אחרי שכמעט איבדה את משפחתה, לימור ברדוגו יצאה בעקבות שבע גיבורות מלחמה

מהיכן לוקחים כוח להמשיך לתפקד באחת התקופות הכי קשות שידענו? את השאלה הזו שאלתי כמעט כל מרואיין שפגשתי מתחילת המלחמה. קיבלתי עליה המון תשובות: משפחה, מוזיקה, אמנות, עשייה, מפגשים טובים, רוח העם, העתיד. גם לימור ברדוגו חיפשה את הכוח הזה, ומצאה אותו אצל שבע נשים שהמלחמה הזו הביאה אל קדמת הבמה לא ברצונן, אבל משמצאו את עצמן שם, הן הזרימו תקווה ורוח אל כולנו. בספרה החדש ״פורצות דרך מלחמה״ היא מביאה את סיפוריהן של אבישג ליבמן, איריס חיים, אפרת מור, דיצה אור, הדס לוינשטרן, ענת מאיר ורויטל שמיר. כל אחד מהפרקים עוקב אחר אחת מהדמויות, ויחד הם מייצרים מעין תמונה משותפת שלוכדת בתוכה חלק מרוח התקופה. מעין קפסולת כוח לאנשים שזקוקים לה. הסיפור מאחורי הספר מרתק גם הוא: טרגדיה אישית שהפכה לנס פרטי הוציאה את המחברת מעבודתה מאחורי שולחן המעבדה, וגרמה לה לקיים את צוואתו של אביה: לחזור לכתוב. משימה לא פשוטה עבור ילדה שלמדה לקרוא רק בכיתה ג׳.

״היה לי פחד גדול מהמעבר מהגן לכיתה א׳. היום היו קוראים לזה חוסר בבשלות רגשית, אבל אני ילידת שנות ה־80, לא ידעו איך להתייחס לזה אז. לא הפסקתי לבכות מהרגע שהגעתי לבית הספר ועד סוף היום״, מספרת ברדוגו, ״לא למדתי כלום שנה שלמה. בכיתה ב׳ מצאתי את עצמי בחינוך מיוחד. ההורים שלי היו אבא אריה ואמא לביאה. כל הזמן שמעתי מהם: את מסוגלת, את יכולה, את מסוגלת, את יכולה. כל יום שישי אבי היה לוקח אותי לגן שעשועים בפתח־תקווה, גן השבעה. היינו קונים ארטיק, ואז הולכים לשם ומחפשים זרדים. היינו כותבים בחול אותיות, מילים, לאט־לאט משפטים. לא נבהלתי מזה, כי לא תפסתי את זה כאזור של למידה בכלל. בכיתה ג׳ חזרתי לחינוך הרגיל וסוף־סוף הפסקתי לבכות. חקרתי, הסתכלתי מסביב, התחלתי לקרוא ולכתוב, ולא הפסקתי. כתבתי שירים, סיפורים, התאהבתי במילים״.

אבל הרומן עם המילה הכתובה נעצר מוקדם מדי. ״בגיל 19 אימי חלתה ונפטרה בפתאומיות. היא הייתה רק בת 46. אני עוד מעט מגיעה לגיל הזה, ואני מבינה כמה צעירה היא הייתה. גילו לה סוג של סרטן אלים, ותוך חודש היא כבר לא הייתה איתנו. כל הכתיבה, כל המסע הזה שלי, הפסיק עם מותה. גנזתי את כל הכתבים יחד איתה ולא נשאר מהם זכר״. תוך זמן קצר, היתמות הפכה ליתמות כפולה כשאביה חלה גם הוא במחלת הסרטן ונפטר כמה שנים אחרי כן. "הוא הספיק להכיר את ליאור ואת הבן הבכור שלי, ורגע לפני שעצם עיניים השאיר לי צוואה: ׳אני מבקש ממך רק דבר אחר: תחזרי לכתוב׳. אבל האמת היא שלא ממש חזרתי. הייתי עסוקה בעבודה, בילדים, במרוץ החיים. תמיד היה עומס של הרבה דברים״.

