הישגים עם 4.5 הפלות במלחמת "שלום הגליל", ולאחר שירותו הפך לאיל הון. על הטיסה לחלל הוא שילם כ-50 מיליון דולר, אך טיסתו סווגה כמיזם לאומי ובמסגרתה הוא ביצע 34 ניסויים. ב-8 באפריל 2022, יצא השיגור שלו לחלל במסגרת "Axiom mission 1", טיסת החלל המסחרית המלאה הראשונה אל תחנת החלל הבינלאומית, וסטיבה הפך לישראלי הראשון שמגיע לתחנת החלל הבינלאומית.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
את הראיון קיימנו במוזיאון "אנו" באוניברסיטת תל-אביב בשיאו של שבוע החלל הישראלי, בו איתן הפך להיות עסוק במיוחד.
הוא נכנס לחדר, לבוש במעיל ה-MA-1 הכחול, המזוהה כל כך עם האסטרונאוטים של נאס"א, ועל פניו חיוך ביישני. "בתור ילד לא התעניינתי יותר מדי במדע או בחלל", משחזר סטיבה. "למדתי פיזיקה ומתמטיקה, אבל יותר עניינו אותי הצופים, מוזיקה וג'ודו. הלימודים לא היו עיקר הפעילות שלי".
החיבור שלו לחלל נסוב במידה רבה על הקשר האישי שהיה לו עם מפקדו בצבא, אילן רמון ז"ל, שלימים הפך לחברו הטוב. סטיבה עצמו ביקר אותו במתקני נאס"א ונסע לראות את השיגור שממנו רמון לא שב: "אחרי האסון של מעבורת קולומביה ב-2003, היה נדמה שהחלל התרחק מישראל. עברו 18 שנה עד שאסטרונאוט ישראלי נוסף יצא לחלל ונראה שזה מחבר את ישראל מחדש לדבר הגדול הזה".
איתן סטיבה בשבוע החלל הישראלי | צילום: ללא קרדיט
"עד היום מדינת ישראל עוד לא התאוששה מהאסון", הוא מוסיף, "שרת המדע, הטכנולוגיה והחדשנות הצהירה בימים האחרונים שיש תקציב לאסטרונאוטית. זה אומר שהצלחנו. כנראה שמבינים את האימפקט של לשלוח אדם לחלל ולהשתתף במאמץ הבינלאומי העצום של הרחבת הידע והמחקר".
על טעם ועל ריח
"עד הרגע האחרון, כולל הספירה לאחור, אתה כל הזמן חושש שמשהו יגרום לביטול. אין כמעט טיסה שיוצאת בסיבוב הראשון, תמיד יש דחיות, בעיות ותיקון תקלות", מתאר סטיבה את הרגע המיוחל - השיגור. "כשכבר נקשרנו ונחגרנו וחיכינו שלוש שעות על ראש הרקטה, יצאנו לדרך. ארבעתנו צעקנו משמחה. התאמנו לקראת זה שנה וחצי, וסוף סוף זה קורה".
בוא נדבר על האלמנטים הייחודיים לחיים בחלל. נתחיל מהריחוף: איך הייתה התחושה הזו? מעייף להתנייד ככה?
"התחושה מדהימה והריחוף אינו מעייף, אלא להפך - הוא מאוד מאוד מרגיע. אתה נותן דחיפה קטנה, ועד שאתה לא נתקע במשהו, אתה ממשיך. שום דבר לא עוצר אותך. אחרי יום וחצי אתה כבר נהיה רחפן מקצועי, ולא נתקע עם הראש בכל מיני דברים".
כלומר: אתה לא יכול "להתקדם" בזה, כמו בשחייה למשל?
"לא, זה לא כמו מים שאתה יכול לשנות כיוון תוך כדי תנועה. פה, ברגע שיצאת לדרך, אתה יכול לשנות את מצב הגוף - אבל זה לא משנה שום דבר. התנועה שלך היא לכיוון מסוים. אם אני זורק אליך זית או בוטן, זה קו ישר. לכן תמיד מומלץ לרחף עם ידיים חופשיות, ואז אתה יכול לתפוס בידיות, לתקן ולכוון את עצמך".
