אביאלה ושגיא חיאל לא התכוונו בכלל להגיע ל"אדמה טובה". ניסיון קודם להתחבר למשפחות שכולות גרם להם אי נוחות, ואף ששמעו על המקום שמעניק מרחב טיפולי וקהילתי למשפחות נרצחי הנובה ולשורדי המסיבה, הם החליטו לוותר על ביקור שם. אלא שבאחד הימים, כשהאבל על ילדיהם נועה וגידי היה חונק במיוחד, החליטו בני הזוג לצאת מהבית באחוזת־ברק ולטייל. תוך כדי נסיעה עלתה המחשבה לקפוץ להצצה מהירה במתחם שבמושב סתריה. "הלכנו לשם מתוך תחושה שהיום הזה ממילא לא יכול להיות גרוע יותר", משתפת אביאלה. "אבל כבר בדרך חזרה אמרתי לשגיא: 'אנחנו פותחים מתחם כזה אצלנו'. אין לנו רקע טיפולי, וידענו שנזדקק להכוונה של מקימי 'אדמה טובה', אבל גם היה לנו ברור שאת הבשורה הזאת אנחנו צריכים להביא לאזור הצפון".
במה הביקור שם היה שונה מהניסיון הקודם שלכם להיפגש עם משפחות שכולות אחרות?
"אולי כי בהתחלה הכול היה טרי ומדמם. כולם לבשו חולצות עם התמונות של הילדים שלהם ומדבקות, והייתה תחושה של תחרות סמויה – מי מהילדים הכי יפה וחכם ומוצלח. לא הרגשנו בנוח, אם כי לא לקחנו בחשבון שאנחנו בשלב התגובה הראשונית של המשפחות, מתוך הכאב הטרי וההלם. ברגע שהגענו ל'אדמה טובה', התקבלנו יפה מאוד והתברר שדווקא נעים לנו בחברת השווים לנו. הרגשנו שאפשר לבכות ואפשר לצחוק, ואף אחד לא מסתכל עלינו בעין מרחמת או בוחנת. זה התאים לנו מאוד".
"אם הוא היה מוצא את הרכב, זה היה חוסך לנו ימי ייסורים". הרכבים הנטושים במתחם הנובה | צילום: איי.אף.פי
את הקסם של מתחם אדמה טובה בסתריה אפשר להרגיש כבר בשביל המוביל אליו, בקצה המושב הסמוך לעיר רחובות. ניחוחות השמנים הארומטיים הנישאים באוויר מחלחלים אליך פנימה, ונדמה כאילו קצב החיים האינטנסיבי נשאר מאחור, וכל שנותר הוא להתמסר לשלווה של המקום. שתי נשים יושבות בפינת האמנות, מוקפות ביצירות של המבקרים פה, ומשוחחות ביניהן בשקט. במת ההופעות ריקה כרגע, אבל מולה, במטבח העץ הפתוח, מתחילה תנועת הכנות תוססת. התפריט הצמחוני, הבנוי על טהרת מטעמי מתנדבים מהאזור, כולל מרק, סלט קצוץ ומתוקים. את התה מכינים מגינת התבלינים שנשתלה במקום. על אחת הספות הסמוכות מונחת גיטרה שמישהו ניגן בה לפני כמה דקות, ועל המדפים בולטת חגיגת כלים מסוגים שונים, כשאת מקומה של האחידות הבורגנית תופסת פשטות קסומה של מגוון ספלים. רק במבט שני קולטת העין קיר צדדי מכוסה בסטיקרים ועליהם פניהם של צעירים וצעירות, שמביטים אלינו בחיוך שובה וצובט לב, כפי שהתרגלנו לפגוש באתרים ובדרכים.
בפינת הישיבה שמחוץ למטבח מתכנסת קבוצת גברים ונשים בשנות החמישים והשישים לחייהם. קשה להבחין מי מהם מטפל ומי משתייך למה שמכונה כאן "קבוצת השווים". "זה בכלל היה אמור להיות מקום זמני עבור שורדי מסיבות הטבע בעוטף ובני משפחותיהם", אומרת לירון פרג'ון־דוידוב, שמנהלת את המתחם יחד עם עינת חיימוביץ ותמר לאור. "חשבנו על מרחב קהילתי שאפשר להיות בו יחד עם כל הכאב, מעין סוכת אבלים גדולה לשנת האבל הראשונה. אבל נוצרו פה חיבורים וקהילות שונות בתוך הקבוצה הגדולה של השכול, והצורך שעלה מהשטח עשה את שלו".