*

ברדוגו (44) נשואה לליאור, אם לחמישה ומתגוררת בשוהם. היא למדה ביוטכנולוגיה ועבדה ככימאית. אבל לפני שלוש שנים סיפור יוצא דופן הכה במשפחתה, וגרם לה לצאת ממסתרי מאחורי הקלעים אל האור. ״זה סיפור דמיוני, אין בו שום היגיון״, היא אומרת, ״מזל שיש תיעוד: במשטרת ישראל, באתר זרוע הים, אחרת זה היה נשמע מומצא. מבחינתי זה סיפור תנ"כי, כמו שבני ישראל חוצים את ים סוף והוא נקרע לשניים״.

"הבן הקטן שלי, יואב, אמר לליאור: אבא, תראה. מים התחילו לחלחל לסירה, ותוך שניות היא שקעה. לא נשאר ממנה זכר. הם לא הספיקו אפילו לשלוף את בגדי ההצלה"

לרגל חגיגות בר המצווה של בנה השני, לקח בן זוגה את שלושת הבנים במשפחה לחוויה של שיט־דיג לילי. ״לבן שלי יש תחביב של דיג, הוא יכול לשבת שעות לבד עם חכה״. האב ושלושת הילדים החלו לשוט, התרחקו מהחוף והגיעו לנקודה שבה הדיג היה מיטבי. אבל אז הסירה קיבלה תפנית. ״לא ברור מה קרה שם. הבן הקטן שלי, יואב, אמר לליאור: אבא, תראה. מים התחילו לחלחל לסירה, ותוך שניות היא שקעה. לא נשאר ממנה זכר. הם לא הספיקו אפילו לשלוף את בגדי ההצלה. בעלי ניהל את זה כמו מבצע צבאי: הוא אמר לשני הגדולים לקפוץ למים, להוריד נעליים, להיפטר מציוד מכביד. יואב, הקטן, נשאב למטה עם הקבינה. בעלי הצליח לתפוס אותו בקצות האצבעות ולמשוך אותו. ככה הם מצאו את עצמם בלב ים, בלילה, לבד, בלי אפודים, מוקפים בנחילים של אלפי מדוזות שהקיפו אותם ולא נתנו להם את האפשרות לנוע״.

הטלפונים חסיני־המים בכיסים של הילדים עדיין פעלו, אבל הם לא הצליחו לגרום למסך להגיב, בגלל הרטיבות מסביב, השמנוניות והמלח במים. ״בעלי מחזיק את הקטן, הבן שלי מנסה להחליק על המסך ולפתוח אותו, בינתיים אינספור עקיצות מדוזה, אבל הוא לא מרגיש אותן – האדרנלין מציף, הצורך לשרוד. הוא שפשף את הטלפון בשיער שלו במשך רבע שעה כדי לסלק את שאריות המלח, והצליח לפתוח את המסך ולהוציא שיחה למשטרה. המוקדנית הזעיקה את חיל הים, ואחרי 40 דקות לבד במים, הם ראו פצצות תאורה בשמיים״.

אבל לחילוץ נדרש זמן, ובינתיים אבי המשפחה התעייף מהשחייה בין הזרמים תוך החזקת הילד הקטן, והתחיל לשקוע. ״ואז יואב אומר לו: אבא, תראה. פתאום צץ בין הגלים מזרן פלסטיק קטן, כמו של תינוקות. כנראה נפלט מאיזשהו כלי שיט. הוא הניח את יואב על המזרן, וזה מה שעזר לו לשרוד״.

כמו הדלת בטיטאניק.