בעצם ברגע שאתה דוחף את עצמך, אם אתה לא נתקע במשהו, המהירות שלך תישאר קבועה?
"כן".
החוויה האנושית-החושית בחלל היא אחד הנושאים המסקרנים ביותר עבור אלה מאיתנו שלא זכו לצאת אל מחוץ לאטמוספירה, כשפתאום הדברים הטריוויאליים ביותר בחיי היום-יום מתערערים. למשל, אסטרונאוטים רבים שיצאו מתחנת החלל החוצה, סיפרו על ריח של בשר חרוך או מתכת חלודה - אבל סטיבה לא היה אחד מהם: "לא היה שום ריח חריג", מספר. אלה שסיפרו זאת הריחו את הניחוחות שנספגו בבגדיהם של מי שיצאו החוצה.
עוד כתבות בנושא
אתה יצאת מתחנת החלל? או שמישהו אחר יצא?
"לא, כי לא יוצאים סתם, אלא רק אם יש צורך ואצלנו לא היה. לא הייתה תקלה שהיינו צריכים לתקן או משהו בסגנון".
מה לגבי מזג האוויר?
"הוא מנוהל על ידי מרכז הבקרה ביוסטון - בערך 21 מעלות צלזיוס, והלחות מבוקרת. אם אתה באזור מסוים ואתה רוצה לחמם או לקרר, אתה מרים את המיקרופון ומבקש: 'יוסטון, בבקשה תחממו לי את קולומבוס - המודול האירופי - בשתי מעלות'".
תוצר לוואי מרתק של היעדר כוח הכבידה הוא תופעה שמכונה "נדידת נוזלים". אם ביום-יום הנוזלים שלנו נמשכים למטה על ידי כוח הכבידה, בחלל הם נודדים כלפי מעלה, לאזור הראש והחזה. התופעה הזו גורמת למספר ביטויים פיזיולוגיים.
סטיבה מספר איך הוא הושפע מזה: "ביום וחצי הראשונים הלב דוחף יותר מדי דם לראש, כמו שהוא עושה בכדור הארץ, וזה מיותר. לוקח ללב יום וחצי להבין שלא צריך. הראש מאוד נפוח, מרגיש מצונן ומלא ולכן הוא גם כואב. הייתה לי גם פגיעה בראייה בזמן הזה, אבל נאס"א ציידו אותנו מראש בשני זוגות משקפיים להתאים לשינוי שקורה בגלגל העין בחלל. אפילו שעל כדור הארץ אני לא משתמש במשקפי קריאה, שם הייתי צריך להרכיב כל הזמן. אחרי הנחיתה זה חזר לעצמו מהר מאוד".
יש אסטרונאוטים שהעידו על פגיעה בטעם האוכל בגלל התופעה הזו. חווית את זה גם?
"לא היה הבדל, אבל מראש האוכל שם דל מאוד".
מה אוכלים?
"אוכל מוכן מראש בשקיות. אין אוכל טרי, אין ירקות ופירות טריים. יש הכול - עוף, דג, בשר, פסטה, אגוזים, שוקולדים, מרקים - אבל הכול מוכן מראש. אתה מוסיף מים קרים או חמים, או מחמם בתנור. אין בישול. בתפריט הישראלי אנחנו אוכלים הרבה מאוד ירקות ופירות טריים. זה מאוד חסר לי שם. מה שכן, משתפים שם אחד את השני, זה נורא נחמד, והאוכל הרוסי היה לי מאוד טעים. קצת יותר מתובל, חריף, בצל, מלח. קצת יותר מגוון".
רכב החלל הסיני שנחת על הירח ביוני 2024 | צילום: איי.פי
יש דרך להתקלח?
"לא ממש. אתה מקבל שקית מים ומגבת קטנה, מרטיב אותה במים ומשפשף את העור".