היום "אדמה טובה" היא מרחב טיפולי־קהילתי שמספק תמיכה לארבעה מעגלים חברתיים שונים: שורדי המסיבות ונפגעי טראומה מ־7 באוקטובר; בני משפחה של נרצחים וחטופים; קרוביהם של נפגעי הטראומה, וכן חיילים ומילואימניקים שזקוקים לתמיכה; ואנשים שמתמודדים עם מצבים מורכבים בעקבות אירועי אותו יום והמלחמה שבאה אחריו. הפעילות בת השנתיים במקום הזה לימדה על הצורך להקים מתחמים דומים עבור קהלים שמתמודדים עם אובדן, והמייסדים מקווים שמלבד הסניף הצפוני שקם לפני שנה, ייפתחו בעתיד נוספים.
פרג'ון־דוידוב, כמו שאר אנשי הצוות, לא מסתובבת כאן עם תג או פריט זיהוי אחר. היא בת חמישים, נשואה ואם לארבעה, תושבת סתריה. במקצועה היא מטפלת בתנועה ומטפלת משפחתית וזוגית, וגם מדריכה מחוזית בתחום החינוך המיוחד במשרד החינוך, בין השאר ביישובי הנגב המערבי. "אני מכירה המון תושבים מהעוטף, והרבה קולגות שלי חוו טראומה קשה ב־7 באוקטובר", היא משתפת. "מירה שטהל, מודרכת שלי ומטפלת באמנות בשער הנגב, נרצחה בטבח בכפר־עזה. בהתחלה ניסיתי לתת מענה לצוותים שונים באזור ההוא, מעין עזרה ראשונה בזום, אבל מהר מאוד התכנס לכאן קומץ של אנשים שנדרש להקמת אדמה טובה".
איך נולד המקום הזה?
"זו הייתה יוזמה של חברתי עינת חיימוביץ, עובדת סוציאלית קלינית, ובן זוגה יפתח שחר, שהוא פוסט־טראומטי מאז שירותו הצבאי. מיד אחרי 7 באוקטובר חברנו לעוד כמה אנשים טובים מתחום הטיפול בטראומה, מתוך הבנה שיש כלי התמודדות שיכולים להועיל לשורדים שחוו טראומה נוראית ולמעגלים סביבם, ושניתן להשתמש בכלים הללו בחלון זמן קצר כדי שתהיה להם אפקטיביות מרבית. שבוע אחרי הטבח כבר הוקם המתחם הזה, ששוכן בתוך המשק של יענק'לה, אבא של עינת. לא היה פה כלום, הכול קם ונעשה תוך כדי תנועה, כולל הבנת הצרכים של מי שבא לפה, ואיסוף מתנדבים שמטפלים במגוון שיטות".
קהל היעד הראשוני היה השורדים ומשפחות הנרצחים מהמסיבות שהתקיימו באותה שבת של שמיני עצרת בעוטף – הנובה בחניון רעים, מסיבת "פסיידאק" ליד קיבוץ נירים, וגם צוות ההפקה של אירוע "מידברן", שאמור היה להתקיים שבועיים מאוחר יותר. תשעים אנשי הצוות של מידברן מצאו עצמם נצורים בזמן הטבח; אחת מהם, שברחה מהמקום, נרצחה בדרך.
בשונה מחללי צה"ל ונרצחי היישובים והקיבוצים, למבלים מהמסיבות השונות לא נמצא גורם אחד שיטפל בהם בצורה מרוכזת. השורדים, הפצועים ומשפחות השכול של המסיבות מפוזרים בכל רחבי הארץ, ולרובם לא הייתה היכרות קודמת ביניהם. בסיוע הרשתות החברתיות הם מצאו אלה את אלה, בנו קהילות משלהם, וכך נחשפו גם לפעילות של אדמה טובה.