ברדוגו מחייכת. ״בסוף אחרי מבצע צבאי שלם של חיל הים, ארבעתם חולצו בחיים. כל הזמן הזה אני בבית עם הבנות, לא יודעת משום דבר. הבת שלי לא נרדמה, היא הייתה חולה, וביקשה להכין עוגיות. הצעתי לה במקום זה להכין עוגות שמרים לשבת, לעשות כבר הפרשת חלה. אני לשה את הבצק תמיד ידנית, לא במיקסר, זה מין געגוע לילדות, אמי הייתה לשה בידיים. וכשאני לשה, פתאום יוצאות לי המילים: ותציל את משפחתי ממצולות בלב ים. נועה שאלה אותי: למה, קרה משהו? אמרתי לה: לא, אבל תעני אמן. הבצק תפח, העוגות משתזפות בתנור, ואז אני מקבלת את השיחה מבעלי. הם כבר היו אז באסותא, אחרי בדיקה רפואית״.

אף שסיפרה את הסיפור פעמים רבות, היא מתארת לי אותו מלא חיים, כאילו קרה כרגע. ״ואני מתחילה להבין את גודל הנס. אין היגיון בזה. איך אפשר להחזיק שעה בלב ים עם שלושה ילדים, בזרמים, ברוחות, בלילה? והמזרן, מאיפה הוא הגיע? וזה שבעלי הצליח לחלץ את יואב מהסירה הטובעת, הסירה נשאבת למטה בכוח רב, איך הוא לא פרק את הכתף כשמשך אותו? אין תשובות, רק נס מאוד גדול. אני כל חיי אהבתי להיות רק מאחורי הקלעים. וכאן, הרגשתי שהקב״ה מוציא אותי החוצה. הרגשתי שהסיפור הזה לא יכול להישאר רק אצלי, אומרים שנס צריך לפרסם. ואז יצאתי למסע. התחלתי לעשות הרצאות בהתנדבות בכל הארץ, ערבי הפרשות חלה, כמו הפרשת החלה שעשיתי בלילה ההוא. הרגשתי זכות לחשוף את הסיפור, זה נתן לאנשים הרבה כוח. התחלתי לעשות גם שיחות בזום, זה ממש התרחב, הגענו לכל העולם״.

שנה אחרי שיצאה למסע פרסום הנס, הגיע 7 באוקטובר. ״ב־8 באוקטובר עשיתי מה שאני יודעת לעשות: הפרשתי חלה, התפללתי. עוד לא ידענו כמה חטופים יש, הכול עדיין בער בעוטף. והרגשתי אז שהקב״ה אומר לי: את המשפחה שלך קיבלת במתנה. את יודעת גם מה זה לאבד משפחה, לאבד הורים. רצית לעשות משהו טוב? הנה, יש לך את כל המרחב. קחי, תעשי, תיזמי, העם זקוק לך״.

״רציתי את הסימבוליות של המספר: שבעה באוקטובר, שבע נשים. שבע הוא גם מספר מפתח ביהדות. כל כך נפעמתי מהנשים האלה, שעושות כל כך הרבה מתוך הכאב, מתוך השכול, מתוך, איך דיצה אור כינתה את זה? ׳שגרת אסון׳"

היא פתחה בכל מיני יוזמות התנדבות, ובסופו של דבר מצאה את עצמה בקשר עם כמה מאלמנות המלחמה ואימהות החטופים, והחליטה לעשות עבורן ערב משותף בביתה. ״ידעתי שיש להן כל הזמן כנסים וראיונות. ואמרתי: אני רוצה לעשות ערב אצלי בבית, ערב חמים כזה. בלי תקשורת, בלי מסכים, בלי כל העולם. משהו רגוע. שיעור תורה, הפרשת חלה, אוכל טוב.