מה עם שירותים?
"משתמשים בשירותים מיוחדים, קטנים, עם שואבי אבק חזקים שמתגברים על החוסר בכוח הכבידה. מתאמנים על זה לפני השיגור".
זה נכון שהמים ממוחזרים כמעט לגמרי?
"כן, ברמה של 85%. כל השתן, כל המים מהמזגנים, מהלחות באוויר, הכול ממוחזר, ומביאים עוד מים מכדור הארץ להשלמות. משתמשים במים גם כדי לייצר חמצן".
מה לגבי הרעש?
"בתחנה יש הרבה מערכות ומחשבים אז יש רעש, אבל לא ברמה שזה מפריע לדיבור, קצת כמו בטיסה מסחרית. אגב, הייתה אמנית שביקשה שאני אקליט רעשים מתחנת החלל. הסתובבתי עם הטלפון, הקלטתי רעשים, דיבורים ברוסית - היו שם שלושה רוסים באותו זמן. והיא עשתה מזה תקליט, עבודת אומנות של רעשים מתחנת החלל".
איך ישנים בלילה?
"יש חדרוני שינה קטנים. אני ישנתי במסדרון בתוך שק שינה, קשור לקיר. אין הבדל אם אתה ישן עם הראש כלפי כדור הארץ או בעמידה או בשכיבה. פשוט להיות במקום שהמיזוג נעים".
מצליחים לישון שם טוב?
"אני ישנתי ממש טוב, כי היום כל כך אינטנסיבי. בסוף אתה עוצם עיניים ואתה מרחף בתוך שק שינה. הידיים עולות, הרגליים עולות, זה מאוד נעים".
עוד כתבות בנושא
אתם קרובים יותר לשמש. מה זה דרש מכם?
"תחנת החלל מבודדת אותנו ממנה. בכל זאת, כשאנחנו הולכים לחלון - אנחנו שמים משקפיים מיוחדים. מהצד השני, כשאנחנו מביטים בכדור הארץ דרך החלון, אנחנו כם מרכיבים משקפיים. אלו משקפי מגן מיוחדים - מפחד שמישהו יכוון עלינו לייזר מכדור הארץ".
מה עבר לך בראש כשראית את ישראל?
"חלפנו מעל ישראל פעמיים-שלוש, וכשהיא לא הייתה מכוסה עננים - היא הייתה יפהפייה. התרגשתי לראות אותה. צילמתי אותה המון".
ראית מהחלל מקום מסוים בעולם שאהבת במיוחד?
"כמה מקומות. הגשר הצפוני של הולנד למשל, רואים שם את תחנות הרוח. גם כשעוברים מעל אזור עם קרח, כמו סיביר, זה מדהים. בכלל - אירופה מאוד יפה. זכיתי גם לראות את הזוהר הצפוני שלוש פעמים".
יש שלושה מיתוסים מפורסמים על מה שרואים מהחלל: חומת סין, הגבול בין קוריאה הדרומית לצפונית בלילה, והגבול בין ישראל לשכנותיה ביום. מה מהם אתה יכול לאשר?
"הכול נכון", אומר סטיבה. "מהחלל רואים הכול. יכולתי לראות את ההרים, את הכבישים, כמובן ים המלח, הכול, כי זה רק 400 קילומטר. ועם מצלמה טובה בכלל, רואים בתים ואוניות. גבול ישראל-מצרים מאוד בולט. צילמתי הרבה מהאזור שלנו. אני מאמין שאפשר לראות את שלושתם אפילו מהירח, אבל הוא נמצא במרחק 400 אלף קילומטר, יחי ההבדל", הוא מסכם בחיוך.
זריחה ושקיעה כל 45 דקות
אתם מקיפים את כדור הארץ מספר פעמים. היו לכם כמה זריחות ושקיעות ביום?
"הקפנו את כדור הארץ 16 פעמים ביום, ולכן היו לנו זריחות או שקיעות בכל 45 דקות".
