הטור הבא פונה אך ורק לאזרח הפשוט, היושב בביתו וקורא עיתון. זה שאינו נושא באחריות ישירה למהלך מדיני, לא מכהן בתפקיד ציבורי, אינו נבחר ציבור וגם לא מחזיק בתפקיד צבאי או ביטחוני.

בואו נשים את הדברים על השולחן.

לנו זה לא משנה.

זה לא משנה אם דרכה של עינב צנגאוקר היא שזירזה את העסקה והובילה לשחרור החטופים החיים בפעימה אחת, או דרכו הבלתי מתפשרת של צביקה מור.

זה פשוט לא חשוב לנו, האזרחים הפשוטים. אנחנו לא אמורים כעת, עם פצוע וחבול שמנסה להיטען במעט שמחה מצפייה בהחלמתם ושיבתם של אחינו האהובים, להמשיך את הוויכוח הזה.

אני בטוחה שיש לכל אחד מאיתנו דרך להתבונן בסיבה לכך שכל החטופים החיים נמצאים כעת בבית (ואת החללים, מחבלי חמאס הארורים מטפטפים אלינו באופן מורט עצבים), וכל אחד מאיתנו גיבש לעצמו עמדה ברורה ונחרצת בשאלה בזכות מי זה קרה ולמרות מי זה התרחש.

שמעתי וקראתי דוברים וכותבים רבים שטענו שצביקה מור הוביל מאבק נוקשה שהפעיל לחץ על חמאס ולא התפשר גם במחיר של המשך השארת החטופים, כדי שבסופו של דבר כולם יחזרו בעסקה אחת ללא מניפולציות נוספות.

והנה, עובדה, הבן שלו חזר יחד עם כולם.

באותה המידה אני בטוחה, כי שמעתי וקראתי במקומות אחרים, שעינב צנגאוקר לא ויתרה, ונאמה והובילה עצרות והפגנות, ושוב ושוב הפעילה לחץ על הממשלה ועל מקבלי ההחלטות, כדי שיסיימו כבר את המלחמה הזאת וכדי שבנה ישוב הביתה יחד עם כל החטופים.

והנה, גם במקרה שלה הבן שלה חזר ברוך השם, ממש באותו היום עם הבן של צביקה.

לכל צד קל לראות את הצדק הרב שהיה באסטרטגיה שלו, ולהסביר למה המאבק שלו היה המאבק הנכון. קל להביא הוכחות ולחזק את העמדה הזאת עוד ועוד, ולהרגיש הכי צודק בעולם.

אבל בעיניי הדיון הזה מפספס את המטרה הגדולה, כלומר המטרה שאני אישית מאמינה בה יותר ממטרת הוצאת הצדק לאור.

תחבושת על המחלוקת

להתבצרות בשאלת מי צודק אין שום ערך. בסופו של דבר ברור לחלוטין שכל צד עושה כמיטב יכולתו למען משפחתו ולמען עמו. כל דרך פעולה הגיעה מתוך עולם ערכים שעל בסיסו הצדדים הללו צמחו פה בארץ ישראל, ובאמצעותו הם ניגשו למלחמה על החיים, באופן הכי מילולי שיש.

ברור לגמרי שיש מי שמזדהים עם עולמות הערכים האלו ופוסלים את האחרים.

אבל מה יקרה עכשיו, אם נסכים, סימבולית בלבד, לתת תוקף לעובדה ששני החטופים הללו שבו באותו הזמן ממש ובאותה העסקה בדיוק, ועל זה ורק על זה נשים את הדגש?

מה יקרה אם, בהתאם לכוחות של שני ההורים האלה עצמם כמובן, ננסה לדאוג למפגש כלשהו בין שני הקצוות האלו, נושיב אותם יחד, נשמע מהם על מה שהיה ומה שהוביל אותם, מה דעתם על המאבק של השני ומה הם אולי היו עושים אחרת במאבק הפרטי שלהם?

מה יקרה אם ננסה לרגע לגייס את כל הכוחות החברתיים שלנו כדי להתעסק בזקיפות הקומה שלנו בבית פנימה, ונעשה את זה באמצעות התבוננות בנו, משני הקצוות, בלי להכריע מי צודק ומי טועה?

בואו ננסה להפסיק, רק לזמן קצר, לפחות עד שהחטופים לשעבר יצליחו להיעלם מהרדאר ולחזור לאלמוניותם המיוחלת.

בואו ניקח על עצמנו להפסיק להיות אסטרטגים שחושבים כל הזמן על צדק ואמת וקצת יותר להיות רופאים שחושבים מה עושים עכשיו.

שחושבים איך, עם הנתונים הקיימים, מצליחים לחבוש את פצעי המחלוקת הזו, שהיא פשוט כבר לא מעניינת.

הייתי רוצה שלפחות בעניין החטופים ששבו, נצליח לא להיות אלו שניצחו את המאבק החברתי. או לפחות לא המנצחים באופן ילדותי.

שנצליח לראות, גם בקצה השני של המאבק, איזו חוכמה ואיזה צדק. גם אם זו אינה הדרך שהיינו בוחרים בעצמנו, הייתי רוצה שנהיה מסוגלים לשבת עם מי שדרכם שונה בתכלית מדרכנו שלנו ולומר להם: תודה.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il