"תוך שבוע־שבועיים התחילו להגיע משפחות שכולות, ובמקביל הצטרפו אלינו מתנדבים רבים", מתארת פרג'ון־דוידוב. "לא רק אנשי טיפול, אלא גם אנשים שהרגישו צורך לעשות משהו למען החברה, ועזרו לנו להקים את המתחם. היו כאן אנשי היי־טק, מדענים ומה לא. בניהולו של יפתח הם הפכו את המקום הנטוש והריק למרחב הירוק והמושקע שהוא היום, עם גינת תבלינים, אוהל טיפולים, אזור לסדנאות, מבנים לפעילויות שונות, וכמובן המטבח החמים והפתוח שלנו".
ההתפרקות שאחרי ההישרדות
חברי הצוות המקים התרגשו לראות את היקף ההתנדבות, אבל שיערו שמדובר בפרץ של תגובה ראשונית לאירועים הקשים. אלא שבניגוד לציפיותיהם, גם כעבור שנתיים אנשים ממשיכים לבוא ולתת כתף, ומתנדבים חדשים מגיעים לראיונות התאמה לקראת השתלבות במקום. בזמן שפרג'ון־דוידוב נדרשת לריאיון כזה עם מטפלת חדשה, אני מנצלת את הזמן ויוצאת להסתובב בין האנשים שממלאים את המרחב בערב נעים של ראשית הסתיו. קבוצה גדולה שסיימה מעגל שיח יוצאת מהמתחם הסגור – מי מהמשתתפים מכין לעצמו קפה במטבח, ומי מהם מצטרף לחבורה שיושבת על ספסלי העץ וממשיכה בשיחה. "מי שרוצה נכנס לסדנה או מקבל טיפול, ומי שמעדיף לשבת ולשוחח עם מתנדבים מזדמנים או עם משפחות אחרות, מוזמן לעשות זאת. כל אחד ומה שמתאים לו", אומרת פרג'ון־דוידוב בקולה הנעים והמרגיע, שנראה שגם הוא חלק מהקסם של המקום. "יש לנו צוות קבוע לכל יום פעילות, כך שמי שמגיע לכאן באותו יום, יודע את מי הוא יפגוש. יש לכך חשיבות, מפני שאדם שמתמודד עם שכול טראומטי, זקוק לקביעות ולסדר; זה מסייע לארגן את הנפש.
אתר ההנצחה | צילום: יניב נדב, פלאש 90
"יש כאן תמיד מתנדבים שעוברים הכשרה מתאימה ומקבלים ליווי, כך שגם מי שלא עסק לפני כן בטיפול בטראומה, הופך למומחה בתחום. הסטודיו הפתוח, שמופעל בידי אמנים ומטפלים באמנות, עובד גם הוא לפי מודל מיוחד של טיפול בטראומה. על הבמה המוזיקלית אנחנו מקיימים מדי פעם הופעות לקהל אינטימי, או הרצאות בנושא צמיחה פוסט־טראומטית שנותנות כלים להתמודדות. יש לנו פה טיפולי שיאצו ורפלקסולוגיה למעוניינים, ויש שני מרחבים לעבודה קבוצתית, שזה טיפול פורמלי יותר. עמותת 'יזמים צעירים' אימצה אותנו ונתנה גג לכל הפעילות. הגינה הקהילתית נשתלה על ידי בני המצווה של קיבוץ נען, ומתחזקים אותה אנשי רשת 'סבון' בשיתוף עמותת 'ונתת', תוך עבודה עם המתנדבים שלנו".
מה שהתחיל כסוכת אבלים זמנית הפך למתחם טיפולי עבור 12 קבוצות שונות – של הורים שכולים, של דודים ודודות, ושל סבים וסבתות; קבוצת כתיבה וקבוצת מיינדפולנס; קבוצת יומן ויזואלי לאמהות שכולות, קבוצת תנועה, קבוצות שיח וקבוצת לימודי ימימה; קבוצת אמנות ואפילו קבוצת תקשור. "לא להיבהל, הם לא עושים סיאנס", מחייכת פרג'ון־דוידוב, "הם פשוט לומדים לבנות דיאלוג אחר עם הילד שלא כאן בגופו. אנשים יכולים לבחור מה שמתאים להם, והכול כמובן ללא עלות. כרגע אנחנו פועלים בעזרת תורמים וקרנות, ומקווים שהמדינה תשתתף בסיוע למקום הזה, שהוא קריטי עבור רבים כל כך.