במצב כזה אתם בכלל מודעים לשעות?
"הלו"ז בתחנת החלל צפוף ועמוס מאוד, ומתוכנן עד רמת ה-5 דקות. מכיוון שאתה חי לפי לוח הזמנים, אתה מודע למה השעה - אפילו כשאתה בחלון, ב-45 דקות של החושך, מצלם סופת ברקים. בתוך התחנה הכול אורות פנימיים. רק בחלון רואים את התחלופה של היום והלילה. הזריחה מהירה, השקיעה מהירה, זה מאוד יפה ומדהים".
עוד כתבות בנושא
"סופות הברקים היו מעניינות מאוד. רואים סופות על מרחב של 2,000 קילומטר. כשיש סופות גדולות, זה נראה כמו תזמורת תופים. המדענים חוקרים תופעות שקורות מעל הסופה, בין תקרת הענן לתקרת האטמוספירה. יש הרבה אירועים חשמליים מלמעלה, ואפשר לצלם את זה רק מהחלל".
עם לו"ז כל כך צפוף, יש דברים שלא הספקת לעשות?
"היו הרבה דברים שלא הספקתי, בייחוד מקטעים קצרים. למשל: ביקשו שאני אקליט שיעור בפיזיקה, והקצו עשר דקות. אבל צריך זמן להרכיב מצלמה, לכוון, לסדר מיקרופון, להביא חפצים להדגמות, להכין טקסט, ואחרי זה לקפל הכול. מה שכן המשימה שלנו התארכה מ-10 ימים ל-17, כך שבשבעת הימים שנוספו, הצוות של רקיע לקח והרכיב את כל מה שהיה חסר. בניסויים הרפואיים והפיזיולוגיים יכולנו לעשות עוד סשנים, ולמדענים זה היה מאוד חשוב".
חקר הסרטן - בחלל
במסגרת המשימה ביצע סטיבה 34 ניסויים מדעיים והדגמות טכנולוגיות. "מחקר תאי סרטן, למזון, לגלי מוח, ראייה, גידול בשר מתורבת ועוד. כל הניסויים שעושים שם ייחודיים לתנאים שלא יכולים להתקיים בכדור הארץ, של חוסר כבידה, אבל הם רלוונטיים לכדור הארץ. זה יוצר שונות בערבוב החומרים - והם מתערבבים בצורה הומוגנית מאוד", מתאר סטיבה.
מה בעצם אפשר לעשות בחלל שמקדם, למשל, את חקר הסרטן בכדור הארץ?
כדי להבין את המשמעות של ניסויים כמו חקר הסרטן או יציקת העדשות שסטיבה מזכיר, צריך להבין שהחלל הוא לא רק "מקום רחוק", אלא מעבדה עם תנאים שפשוט לא קיימים בכדור הארץ.
היתרון המרכזי הוא המיקרו-כבידה: על הקרקע, כוח המשיכה תמיד מושך הכל למטה, מה שגורם לתאים במעבדה לצמוח בצורה "שטוחה" ולנוזלים להתעוות. בחלל, ללא המשקל הזה, תאי סרטן גדלים במבנה תלת-ממדי - בדיוק כפי שהם גדלים בתוך הגוף שלנו. זה מאפשר למדענים לבדוק תרופות על "מודל אמיתי" של גידול, דבר שבלתי אפשרי להשיג בצורה מדויקת כל כך בארץ.
עוד כתבות בנושא
העיקרון הזה תקף גם לחומרים דוממים. בניסוי של הטכניון, חוסר הכבידה אפשר ליצוק עדשות מנוזל פולימרי ששמר על צורה סימטרית וחלקה להפליא, ללא העיוותים שיוצרת המשיכה כאן למטה. גם בתחום הגנטיקה, חשיפת הדנ"א לתנאי החלל הקיצוניים מאפשרת לחוקרים לעקוב אחר מנגנוני התיקון של הגוף במהירות גבוהה יותר. בסופו של דבר, מטרת המעבדה המעופפת הזו היא לנצל את ה"חופש" מהכבידה כדי לפענח תהליכים ביולוגיים ופיזיקליים, ולהחזיר את הידע הזה אל בתי החולים והתעשייה כאן בישראל.