״זה היה ערב עם עוצמות שאין לתאר. הקריאו את שמות החטופים, זעקו בתפילות. אלמנות המלחמה אמרו ״אמן״, הצעקות שהיו שם. עפרה לקס (אימו של החייל נוה לקס שנפל במלחמה, ר"ג), אמרה לי שזה היה ערב שחיזק אותה מאוד. היה שם חיבור מופלא בין אלמנות המלחמה לאימהות של החטופים. אי אפשר לתאר את העוצמות שהיו שם למי שלא נכח. ואז אמרתי לעצמי: יש פה עוצמות תנ״כיות. ואני קיבלתי נס תנ״כי לפני כמה שנים. הדברים התחברו לי, ותוך כדי הערב כבר הבנתי שאני הולכת לכתוב את זה בספר. לא ידעתי איך זה יקרה, או למה בכלל שהן יסכימו. אבל ידעתי שזה מה שאני רוצה.

״כל אותו הלילה לא נרדמתי. בבוקר אמרתי לליאור: ׳יש לי יוזמה חדשה שאני רוצה׳. הוא אמר: ׳כן, מה עכשיו?׳״ היא צוחקת. ״אמרתי לו: ׳אני הולכת לכתוב ספר׳. זה לא הפתיע אותו בכלל. ומבחינתי, זה היה הרגע שבו קיימתי את צוואתו של אבי״.

אחת מהנשים המופיעות בספר של ברדוגו היא אפרת מור, אימו של החטוף איתן, ששב לפני מספר שבועות משבי חמאס. הקשר בין השתיים נוצר דרך אב המשפחה צביקה. ״הוא נתן לי את המספר שלה, וביקש ממני לחזק אותה. יצרתי איתה קשר, והפכנו לחברות כמו אחיות. הפרק שלה מסתיים בדף לבן, שבו הכותרת: סיפור חזרתו של איתן מור מחכה לו כאן. גם הפרק של דיצה אור מסתיים כך. זה מאוד מרגש לדבר על זה עכשיו כשהוא כאן. בדיוק היום, ביום שבו אנחנו מקיימות את הריאיון הזה, איתן חוזר הביתה מבית החולים. אפרת כל הזמן ביקשה דרך הרשתות: תדמיינו את איתן חוזר, תדמיינו את הרגע הזה. והנה הרגע שדמיינו קורה״.

*

אנחנו מקיימות את הריאיון במשרד של ליאור, בעלה. בתוך חדר הישיבות המצוחצח שבו אנחנו יושבות ממוסגרים בתיבת זכוכית שני הטלפונים הניידים שהצילו את חייהם של בני המשפחה, לצד חול, צדפים ולוחית שמתארת בקצרה את הסיפור. ״כשראיינתי את דיצה אור ישבנו כאן״, מספרת ברדוגו. ״יותר מלספר את הסיפור שלה, היא רק ביקשה עוד ועוד פרטים על הסיפור שלי. היא כל הזמן הסתובבה להסתכל שוב על הטלפונים, ואמרה לי: את יודעת כמה כוח אני שואבת מזה? הקב״ה שלף אותם מהים, מה זה בשבילו לשלוח את אבינתן שלי מעזה? היא אמרה: אני מפקידה אותך לכתוב את הסיפור הזה, ואני מפקידה אותך להאמין בזה שהוא יחזור״.

"את כותבת, ואז שומעת בחדשות על תקרית של חיילים שנהרגים. וזה שובר. אבל כשאת חוזרת למילים את אומרת: יהיה בסדר. אנחנו נצמח. העם הזה יחלים, ויגדל. אנחנו נצא מזה, ונצא מזה מחוזקים. עם כל הכאב, והגיבורים שאף פעם לא נשכח, יהיה פה טוב"

איך בחרת אילו נשים תראייני לספר שלך? למה דווקא שבע נשים?