"עינת ואני מלוות גם צוותים של מעגלי שכול ישראלי בחו"ל – 'המקום' בדרמסלה ובגואה, ו'המעגל' בקופנהגן. כרגע עינת ואנשי צוות נוספים נמצאים עם קבוצה של 17 הורים שכולים במסע רוחני בהודו. כמו שאר הפעילויות, גם המסע הזה נוצר כמענה לאתגרים שהרגשנו ולמדנו מהשטח. הרי אין שום ספר שמלמד איך מתמודדים עם אירוע כמו 7 באוקטובר. למעשה, הספרים נכתבים כעת על סמך הניסיון שאנחנו צוברים. אנחנו לא יכולים להעלים לאנשים האלה את הכאב, אבל יש לנו אפשרות לתת להם תמיכה בתהליך שהם עוברים. כל הזמן מהדהדות לי בראש המילים שאמר יתרו למשה: 'כי כבד ממך הדבר, לא תוכל עשהו לבדך'. התמיכה הזאת נדרשת, והיא עובדת".
הצוות הטיפולי של המקום מקבל גם הוא ליווי ותמיכה מקצועית נוכח הסכנה של "טראומה משנית", שנובעת מחשיפה לחוויות טראומטיות שעברו אחרים. "זה באמת לא פשוט, הרי אנחנו כצוות מניחים כבר שנתיים את הנפש שלנו על השולחן ודופקים עליה בפטיש. כל הורה, אח או סבתא שמגיעים לפה מראים לנו סרטונים של הילד שאיננו, ואנחנו צריכים ללמוד לווסת את הנפש. אנחנו מטפלים באדיקות בצוות עצמו, אחרת לא תהיה למקום הזה יכולת קיום".
המרחב פתוח שלוש פעמים בשבוע בשעות אחר הצהריים. עם הזמן הפכו ימי ראשון ושלישי לימי הפעילות של הורים ומבוגרים, ואילו בימי רביעי מגיעים בעיקר צעירים. "אנחנו עדיין מקפידים לשמור על מסגרת של נפגעי 7 באוקטובר והמלחמה", מציינת פרג'ון־דוידוב, "אבל יש אנשים שהמלחמה הזאת הציפה אצלם טראומה ממלחמה אחרת, וגם הם מגיעים אלינו. יש חברים של נרצחי נובה שלא היו במסיבה אבל חוו אובדן כבד, ויש מפונים מדרום ומצפון, יש צעירים מהעוטף ויש אנשי זק"א ומשפחות חיילים ושוטרים. ספקטרום רחב מאוד של נפגעים. מצד שני, זה לא המקום לשכול אזרחי (שאינו קשור לפעולות איבה – א"ג) או טראומה שקשורה אליו. כן חשוב לנו לשמור על הגבול הזה, בתקווה שבעתיד יהיו מרחבים גם לסוגי אובדן אחרים".
כשהדבק המחבר בין הנוכחים הוא כאב משותף, אומרת פרג'ון־דוידוב, אין ימין ושמאל. "זה פשוט לא רלוונטי למקום. הצעירים שמסתכלים עלינו מקיר הסטיקרים פה אומרים לנו: תהיו ראויים. קרה לנו דבר נורא, תנהגו אחרת".
איך מצליחים לתפעל מקום שנוצר ישירות מהמצב הביטחוני, ולא לגעת בכלל במתח החברתי?
"זה באמת מדהים, כי השיח קיים, אבל הוא לא מרכזי בכלל. הוא נמצא בכל מקום, ועם זאת הוא לא תופס אותנו. אנחנו מרגישים את הנושאים הנפיצים האלה מזווית אחרת לגמרי. סיומה של המלחמה סימן אפשרות להתחלת תהליך ריפוי, ומצד שני הוא הציף המון כאב, בוודאי נוכח סמיכות התאריכים ליום השנה לטבח. אנחנו כל הזמן מחזיקים פה אבל לצד שמחה ואופטימיות. יחד עם ההתרגשות והתקווה שזה נגמר, יש גם התפרקות שמגיעה אחרי שעברת את שלב ההישרדות הראשוני. אפילו שובם של החטופים, שהיה אירוע משמח כל כך, הביא איתו לכאן ימים קשים עבור מי שהילדים שלהם לא ישובו עוד".