מי שבחרה עבור סטיבה את המחקרים בהם יעסוק בחלל הייתה משימת רקיע. "היינו מרוצים מאוד מהתוצרים שאיתן הביא. הלוואי שיהיו עוד אסטרונאוטים שיטוסו", אומרת לי מנכ"לית רקיע, הדר ורניק-שלו. "מבין המטלות שקיבלתי, מה שהכי אהבתי לעשות אלו הדברים שעשיתי בידיים - כמו לצלם ברקים, לעבוד בתא כפפות, לעשות ניסויים בביולוגיה שלוש וחצי שעות. זה הרבה יותר מרגש".
משפחת רמון והתנ"ך הקטן בעולם
בתיק קטן, בגודל מנשא לאייפד, סטיבה לקח קילו וחצי של חפצים. "לקחתי פריטים אישיים של הנכדים, אמא שלי, אבא שלי, אשתי, הצוות. דגל ישראל, תפילה לשלום המדינה שסבא של הנשיא כתב. התנ"ך הכי קטן שקיים שהטכניון הדפיס בלייזר על מילימטר זהב. גרגר זהב בתוך קופסא. אחרי ששבתי, החזרתי אותו למוזיאון ישראל - יש שלושה כאלה בעולם. לקחתי גם מטבע של בר כוכבא מלפני אלפיים שנה מרשות העתיקות", מספר סטיבה.
"אחד הקרובים שלי נתן לי אסימון, אם אני אתקע. לקחתי עבודה של אמנים שציירו חלומות של ילדים על עולם טוב יותר על גבי דגל משי. הדבר המדהים - אשתי ארגנה אוסף ברכות וציורים מהנכדים והילדים והחביאה בתיק. לא ידעתי שזה שם. מצאתי מטמון ממש. פתחתי את התיק, רואה משהו שאני לא מכיר, החזרתי פנימה, וכל יום שלפתי באופן אקראי אחד. בחרתי, התרגשתי, החזרתי. למחרת אחר".
בכית שם?
"כן".
אני מניח שאפילו הבכי עובד שם אחרת כי הדמעות לא זולגות.
"נכון, אין מה שימשוך אותן למטה. הן מצטברות באזור העין וצריך לנקות אותן".
לקחת גם חפצים של משפחת רמון?
"כן. האנשים הראשונים שפניתי אליהם אחרי שהבנתי שאולי אוכל להמריא לחלל היו שלושת הילדים של רונה ואילן: טל, יפתח ונועה. הם בירכו אותי. נועה, אמנית בעצמה, נתנה לי ציור של היומן של אילן, שבאופן פלאי שרד את ההתרסקות של קולומביה. הוא נמצא באזור הביצות בטקסס ושוחזר במעבדה לזיהוי פלילי. היא ציירה ציור של היומן חוזר לכדור הארץ. צילמתי דפים מהיומן, מכיוון שאת היומן עצמו אי אפשר לקחת כי הוא מתפורר. האחים ביקשו שאקח כנפי טיסה של אסף רמון שנהרג, ונתתי להן לרחף בחלל".
הרגשת שבזה אתה סוגר מעגל עבורו במובן מסוים?
"לא, אני חושב שזה דווקא פותח. פותח את האפשרות לאנשים לחלום, לבצע ולהשתתף בעולם החלל, שנראה בלתי נגיש. אפשר להגיע לחלל ולקבל השראה מהחלל. לא חייבים להיות שם בשביל לחלום או להיות מושפעים".
פחדת בשלב מסוים? לפני ההמראה? תוך כדי השהות בנחיתה?
