התמונה המרגשת הזאת הייתה שווה הרבה יותר מאלף מילים. בחג שמחת תורה השנה, רגע אחרי סיום התפילה, התכנסו חברי הקהילה במושב בדרום הארץ סביב שולחנות עמוסים כל טוב. בראש השולחן ניצבו סגן־אלוף י', שנפצע אנושות ב־7 באוקטובר, ולצידו האיש שהוא חב לו את חייו - מולוגטה צגאי, שהסתנן מאריתריאה לפני 15 שנה. י' שיתף את חבריו במעט מחוויותיו מסמרות השיער בעוטף עזה, תוך שהוא מעתיר תשבחות על צגאי. זה האחרון, חרף הפצרות החוגגים שיספר את סיפורו, הסתפק בחיוך מבויש, סימן לב באצבעות ידיו, והשפיל מבט נבוך כשזכה למחיאות כפיים סוערות. הרבה מעללי גבורה הניבו קורות אותו יום מר. סיפורם של י' ושל מולוגטה צגאי, שגורלותיהם נשזרו זה בזה, הוא אחד המפתיעים והבלתי נתפסים שבהם.
זמן לא רב לפני 7 באוקטובר 2023 סיים סא"ל י' תפקיד מבצעי בגזרת אוגדת עזה. בשעה 6:35 בבוקר אותו יום, רגעים ספורים אחרי תחילת המתקפה, הוא יצא מביתו, נכנס לרכבו וטס דרומה. "המגמה הייתה להגיע לכיוון נחל־עוז", הוא משחזר. "כדי לא לבזבז שנייה, שמתי את המדים במושב האחורי של הרכב, ויצאתי לדרך על אזרחי. בדרך התקשרתי לחלק מהרבש"צים בגזרה, אלה שהצלחתי לתפוס, כדי לוודא איתם שהם מבצעים פעולות נדרשות מול מה שמתרחש ומקפיצים כיתות כוננות. למרבה הצער, כמה מהם נהרגו זמן קצר אחרי השיחה שלנו".
"אם אחד המחבלים היה עובר את גדר ההפרדה, זהו, אנחנו לא היינו". הכוחות בצומת יכיני, 7 באוקטובר | צילום: Ilia Yefimovich־ גטי אימג'ס
כשי' הגיע לצומת שער הנגב, הוא היה ככל הנראה הישראלי הראשון שנתקל שם במחבלים. "אני פונה בצומת, מסתכל במראה ורואה מאחוריי תמונה בלתי נתפסת: טויוטה מלאה מחבלים שפותחים באש ומרססים אותי. עשרות קליעים פגעו ברכב, כמה מהם חדרו לי לגב. הרגשתי שהכוחות עוזבים אותי ושבעוד רגע אני מאבד את ההכרה. רציתי לרדת מהכביש ולפנות לכיוון הצמחייה כדי להימלט מהמחבלים, אבל פחדתי שבמצבי אף אחד לא ימצא אותי שם. החלטתי להמשיך קדימה, לחצתי על הגז, הצלחתי להתקדם עוד כשני קילומטרים וחצי, ואז איבדתי את ההכרה ונתקעתי בגדר ההפרדה".
את מולוגטה צגאי אנחנו פוגשים בדירתו בקומה השלישית בבניין באופקים, שאליה מעפילים בגרם מדרגות צר. צגאי, "בן 51 או 52, לא יודע בדיוק", נולד בכפר קטן באריתריאה. הוא חווה ילדות קשה, ובשלב מסוים עבר להתגורר עם סבתו בעיר הבירה אסמרה. לאחר שסיים את לימודיו בבית הספר הוא התגייס לצבא, שירת בו במשך שנים ארוכות והשתתף במלחמה מול אתיופיה. במהלך השירות הוא עבר הכשרה כלוחם קומנדו ואחר כך כמדריך למקצועות הקומנדו. בין מפקדיו היו כאלה שעברו השתלמויות צבאיות בישראל. "הם סיפרו לי שהצבא של ישראל הוא המיוחד בעולם", הוא משחזר.