טנדר לבן בחניון רעים
המתחם הצפוני של אדמה טובה הוקם כאמור ביוזמת בני הזוג חיאל, הורים שכולים בעצמם. "למחרת הביקור בסתריה התקשרתי לעינת וללירון, וביקשתי מהן עזרה בהרמת מיזם כזה לאנשי הצפון", מספרת אביאלה. "הן נתנו לנו ליווי, וכך בנינו צוותי טיפול מקצועיים. לשגיא ולי אין שום רקע בתחום הטיפולי: אני חשבת שכר במקצועי, ושגיא הקים לפני שלושים שנה מפעל מתכת, שניהלנו יחד עד 7 באוקטובר. המפעל קיים, אבל אני פרשתי".
לירון פרג'ון–דוידוב | צילום: יוסי אלוני
שלושה ילדים נולדו לבני הזוג חיאל - נועה, גידי והראל. אמם מתארת חברות עמוקה ששררה ביניהם, והיה זה טבעי שיצאו יחד למסיבה. הראל, בן הזקונים, היה בשנת שירות ולא נסע עם שני אחיו הגדולים. "נועה הייתה בת 27, היא סיימה תואר ראשון במדעי התזונה במכללת תל־חי וקיבלה מלגת הצטיינות לקראת לימודי תואר שני במדעי המוח. גידי, בן 25, היה אמור להתחיל ללמוד מנהל עסקים ושיווק במכללה למנהל בראשון־לציון. ב־1 באוקטובר הוא עבר לגור בעיר עם בת זוגו אלינה. הם היו אצלנו בחגים, והוא הזמין את נועה לסופ"ש אצלו, לראות את הדירה החדשה ולנסוע משם יחד למסיבת הנובה. היא נסעה אליו כבר בחמישי, ושלחנו איתה אוכל. ביום שישי הם שלחו לנו תמונה שלהם אוכלים יחד בדירה בראשון־לציון, ובערב הם נסעו למסיבה יחד עם שלו גל, גם הוא מאחוזת־ברק, וחברה נוספת מראשון־לציון. אלינה לא הרגישה טוב ונשארה בבית".
ב־6:38 בבוקר קיבלה אביאלה הודעה מנועה: יש ירי טילים, אבל הם בדרך הביתה ואין מה לדאוג. האחים הבטיחו להיות בקשר עם המשפחה בהמשך, אבל כשאביאלה ניסתה להתקשר אליהם, לא הייתה תשובה. ההורים המודאגים נסעו לדירה בראשון־לציון, שם סיפרה להם אלינה על שיחת טלפון אחת קצרה בלבד: גידי נהג, ונועה אמרה לה "תני לנו לצאת מכאן ונתקשר". אחר כך כבר לא ענו לה. חברים של גידי ונועה סיפקו עדויות סותרות – זה אמר שראו אותם בורחים ברגל, ואחר אמר שנסעו ברכב.
ביום ראשון לפנות בוקר ירדו שגיא ואלינה דרומה, לחניון רעים, בעוד אביאלה והראל מחפשים בבתי החולים בדרום. "יממה של גיהנום", מתארת האם. "ניסו לעצור את שגיא בדרך לחניון רעים, אבל אבא נחוש מוצא פרצות. הם הסתובבו שם יום שלם, אך לבסוף שגיא הבין שיש לו אחריות גם על אלינה, ושזה מסוכן מדי. צה"ל עוד לא שלט בשטח, וכשהם נסעו שם בטנדר לבן, כוחותינו כמעט ירו בהם בטעות".
האב לא ידע שהוא עובר הלוך ושוב בנקודה שבה נורו ילדיו יום קודם לכן. רכבם של האחים נעצר באמצע הכביש, והכוחות הלוחמים פינו אותו עוד לפני ששגיא הגיע לשם. "אם הוא היה מוצא את הרכב, זה היה חוסך לנו תשעת ימי ייסורים", אומרת אביאלה.