"לא פחדתי בכלל, רק פחדתי שיבטלו, שזה לא יקרה. בכניסה לאטמוספירה, כיוון שהכרתי טוב את הטיסה של אילן, ידעתי שהתאונה אירעה ב-68 קילומטר. האטמוספירה היא 100 קילומטר. עקבתי אחרי הגובה, המהירות, ההאטה, וראיתי שעברנו בשלום את ה-68 קילומטר. אבל לא היה בי פחד גדול. המשפחה - כולם היו מתחלפים איתי. הבת שלי עשתה איתי את כל האימונים, גם על ביצוע הניסויים, היא הייתה בעמדת שיגור טובה. אם הייתי מקבל שפעת או שובר רגל, היא הייתה טסה במקום. לא היו מבטלים את המשימה".
הגעגוע
מה היה הכי חסר לך שם?
"חוץ מירקות ופירות, רוח. אין רוח, יש מיזוג. אין ריח של ים שאנחנו אוהבים בישראל. אין ריח אחרי גשם, בוץ, חמסין. הכול מבוקר. אתה חי במעבדה. אלפי אנשים על כדור הארץ, מיפן עד יוסטון דרך רוסיה ואירופה, מבקרים את התנאים. הרבה דברים חסרים. שעות הפנאי הוקרבו".
הנחיתה הביאה איתה תחושות מעורבות. "שמחה שהכל עבר בשלום, אני חוזר למשפחה. גם בבידוד שבועיים וגם כמעט שלושה שבועות בחלל - זה כיף גדול. מצד שני, פתאום נגמר. אימונים שנה וחצי, ונגמר. זה קצת פוצע".
ואיך זה מבחינת התמצאות במרחב? מתרגלים חזרה לכוח המשיכה?
"אין שיווי משקל לגמרי. כמעט לא יכול ללכת בלי להישען. הרגליים מפוחדות. אסור להתקלח בעמידה, רק בישיבה. אחרי יומיים זה חלף".
חזרת משם אדם שונה?
"אני חושב שהבחירה להמשיך לעסוק בחלל מביעה את זה. מצאתי שאין מספיק פעילות בחלל בישראל. עם קרן רמון הגענו לגנים, לבתי הספר, לתיכונים. עם רקיע מגיעים לסטודנטים, מדענים, חוקרים, ציבור רחב, אמנים. רוצים להרחיב את החשיפה של הפוטנציאל הטמון בחלל לכמה שיותר אנשים".
סטיבה מדגיש שהמצב הזה לא ייחודי לישראל: "קהילת החלל לא גדולה בעולם. כשהולכים לכנסים, הצוות של רקיע מגיע למילאנו ופוגש אנשים, ובסוף אתה רואה שאתה מכיר חלק גדול, כי זו לא קהילה גדולה. לכן יש המון לאן להתפתח".
זו החוויה הכי עוצמתית שחווית?
"חוץ מלראות לידה, זה יותר עוצמתי. אבל זה קלוז סקנד. אי אפשר להסביר את ההתרגשות של יצירת חיים".
מה דעתך על חיים מחוץ לכדור הארץ?
"אני מאמין שיש צורת חיים כלשהי מחוץ לכדור הארץ, סטטיסטית. לא חייזרים ירוקים שביקרו אותנו, אבל איפשהו נותרו מולקולות ביוגניות באיזשהן צורות חיים ביקום האינסופי".
הבניין המרכזי של נאס"א בפלורידה | צילום: EPA
ומה התחזית שלך בנוגע למאדים?
"אני מאמין שאדם ידרוך על מאדים בתוך עשרים שנה. לפחות יקיף אותה, כמו שבשבוע הבא מקיפים את הירח".
למה אתה מתגעגע בחלל?
"תבין שאין, לכל דבר, אין משקל. כלום. אם אתה לוקח, מניח, עוזב אותו - ככה הוא נשאר. זה הכול. הריחוף כל כך יוצא דופן - כמו ללמוד ללכת בהתחלה. אבל גם העבודה בסביבה שבה 11 אנשים יודעים שהם תלויים אחד בשני. דוגמה פשוטה - אתה מסיים בשירותים, מנקה כדי שלבא אחריך יהיה נעים. אוכל, מנקה אחריך. אין צלחת, אין כוס. יכול לשחרר נוזל לחלל וללגום מהאוויר".