״רציתי את הסימבוליות של המספר: שבעה באוקטובר, שבע נשים. שבע הוא גם מספר מפתח ביהדות. כל כך נפעמתי מהנשים האלה, שעושות כל כך הרבה מתוך הכאב, מתוך השכול, מתוך, איך דיצה אור כינתה את זה? ׳שגרת אסון׳. לא הצלחתי להבין: מה זה העוצמות האלה? הן לא נחות, רק כדי לעשות טוב לעם ישראל. תוך כדי שהילדים שלהן בעזה, תוך כדי האבל על בני הזוג שלהן.

"ענת מאיר אמרה: אני קמה בבוקר, שמה את הילד בגן, מתלבשת, מתאפרת, וחושבת: איך אני מנציחה את בעלי היום? כל אחת מהן הפכה להיות מעצמה של כוח, ורציתי לשים עליהן זרקור. כל אחת מהן היא ספר בפני עצמה, לא היה פשוט לסכם כל סיפור בפרק. רציתי לשזור את הסיפורים האלה יחד, ולשזור אותם עם סיפור הנס שלי, שזו תהיה מעין קפסולת כוח לאנשים כשצריך אותה״.

והקפסולה הזו אכן מסתובבת בעולם ומתדלקת את קוראיה וקוראותיה. ״מישהי כתבה לי: ׳אחרי שקראתי, הפסקתי לצעוק על הילדים׳. ואחרת: ׳התחלתי להאמין בזוגיות שלי מחדש׳. הייתה תגובה שריגשה אותי במיוחד, ממישהי שכתבה לי: ׳אני לא מכירה אותך, קיבלתי את הספר מאמא שלי. אני מתמודדת נפש, יש לי בולימיה. אבל כשקראתי את הפרק על איריס חיים הבנתי שאני בעצם גיבורה. והדפים הריקים שהשארת שם, להמשך הסיפור של אבינתן ואיתן, גרמו לי להבין שאני יכולה לפתוח דף חדש גם בסיפור שלי׳. רק בשביל הביקורת הזו היה שווה לכתוב את הכול״.

מה את לוקחת איתך מהסיפורים שהבאת? מהנשים שראיינת?

״למדתי מהן הרבה, ואני ממשיכה ללמוד. הן מחזקות, שונות מאוד אחת מהשנייה, וכל אחת מהן מוציאה למסע אחר לגמרי. נניח, ענת מאיר, אלמנתו של לוחם מטכ״ל דוד מאיר, שנפל בקרב בבארי, היא רותמת את כולנו לבלדה רומנטית בהיעדר גיבור. ואנשים מקבלים מסרים לזוגיות ומחזקים את הזוגיות שלהם בזכותה. איזו זכות זו, שזוגות מתחזקים מזה. זכות שלה, לא שלי. דווקא מתוך הכאב, מתוך הבור שנפער. הדס לוינשטרן היא למדנית, והיא לוקחת למסע דתי. יש לה השקפה ערוכה, ובעיקר יש לה דיאלוג מעורר קנאה עם ריבונו של עולם. ממש ככה. לאיריס חיים יש מסע רוחני. היא לא דתייה, אבל היא אחות פליאטיבית, היא מנגישה את המוות למשפחות של חולים סופניים. את ההבנה שהמוות הוא ההמשך של החיים. היא אמרה: 'התפקיד שלי הוא לא להנציח את יותם, אלא להנכיח אותו'.

"כל אחת והסיפור שלה, כל אחת והמסע שהיא לוקחת אליו. זו הייתה זכות גדולה עבורי להביא אותם אל הכתב״.

ברדוגו מספרת שמאבישג ליבמן היא למדה על חינוך הילדים. ליבמן היא אימו של אליקים, שנחשב לחטוף במשך חצי שנה עד שהתגלה שנרצח ב־7 באוקטובר וגופתו נמצאה בישראל. ״היא שמה את חינוך הילדים והזוגיות במקום הראשון, וזה מה שנתן לה את הכוח. היא אישה השראה, והכול אצלה ברוגע, הכול מדויק. כשאני עומדת לכעוס על אחד מהילדים שלי אני נזכרת ברוגע שלה, ונושמת״.