הם חזרו לאחוזת־ברק יחד עם אלינה. כמו בבתים רבים אחרים ברחבי הארץ, גם בבית חיאל נפתח חמ"ל לאיתור הילדים הנעדרים, ובני משפחה וחברים התגייסו בהמוניהם לסייע. למרבה הצער, בתוך כמה ימים התברר שכל ארבעת החברים שהיו ברכב נרצחו. על הזיהוי של נועה הודיעו להורים ב־15 באוקטובר, ולמחרת זוהה גם גידי.
"אני יכולה לדבר עליהם ימים שלמים", נאנחת אביאלה. "אני גאה בהם כל כך. נועה, עם הפרעות קשב מטורפות, לא ויתרה לעצמה וסיימה תואר בהצטיינות. היא גם הייתה בחורה רוחנית מאוד, בחורה של טבע. גרה במהלך הלימודים על הנחל בקיבוץ דן, עשתה יוגה כל בוקר, ציירה והקפידה על תזונה בריאה ותנועה. גידי, שהיה מפקד טירונים בגבעתי, היה איש של אנשים, תמיד ראה את האחר. כשאחד החיילים שלו, עולה חדש, קיבל דירה מהצבא, גידי ביקש ממני שאארגן לו ריהוט בתוך שלושה ימים, בעזרת אמהות גבעתי. אמרתי לו 'איך אספיק בתוך שלושה ימים?', והוא ענה: 'את תארגני את הריהוט, אני דואג להובלה'. וכך היה. החייל נכנס לדירה מרוהטת. אמרתי לגידי שזו פעם אחרונה שהוא עושה לי דבר כזה, והוא ענה: אבל הנה, הצלחת.
"יום אחד מתקשרת אליי אמא של חייל ומודה לי על הילד שלי. היא סיפרה שגידי פקד על הטירונים לקנות בדרך הביתה פרחים לשבת בשביל אמא. גם כשהיה בחו"ל הוא דאג לשלוח פרחים ליום הנישואין שלנו. היום החברים שלו שולחים לנו פרחים בימי ההולדת שלנו וחותמים בשמם ובשמו".
איך מתמודדים עם אתגר גידולו של הראל בצל הטראומה הזאת?
"אנחנו פותחים ידיים, מבקשים שיחיה את החיים ויהיה הכי מאושר שהוא יכול להיות. מנסים לחיות ליד האבל, ולא בתוכו. נועה וגידי הרי היו לוחמים בצה"ל, הם הלכו לצבא וחזרו בשלום, ובסופו של דבר הם הלכו למסיבה ולא חזרו. אתה לא יודע איפה זה יתפוס אותך. אז אני לא מגבילה את הראל ולא חוסכת ממנו דברים, ממילא נחסך ממנו הרבה מאוד. אני פשוט סומכת עליו, ואני איתו".
עינת חיימוביץ | צילום: אריק סולטן
החיבור בין משפחות הנובה, מספרת אביאלה, נוצר בתקופת החיפושים אחר הילדים, והתפתח באופנים שונים. "זה התחיל מקבוצת וואטסאפ של משפחות החטופים והנעדרים - כל מי שלא מצא את הילד שלו הצטרף אליה, וכל מי שקיבל הודעת זיהוי פרש ממנה. ואז נפתחה קבוצה אחרת של הורי הנובה, מה שנקרא 'שבט הנובה', והיא קיימת ופעילה עד היום".
למפגש הראשון שלהם עם משפחות הנובה הגיעו שגיא ואביאלה חודש אחרי הטבח, וכאמור לא מצאו שם את עצמם. מצד שני, גם מהחברים הטובים שלהם נוצר מעין ריחוק. "זה כמו שבזמן היריון קל לך להיות עם נשים אחרות בהיריון, לדבר על החוויה שלך; וכשיש לך תינוק את מרגישה שהכי נוח לך עם אמהות, כי זה מה שמעסיק אותך עכשיו. אותו הדבר כאן: על מה אני אדבר עם החברים שלי, על כאב הלב? להסתובב לידם עם פרצוף תשעה באב כל היום? השתבללנו פנימה, ודי נסגרנו עם עצמנו".