"יש גם געגוע לעבודת צוות משותפת, בלי הבדלי לאום, שפה ודת. כולם שם משתפים פעולה, עוזרים אחד לשני. בסוף היום, כשיש תדריך יומי וכולם נפגשים בערב, המטרה שכולם יסיימו ביום בתחושת הצלחה, לא אכזבה, כדי להתחיל יום חדש עם מוטיבציה ורצון. קשה לעמוד בלוח זמנים כזה צפוף, וצריך לעזור למי שלא הספיק".
מה עוד היית רוצה לעשות בחלל שלא עשית?
"לקחת את המשפחה, החברים, ואם יציעו לי לטוס לירח - אני בפנים. הכי טוב היה אם שולחים איזה סופר טוב, דוד גרוסמן, או משורר, שיביא את היופי הזה, החוויה, לליבם של הציבור, של כולם".
מה מדינת ישראל רוצה להביא לחלל?
לאחר שסטיבה חזר, משימת רקיע המשיכה כחברה לתועלת הציבור שמטרתה לקדם את תחום החלל בישראל. בראש החברה עומדת, כאמור, עו"ד הדר ורניק שלו (35). "עבדתי הרבה שנים בקרן רמון עם רונה רמון, עסקתי בחינוך", מספרת ורניק שלו. "כשאיתן החליט לטוס לחלל, את המשימה ניהלה קרן רמון. התבקשתי לנהל את התוכנית החינוכית של המשימה, שכללה להרכיב את כל התוכן החינוכי שאיתן יעביר לתלמידי ישראל מהחלל. זה התחיל הרבה לפני - איך מעוררים השראה בילדים וסוחפים אותם לאורך כל הדרך, מעקב אחרי המשימה, הנחיתה. מה מלמדים ילדים על חלל, איך משתמשים בחלל ככלי מסקרן, איך סוחפים ילדים שלאו דווקא ממקצועות טכנולוגיה ומדעים, מחברים את הציבור הרחב, לא רק ילדים. מתוך העבודה החינוכית הגעתי לתחום".
איך באמת סוחפים ילדים היום לתחום הזה?
"לפי סקר של מכון דוידסון, החלל הוא אחד הנושאים הכי מסקרנים לילדים - זה ודינוזאורים. החלל מאוד מסקרן בהיבטים של מדע וטכנולוגיה, אבל לא רק, אלא גם בהיבטים של אומנות ושירה, תחומים מולטי-דיסציפלינריים".
את מרגישה שיש שינוי בתחום הזה של חינוך לחלל?
"חד משמעית כן".
בואי נדבר על המסע של איתן, איך בחרתם עבורו את הניסויים?
"ברגע שהבנו שיש ההזדמנות לבנות לו"ז של אסטרונאוט בתחנת החלל, ובטח ישראלי שמדבר בעברית בפעם הראשונה בתחנה בהיסטוריה, חשבנו איך נכון לצרף כמה שיותר אנשים על השיגור, לעניין, לעורר השראה, לסחוף את הציבור. בכל התחומים שבחרנו הוצאנו קולות קוראים. הזמנו מדענים וחוקרים להציע ניסויים, מורים ואנשי חינוך להציע תוכן חינוכי, ילדים להציע הצעות - והם הציעו את הדברים הכי מעניינים ומקוריים כמובן, והזמנו אמנים להציע אומנות. דרך זה בנינו את התוכן, וגם הרחבנו את הקהילה ואת העוסקים בתחום".
האם ישראל מדינה מתקדמת בתחום החלל?