התנאים בצבא היו קשים, וימי הביקור בבית היו מוגבלים מאוד. אחרי שנישא והקים משפחה, החליט צגאי לנסות את מזלו במקום אחר. בשנת 2008 הוא יצא ברגל עם שלושה חברים לכיוון סודן, ואחרי מסע ארוך דרך מצרים הצליח להסתנן לישראל. בהתחלה עבד בתל־אביב, אחר כך נדד אל אחד המושבים בשרון, ובתוך זמן לא רב הצליח להביא לארץ גם את אשתו ושתי בנותיו. כאן בארץ נולד להם גם בן. בחלוף הזמן נפרדו בני הזוג, וצגאי התמקם באופקים.
עוד כתבות בנושא
בערב שמחת תורה לפני שנתיים קבעו צגאי וחבריו לצאת למחרת ליום בילוי בתל־אביב. כשהאזעקות פילחו את דממת הבוקר, החברים התחבטו קצרות אך החליטו לא לשנות את התוכניות. "חיכינו בתחנה עד שהגיעה מונית. הנהג שאל: 'יש אזעקות – אתם לא מפחדים?'. אמרנו לו שלא, אנחנו גרים כאן כבר כמה שנים, ורגילים". בצומת הסמוך למושב יכיני הם הבחינו לפתע במכונית תקועה בגדר ההפרדה בנתיב הנגדי. "ראינו רכב לבן עומד שם, וראש יוצא ממנו ככה", מדגים צגאי תנוחה שמוטה, מבשרת רע. "מיד אמרתי לנהג המונית 'עצור רגע'. ירדתי מהר, אחריי ירדו גם הנהג והחברים. הלכנו לרכב וראינו את הבנאדם שם, עם הראש בחוץ. הנהג אמר שזה נראה כאילו פגע בו רסיס מהרקטות. ידענו אז רק על האזעקות. פתאום שמענו הרבה יריות מתוך יכיני. הנהג הוציא אקדח מהחגורה, נכנס מיד חזרה למונית, וצעק שבטח יש פה מחבלים. החברים שלי עלו אחריו. אמרתי להם 'בואו ניקח את האדם הזה איתנו, הוא פצוע', אבל בזמן שאני צועק, הם כבר נסעו".
צגאי נותר לבדו על הכביש עם י', כשרעשי הלחימה הולכים ומחריפים. "שמעתי מכיוון המושב פיצוץ כמו של רימון, ועוד קולות של ירי. הבנתי שקורה שם משהו, אבל לא הבנתי מה. גררתי את הבנאדם למטה".
דם פרץ משני מקומות בפלג הגוף העליון של הפצוע. "שמתי את היד שלי לעצור את הדם. גררתי אותו ככה, למקום שבו לא יראו אותנו, היד שלי על הפצע. התכופפתי לידו והרמתי רק את הראש, להציץ ולראות מה קורה. בינתיים הבנזין מהרכב זרם על הכביש, ופחדתי שהוא יתפוצץ". גם הקצין הפצוע הבין את הסכנה. "הוא דיבר קצת", נזכר צגאי. "אמר לי: 'שלא נישרף, קח אותי קצת למטה'".
בזכות הקומנדו האריתריאי
סא"ל י' זוכר היטב את אותם רגעים. "אני מתעורר, והתמונה הראשונה שאני רואה זה שמישהו שוכב מעליי. לא ידעתי מי הוא, אבל מהר מאוד הבנתי שהוא עוזר לי. ביקשתי שיביא לי בקבוק סודה שהיה ברכב, כי הייתי צמא מאוד".
"משכתי אותו עוד", ממשיך צגאי. "הוא איש גדול, אני לא כל כך. אני מנסה, מגלגל אותו קצת. ואז אני שומע מעל הראש שלי, לא יודע מאיזה כיוון, יריות. והן פוגעות ממש בקיר לידי", קיר ההפרדה שבין נתיבי הנסיעה.