אחרי הביקור בסתריה היא יצרה קשר עם המנהלות, "והן היו פשוט מדהימות. אמרו לי: תמצאי מקום ונתחיל. חיפשתי משק מתאים בעמק, שיהיה דומה למתחם בסתריה, אבל בסוף הגעתי לכפר הנוער ויצו בנהלל. המנהלת שם, גליה אלף, לא ידעה בכלל מי אני, אבל מיד ענתה להצעה: 'אני רוצה אותך אצלי'. התברר שהיא שכלה שני אחים, והיא הבינה את המשמעות. אנחנו שם כבר יותר משנה וזו שותפות מדהימה, גם עם ויצו וגם עם סתריה".
הכול בגלל צרחה
שלושה חודשים בלבד נדרשו לזוג חיאל כדי להקים את מרחב אדמה טובה בנהלל. "לא היה ברור לי איך הכול קורה ומסתדר, כאילו מכוונים אותי מהשמיים", אומרת אביאלה. "בעקבות הפתיחה פורסם אייטם על המקום באתר ynet, ואז התחלתי להבין מה קורה פה".
אחותו של שגיא, צביה חיאל - פסיכותרפיסטית במקצועה ו"מטפלת בחסד עליון", כלשון גיסתה - התגייסה לפרויקט מיד עם הקמתו. "היא עזבה את העבודה שלה, והיום היא מנהלת את אדמה טובה נהלל. יפית ועקנין, שכנה וחברה שלי, היא המנהלת הלוגיסטית. שלושתנו יחד מנהלות את המרחב, שפתוח פעמיים בשבוע ומפעיל חמישים מטפלים מתנדבים, כל אחד מהם במשמרת קבועה. הם עוברים הרבה הדרכות שמותאמות למשפחות שכולות, ולפני כל משמרת ואחריה מתקיימים מפגשים שכוללים עיבוד עצמי. יש לפעמים משמרות מצחיקות וכולם זורמים, ויש משמרות כאובות מאוד וכבדות".
את בעצמך חלק מקהל היעד של המקום, מגיעה מהצד שאמור להיעזר בטיפולים השונים, אבל בחרת להיות בצד השני.
"העבודה הזאת היא חלק מתהליך הריפוי שלי. אני פחות נמצאת באדמה טובה כאם שכולה - אם כי היום החברים הכי טובים שלי הם משם. הם הרי דוברים את השפה שלי. זה הבית של כולנו, לא שלי אישית. זה המטבח והסלון, ויש בבית הזה רק חוק אחד: אף אחד לא מגיש לך. אתה רוצה משהו? תכין ותגיש לעצמך. כי זה שלך. חשוב לנו שכל אחד ירגיש שזה הבית שלו.
"נכון שאני עובדת קשה סביב המרחב, אבל זו הדרך שלי להמשיך לנשום. זה החמצן שאני מקבלת פעמיים בשבוע. גם שגיא מגיע בקביעות. אני הוורבלית בינינו, אבל אנחנו ביחד בזה, מההתחלה ועד הסוף".
הצוות הטיפולי מקבל גם הוא ליווי ותמיכה נוכח הסכנה של טראומה משנית. מרחב הטיפול בסתריה | צילום: יוסי אלוני
היא מספרת שעינת חיימוביץ התקשרה אליה בימי ההקמה, ובפיה סיפור מפתיע על נסיבות פתיחתו של המרחב בסתריה. "קצת אחרי 7 באוקטובר, עינת ויפתח שמעו את השכנה שלהם צורחת ובוכה. יפתח ניגש לראות מה קרה, והשכנה סיפרה לו שהיא גילתה שחברה שלה נרצחה בנובה. כך הם הבינו שיש צורך לטפל בכמה מעגלי שכול של הנובה, והתחילו להניע את המיזם. בעקבות הפרסום על המרחב בנהלל, אותה שכנה אמרה להם: 'אתם זוכרים שצרחתי כשגיליתי שחברה שלי נרצחה? זו היא - נועה חיאל. זו שההורים שלה פתחו את המרחב בצפון'.
"עד אז, בכל פעם שנשאלתי מה אני עושה, אמרתי שאני לא יודעת, אני פשוט מרגישה צורך לעשות. אחרי ששמעתי את הסיפור הזה, נפל לי האסימון והבנתי מה קורה פה: אני רק הזרוע המבצעת של נועה. אני לא אשת מקצוע, החלטתי לפתוח מרחב טיפולי בלי שיש לי שום קשר לעניין, אבל זו נועה שמובילה אותי בעשייה הזו".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il