"לישראל יש את היכולות להיות מדינה מתקדמת בתחום החלל. צריך משאבים, צריך הכרה, לחבר דיסציפלינות נוספות. לישראל יש יכולות חבל על הזמן. יש לנו תעשייה מתקדמת, בין היתר בתעשייה האווירית, רפאל ועוד. אחד הדברים שאנחנו מנסים לעשות זה לחבר חברות שדווקא מגיעות מדיסציפלינות אחרות, שעושות משהו אחר, אבל יכולה להיות להן התאמה בחלל. ושם יכול להיות שיש חוזקה לישראל בנקודה הזאת".
"הקמנו בשיתוף סוכנות החלל הישראלית את פורום החלל הישראלי, שמאגד את חברות החלל בישראל, מייצר פלטפורמה שמציעה הזדמנויות וחיבורים בינלאומיים, וגם רגע להחלפת רעיונות ולקידום של אותן חברות".
עם אילו מדינות יש לנו שיתופי פעולה בתחום?
"ישראל חתומה על הסכמי ארטמיס ולסוכנות החלל יש הסכמים עם איטליה, ארה"ב, אזרבייג'ן ועוד. ברקיע, אחד הדברים המרכזיים זה שיתופי פעולה בינלאומיים. בפעילות שלנו מרחיבים הרבה, עם חברות וארגונים בינלאומיים, ממגוון רחב: אירופה, ארה"ב, הודו, אפריקה. אי אפשר להגיע לחלל לבד, בטח לא מדינה כמו ישראל. חייבים לעשות שיתופי פעולה, וזה אחד הדברים שרקיע עושה בכל מיזם".
מה החזון שלכם?
"לקדם את תחום החלל בישראל ולהרחיב את העוסקים בדבר. מחברות החלל והתעשייה, דרך סטודנטים באקדמיה, אמנים וכמובן הציבור הרחב והדור הצעיר - שהוא העתיד. אנחנו עושים את זה במיזמים רבים כמו פורום החלל הישראלי, קהילת הסטודנטים ועוד".
למה תחום החלל חשוב לישראל?
"זה העתיד. לשם האנושות מתקדמת, חוקרת, מתפתחת, משקיעה בו כספים אדירים. ישראל לא תוכל להישאר מאחור. החלל יכול להיות מנוע צמיחה כלכלי למדינה ויש לו גם היבטים ביטחוניים שאני פחות עוסקת בו".
במבט לעתיד, תוך 5-10 שנים, על איזה הישג של רקיע או של תחום החלל הישראלי בכלל תגידי "וואלה, התקדמנו"?
"אני מקווה שזה יהיה הרבה יותר קרוב. קודם כל לשלוח עוד ישראלים לחלל, אנחנו עוסקים קודם כל במסע האנושי לחלל ודרך זה לעורר עוד סקרנות וחיבור".
אחרי השיחות עם סטיבה ו-ורניק שלו, המשכתי לאירוע במסגרת שבוע החלל הישראלי, שרקיע היא אחת המארגנות שלו. השנה הגיע מספר שיא של אסטרונאוטים זרים ארצה, וברקיע מסמנים זאת כהצלחה.
בזה אחר זה עלו לבמה ג'ולי פאייט הקנדית, מייקל לופז-אלגריה הספרדי, שהוביל את משימת החלל אליה יצא סטיבה, גארת' ריסמן, שלדבריו הוא האסטרונאוט היהודי הראשון שהיה בתחנת החלל ועוד. הם דיברו על ההתקדמות הטכנולוגית, החשיבות של חקר החלל וגם על האתגרים בהגעה למאדים. המשותף לכולם, וגם לסטיבה ו-ורניק - התשוקה לתחום ניכרת בהם.
קבוצת האסטרונאוטים הזרים בשבוע החלל הישראלי | צילום: ללא קרדיט
כאשר אני עושה את הדרך לחניון המילים של סטיבה נשארות איתי. בעוד תחנת החלל ממשיכה להקיף את כדור הארץ 16 פעמים ביום, ישראל עובדת כדי לוודא שהפעם הבאה שאסטרונאוט ישראלי יצוף 400 קילומטר מעלינו - לא תהיה עוד 19 שנה.