"אם אחד המחבלים היה עובר את גדר ההפרדה, זהו, אנחנו לא היינו". הכוחות בצומת יכיני, 7 באוקטובר | צילום: גטי אימג'ס
"אני אומר לעצמי, 'זהו, זה הסוף'. והוא שואל אותי 'יש אמבולנס?'. אני אומר לו: 'כן, כן, יש אמבולנס'. 'מתי הוא בא?'. אני אומר, 'עוד מעט. אני איתך, אל תדאג, הכול בסדר'. ואני לבד איתו, לא יודע מה קורה. קרעתי את החולצה שלי ושמתי על הדם שלו, קשרתי כמו שלמדתי בצבא. נזכרתי שם פתאום בכל מיני דברים שידעתי. למשל, הוא ביקש סודה מהאוטו, ואני ידעתי שאסור לו לשתות במצב כזה. כשיש פצע חודר, אסור. בכל זאת הבאתי לו. היה יום חם, אז לקחתי את הסודה ושפכתי לו ככה על הפרצוף, שוטף לו את הפנים. הוא מסתכל עליי, ואני רואה בפנים שלו כמה כואב לו. אמרתי לו שוב: 'עוד מעט האמבולנס מגיע, עוד מעט. אל תדאג. אני נשאר איתך'. ככה שעתיים".
מלבד השאלות על הסיוע הרפואי המבושש לבוא, השניים כמעט לא החליפו מילה. לצגאי היה ברור שהפצוע שלצידו הולך ונחלש, ובינתיים קולות הירי לא פסקו. כשהם נשמעו קרובים במיוחד, הוא הוריד את הראש. מדי פעם כדורים שרקו מעליו ופגעו בקיר ההפרדה הנמוך. "בשלב מסוים החלטתי לא להרים את הראש יותר, כי הבנתי שזה מסוכן מאוד. אמרתי לעצמי שאין ברירה - או ששנינו נמות פה, או ששנינו נתחבא ונחיה.
"פתאום, מכיוון שיחי הסברס שליד יכיני יצא טרקטור ועליו שלושה אנשים. הם הגיעו לכביש, וחשבתי שסוף־סוף מישהו יעזור לנו. הרמתי את היד ככה כדי לסמן להם", הוא מניף כעת ידו, כמו אז. אלא שהשלושה, התברר, לא היו מושבניקים טובים שבאו לסייע, אלא מחבלים שיצאו מהמושב על גבי טרקטור שגנבו. כשהבחינו בצגאי וב־י', הם ירדו מהטרקטור וכיוונו לעברם את הנשק. "ככה עם קלאצ'ים, עלינו", מתאר צגאי את רגעי האימה. "הורדתי מיד את הראש ואמרתי ל־י': 'משהו קורה'. אפילו המילה 'מחבלים' לא יצאה לי מהפה, רק אמרתי לו שיש אנשים. חשבתי שזהו, נגמר. שאנחנו גמורים. ופתאום אני שומע ירי גם מהכיוון השני, מעל הראש שלנו. יורים גם מפה וגם מפה, ככה טינג־טינג, ואנחנו באמצע".
עוד כתבות בנושא
אש מזה ומזה, כדורים שורקים ממעל, השניים שרועים לצד גדר ההפרדה. האחד פצוע קשה, האחר נחוש להציל אותו.
"פתאום הגיעו אלינו שני אזרחים", מתאר סא"ל י'. "הם תפסו עמדה ליד הרכב מתוך כוונה להשיב אש לעבר המחבלים, אבל אז הם ראו את צגאי והיו משוכנעים שגם הוא מחבל. הם כמעט הרגו אותו. צעקתי להם: 'הוא איתי, הוא עוזר לי, אל תירו'".
צגאי עצמו נתקף בהלת מוות. "הגיע אליי מישהו מאחוריי, מכוון עליי ככה", הוא מתאר את הדברים מהזווית שלו, ומדגים כיצד הפנו אותם אזרחים את הקנה היישר אל ראשו. "שמתי ידיים מעל הראש, הורדתי את העיניים. אמרתי להם 'אני עוזר למישהו פה'. כל היד שלי הייתה מלאה דם, כאילו אני מחבל. הבחור עם האקדח שואל אותי, 'אבל מי אתה? מי אתה?'. בא אליי ככה קרוב. אמרתי לו שאני אריתריאי, ושוב אמרתי שאני עוזר לאדם הזה פה".