"ליאור שפשף את הטלפון בשיער שלו במשך רבע שעה כדי לסלק את שאריות המלח, והצליח לפתוח את המסך ולהוציא שיחה למשטרה. המוקדנית הזעיקה את חיל הים, ואחרי 40 דקות לבד במים, הם ראו פצצות תאורה בשמיים"

לצד סיפורי הנשים שבספר, ברדוגו מביאה גם את סיפורי הגברים שהן איבדו או ששהו בשבי בעת כתיבת הדברים. למשל, בפרק של רויטל שמיר, תוכלו לקרוא על בעלה רס״ן מוטי שמיר הי"ד, שנהרג ב־7 באוקטובר בקיבוץ רעים. ״אחת הקוראות אמרה לי: כשסיימתי לקרוא את הספר וסגרתי אותו, באתי לתת לו נשיקה, כמו ספר קודש. זה באמת ספר על אנשים קדושים״.

עבדת על הספר הזה, שעוסק במלחמה, תוך כדי המלחמה. איך זה היה עבורך?

״מאוד מחזק. הרגשתי שאני כותבת פה עוצמה. את כותבת, ואז שומעת בחדשות על תקרית של חיילים שנהרגים. וזה שובר. אבל כשאת חוזרת למילים את אומרת: יהיה בסדר. אנחנו נצמח. העם הזה יחלים, ויגדל. אנחנו נצא מזה, ונצא מזה מחוזקים. עם כל הכאב, והגיבורים שאף פעם לא נשכח, יהיה פה טוב״.

*

במהלך הכתיבה והעריכה נעשה מאמץ להתאים את הספר גם לנוער. ״רציתי לכתוב ספר שידבר את העובדות בלי להיות אלים מדי״. ואכן, המחברת מעידה על פידבקים שהיא מקבלת על הספר מבני נוער רבים ואנשי חינוך. ״הרב עודד מייזליש, ראש אולפנת חורב, אמר לי שבכל שנה התלמידות מקבלות תנ״ך, והשנה זה התנ״ך, הן יקבלו את זה יחד״.

יש קטע מתוך הספר שאת מחוברת אליו במיוחד?

״היה שלב שדיברתי עם דיצה אור על שגרת היום שלה. שאלתי אותה, איך את מצליחה לנהל את הכול? את הבית לצד המאבק והדברים הרגילים שאת עושה? היא אמרה שהיא נכנסה לשגרה, ׳שגרת אסון׳, ובה היא מחלקת את הימים כך: כל יום, עד 11:00, היא מקדישה את הזמן רק לתפילה. רק לבכי. כל הדמעות הולכות בזמן הזה, ואז כל שאר הזמן מוקדש לעשייה״.

כך במילותיה של אור עצמה, מתוך הספר: ״אנחנו גרים על צלע ההר בשילה. אני מתפללת ופונה לצד מערב שילה שמשקיף למקום תפילתה של חנה: אל הנער הזה התפללתי. ואז אני מפנה את הראש דרומה, ורואה בקו אווירי ישר ורחוק את עזה. ואני מדברת עם אבינתן. אני לא מתפללת בשבילו. אני מתפללת מתוכו. נכנסת למעמקי נשמתו. מדמיינת איפה הוא נמצא. משם אני נותנת לו את הקול שלי – כקולו״.

מה את מאחלת לספר? מה היית רוצה שהוא יחולל בעולם?

״השאיפה שלי היא שהוא יגיע לכל מדף. שיראה כמה שיותר אור. בעקבות המסע הזה ראיתי כמה שהכתיבה נותנת כוח. בית המקדש נשרף בגלל שנאת חינם, זה הכוח של מילים להרע. אבל למילים יש כל כך הרבה כוח להיטיב. איזו זכות זאת להעניק כוח לעם היהודי בעזרת מילים״.