שני האזרחים משכו את צגאי איתם אל מאחורי הרכב, שלא ייפגע מהאש. "גררתי את עצמי אל מתחת לאוטו", מספר י', "כדי להיות כמה שפחות חשוף. הייתי בהכרה מלאה לאורך כל הזמן הזה, אבל חלש מאוד. אמרתי לאזרחים שאני קצין, שאני סגן־אלוף, שהמדים שלי עם הדרגות נמצאים במושב האחורי, ושישמרו עליי שהמחבלים לא יגיעו ויחטפו אותי. בינתיים אותם אזרחים ירו לכיוון המחבלים וחיסלו את שלושתם". "אחרי בערך עשר דקות של יריות נהיה שקט", משחזר צגאי. "התלבטתי מה כדאי לעשות, אם להרים את הראש או שעדיין מסוכן. לאט־לאט התרוממתי. שלושת המחבלים שכבו מתים. ראיתי שהם הגיעו עד למרחק של 25 מטר מאיתנו. אם אחד מהם היה עובר את גדר ההפרדה, זהו. אנחנו לא היינו. ואז הגיעו חיילים, ירדו מהרכב והתפזרו שם. חובש ועד בחורה ניגשו אלינו והתחילו לטפל ב־י'. שניהם חובשים אותו, ואני מסתכל עליהם ומרגיש - לא יודע איך להסביר את מה שהרגשתי, כמו אישה אחרי לידה. כל הלחץ יצא לי. אמרתי לעצמי: 'וואו, באמת יצאנו מזה'. כי אם המחבלים היו מצליחים להתקרב אלינו רק עוד כמה צעדים, הם היו הורגים אותנו או לוקחים אותנו לעזה".
דמעות מרוב אהבה
אלא שתלאות 7 באוקטובר עוד לא הסתיימו עבור צגאי. כשהקצין הפצוע הועלה לרכב, "לקחו אותו ואני נשארתי שם לבד. מישהו שאל אותי שוב מה עשיתי שם, אמרתי לו שעזרתי. ישבתי ליד החיילים מאחורי בטונאדה, וראיתי שאחד מהם מסתכל בסרטונים של חדשות בטלפון שלו. שאלתי אותו 'מה קרה?'. אמר לי, 'אל תשאל. נכנסו מחבלים מעזה לכל האזור'.
"לא ידעתי איך אחזור הביתה. שאלתי אם אני יכול לנסוע איתם, אבל הם אמרו שלרכב הצבאי אני לא יכול לעלות. אמרו לי, 'לך ליכיני'. ידעתי שיש בלגן במושב, וגם לא הכרתי את המקום הזה, איך אני אלך לשם? ואז הם אמרו שהם נוסעים לאופקים, כי יש שם בלגן. שוב ביקשתי לנסוע איתם. אחד, שנראה כמו המפקד, אמר שאסור: 'שמע מה שאני אומר, לך ליכיני'. הבנתי שיש אירוע רציני באופקים, והם לא ייקחו אותי. הלכתי לכיוון המושב. ראיתי שם אנשים מתים על הכביש. אני הולך, לא יודע מה לעשות. אין אנשים בחוץ, כולם יושבים בתוך הבית, בממ"ד. פחדתי שאם יעבור צבא, יחשבו שאני מחבל ויורידו אותי. ראיתי סוכה. נכנסתי אליה וישבתי בפינה.
"שם בסוכה, מהפחד, דיברתי לעצמי. אמרתי, 'מה זה החיים האלו שלי? מה נופל במזל שלי? מה יהיה איתי עכשיו?'. לא ידעתי איך אצא משם. דיברתי לעצמי ואז לא־לוהים. אמרתי לו, 'מה אתה רוצה? מה אני אעשה עכשיו?'. ובכיתי שם, לבד". הוא מתאר את הרגע חסר האונים, והדמעות זולגות מאליהן גם עכשיו.
מולוגטה צגאי, "עד עכשיו אני אומר לא־לוהים תודה". מעמד קבלת התושבות במשרד הפנים | צילום: לירון מולדובן
אחרי כחצי שעה, דלת הבית הסמוך נפתחה באיטיות. "אמרתי 'שלום', והוא סגר מיד. הוא פחד. צודק. ואז הוא שאל אותי מהחלון 'מי אתה?'. אמרתי שהייתי בכביש. ואני עם דם, יודע שנראה לא טוב. אני שומע אותם מדברים בבית. ואני אומר להם: 'בבקשה, אני צריך עזרה'. הוא פותח את הדלת, הפעם קצת רגוע יותר, יוצא אליי החוצה ואומר: 'אתה מוכר לי'. אמרתי, 'נכון, גם אני מכיר אותך'. הוא אומר לי: 'אתה האתיופי שעובד במאפייה בנתיבות'. אמרתי שכן. שמעתי מישהו מתוך הבית שואל 'איך אתה מכיר אותו?', והוא אומר לו 'אל תיבהל, זה משלנו'.
"הם הכניסו אותי ונתנו לי מים. מהבוקר לא שתיתי כלום. הגיע גם שכן שלהם, דתי. שאלו איך הגעתי לשם, אם הייתי לבד. לא ידעתי מה לספר להם. הצבעתי על הרכב הלבן, שעדיין עמד על הכביש, ואמרתי 'משם הגעתי'. השכן הביא לי כוס קפה מהבית שלו, ואמר לי 'תברך'. מכיוון שאני עובד במאפייה, ידעתי איך מברכים. התחלתי לומר 'ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם', ושתיתי. הוא הזמין אותי לבית שלו. ישבנו ליד השולחן והוא סיפר לאמא שלו שהגעתי מהכביש, שלא קרה לי כלום. היא סיפרה שראתה בבוקר שלושה מחבלים עוברים מאחורי הבית שלה, וכשהתקשרה לצבא ולמשטרה, אף אחד לא ענה לה. אמרתי לה שהייתי על הכביש כשהמחבלים עברו. הם לא האמינו שיצאתי מזה בשלום.
"התחיל להחשיך, ולא ידעתי עדיין איך אחזור הביתה. הם הזמינו אותי להישאר שם בינתיים. בצאת שבת הדליקו טלוויזיה. ראינו מה הולך בכל מקום. דאגתי לילדים שלי. ישבנו בסלון כל הלילה, לא ישנו. בעל הבית אמר לי שהוא היה מקפיץ אותי ברכב שלו, אבל עדיין מסוכן מדי לצאת. למחרת בבוקר יצאתי אל הכביש לחפש טרמפ. לא היה שום דבר".
עוד כתבות בנושא
מאוחר יותר הצליח למצוא מישהו שיסיע אותו. "חזרתי הביתה. החברים שעזבו אותי ונסעו עם המונית פנו בינתיים למשטרה, לא ידעו מה קרה איתי. סיפרתי להם. אחד מהם סיפר את כל הסיפור הזה למישהי שעוזרת לאריתריאים, והיא התקשרה אליי ואמרה שעשיתי דבר גדול. אמרתי שלא עשיתי כלום: היה בנאדם שאף אחד לא עזר לו, ואם לא יעזרו לו הוא ימות, אז עשיתי מה שיכולתי. אמרתי לה שאין לי מושג מי הוא, לא שאלתי אותו איך קוראים לו והוא לא שאל אותי. לא היה לנו זמן לדבר, זה היה זמן להחזיק בחיים".
ימים ספורים לאחר מכן התפרסם באתר "שיחה מקומית" ריאיון קצר עם צגאי, שבאותה הזדמנות ביקש למצוא את הפצוע שהציל. בהמשך השבוע הגיעה שיחת הטלפון. "אני שואל מי זה. הוא אומר לי: 'אני זה שהיה באותו מקום'. שאלתי: 'באמת? אתה חי?'. יצאו לי דמעות מרוב אהבה, זו הייתה התרגשות בכל הגוף. הוא ביקש שאבוא לבקר אותו בבית חולים".
י' הובא לבית חולים במרכז הארץ כשהוא סובל מאיבוד דם חמור ומפגיעה של עשרות רסיסים בגופו. את רובם, אגב, הוא נושא עד היום. כשצגאי הגיע לבקרו, הוא פגש תחילה באביו. "אבא שלו נתן לי חיבוק. אמר לי: בזכותך הוא חי". לאחר מכן התקיים המפגש המרגש בין י' הפצוע לצגאי. "לא חשבתי שמה שעשיתי זה כל כך גדול. אני אומר באמת. י' אמר לי: 'לא שינה לך מי האדם שמולך, אמרת שלא יכול להיות שרק מפני שאין לו עזרה, הוא ימות'. מאז הוא דואג לי להכול, יותר ממה שאני עשיתי. הוא אמר שידאג לי כל החיים. יש אנשים שעשית בשבילם והם שוכחים, הוא לא. כשהוא שאל מה אני צריך, אמרתי שהחלום שלי הוא להיות ישראלי".
תעלומה שלא נפתרה
סא"ל י' נרתם להגשמת חלומו. הוא פנה לשר הפנים דאז משה ארבל, וזמן לא רב לאחר מכן, בסוף נובמבר, הסדיר השר את מעמדו של צגאי והעניק לו תושבות. זה קרה בטקס מצומצם אך מרגש, במשרדו של השר. "משה ארבל אמר לי: 'אצלנו היהודים אומרים שאם הצלת אחד, הצלת עולם שלם. אתה עשית משהו גדול'. ואני אומר - אם כולכם אומרים ככה, אז בסדר. אבל אני באמת חושב שלא עשיתי כלום".
במשרדו של ארבל פגש צגאי גם את אלוף במיל' דורון אלמוג, יו"ר הסוכנות היהודית. "הוא אמר שאקח את מספר הטלפון שלו, שאחשוב אם אני צריך משהו ואפנה אליו. 'אחרי מה שעשית למען המדינה, צריך לדאוג לך', הוא אמר. אחרי כמה זמן התקשרתי ושאלתי אם אני יכול לבקש משהו. אמרתי לו שאני גר במחסן. הוא סידר שאקבל דירה מעמיגור".
אם לא די בסיפור המופלא הזה, לא מכבר הגיעה עוד תפנית בעלילה: בתו של צגאי התגייסה לצה"ל, ואפילו החלה תהליך גיור. "היא רצתה מאוד ללכת לצבא, כל הכיתה שלה התגייסה. י' סידר לה שיגייסו אותה, ועכשיו היא לוחמת, והיא שמחה. גם אני שמח מאוד. הצבא הישראלי זה החלום שלי", הוא אומר בחיוך רחב. "מה שחלמתי - קיבלתי. אני לא צריך יותר כלום. רואה אותה עם מדים של ישראל, ואני שמח".
חיילים שעוברים הליך גיור בצבא צריכים להתארח בשבתות אצל משפחה שומרת מצוות. לבתו של צגאי נמצאה מיד משפחה מאמצת: משפחתו של י'. "היינו אצלם בבית בחג, אני והילדים", מספר אביה. "גם בחג הראשון, גם בשני. הבית שלו הוא כמו הבית שלי. לא רק הוא, כל המושב קיבל אותי יפה", הוא אומר ועיניו נוצצות.
היית רוצה גם אתה להיות יהודי?
"הלוואי. להיות יהודי ולהיות בצבא. יש לי כוח. אני בן 51, אבל אם הייתי בצבא, הייתי כמו בן 18. להיות חייל ישראלי זה החלום הכי גדול שלי".
תעלומה אחת שמלווה אותו עדיין לא נפתרה. "הייתי רוצה לפגוש את מי שהוריד את המחבלים. הוא הציל אותנו, ועוד לא מצאתי אותו. אם הוא לא היה אדם עם ניסיון ואומץ, שמסוגל להתקרב אליי ולשאול אותי מי אני, בטח היה יורה עליי".
אתה חושב הרבה על השעות שעברו עליך שם, תחת אש?
"לא ישנתי אחר כך כמה לילות. הייתי נרדם ומתעורר. אמרתי לעצמי – אתה יצאת מזה, כי א־לוהים היה שם. עד עכשיו אני אומר לו תודה".
"צגאי הציל לי את החיים", מסכם סא"ל י', ששנתיים אחרי האירוע מתמודד עדיין עם תוצאות הפציעה הקשה. "הוא טיפל בי קרוב לשעתיים כשאני פצוע אנוש. זה מעשה גבורה עילאי שמעיד על אישיות נדירה. אנחנו מדברים על בנאדם שאין לו שום זיקה אליי, שלא מחויב לכלום, שיודע שכמסתנן בלתי חוקי הוא יכול להסתבך, וששום דבר טוב לא יכול לצאת לו מזה. זה איש שרגיל לדאוג שלא ידעו שהוא כאן. המונית שלו ברחה, והוא נשאר לבד בתוך האש, רק כדי להציל אדם שהוא לא מכיר. אני חי בזכות רצף של ניסים, שהוא העוגן המרכזי בהם. אני חייב לו את החיים שלי. אם הוא לא היה שם, הייתי מת".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
עוד כתבות בנושא
