"עכשיו אני הולך הביתה, לנוח", אמר אבינתן למתגודדים סביב הרייזר שנשא אותו ואת בני משפחתו בפיתולי היישוב שילה. עדיין חיוור, בעיניו עדיין ניכר המעבר החד מבידוד בן שנתיים לחשיפה המואצת לשמש ולהמונים, ובכל זאת – נחוש, איתן ורהוט. אחיו משה, שממש בשעות הטבח הגיע לאולפן חדשות 12 והתחנן שיחלצו את אבינתן ממלתעות חמאס, ישב כעת מחויך לידו, יד אחת על ההגה, יד שנייה על האח השב הביתה; מהצד השני חיבקה אמא דיצה, בחיוך גדול ותודה בעיניים. במושב האחורי ישובים בני משפחה נוספים – הם מצלמים את ההמונים וההמונים מצלמים אותם. כך נחתמה ציפייה בת שנתיים לשובו של תושב שילה, שאחד הסרטונים הראשונים של 7 באוקטובר הראה אותו נחטף ממסיבת הנובה יחד עם בת זוגו נועה – הוא אחוז בידי מחבלים, היא נלקחת על אופנוע, זועקת לעזרה.

נועה ארגמני חולצה במבצע ארנון לפני שנה וארבעה חודשים. לאבינתן נאמר בשבי שהיא שוחררה בעסקה הראשונה. הרבה מאוד אינפורמציה יש לו להשלים, הרבה מאוד חוויות לעכל, ולמעשה גם לנו. זמן קצר אחרי 7 באוקטובר הקימו תושבי שילה מיצב מרגש בכיכר שבין ציר 60 לגוש שילה, "כיכר אבינתן" כפי שהיא מכונה מאז. זה שנתיים שאנו, תושבי האזור כולו, עוברים בכיכר – בכל נסיעה לגוש שילה, לבקעה או לאזור הצפון – ותוהים אם אבינתן יזכה לראות אותה, לעבור בה. איך יגיב למחווה, לאהבת ההמונים אליו. המיצב הזה כלל דלת צהובה גדולת־ממדים, פתוחה לרווחה, ומאחוריה כיסא צהוב. על שפת הכיכר נכתב באותיות כחולות וגדולות: "אבינתן מאירים לך את הדרך הביתה". השבוע גדשו המונים את הכיכר, רמסו את האותיות בצהלות שמחה. אבינתן עבר בדלת, עמד על הכיסא כשבידו דגל ישראל, ואז הניח אותו ונופף באגרופי ניצחון ובסימון לב לרבים־רבים שבאו לקבל את פניו ולשמוע את דבריו.

המאבק הכפול

ארבע שעות לפני שמשפחת אור הגיעה לכיכר, כבר החלו להתכנס בה תושבי האזור. אנשי תקשורת הציבו מצלמות מול בימה קטנה שהקימה מועצת מטה בנימין, ושני רייזרים מקושטים המתינו במקום. במשך שעות ארוכות נשמרה אנרגיה מחשמלת באוויר, כשהרמקולים משמיעים שירי העצמה ושמחה – מ"אל תירא ישראל" ועד המנון הלוחמים מהמלחמה האחרונה. בקבוקי מים, דגלים ואפילו ארטיקים חולקו לתושבים שהמתינו בדריכות תחת השמש הקופחת.

מדי פעם הגיעו בקבוצה ייעודית תמונות של שיירת אבינתן עוברת בצומת פדואל ואז בצומת גיתי אבישר; באריאל צפון ואז דרום, בפנייה למעלה־לבונה וליישוב עלי. בכל צומת המתינו אזרחים נרגשים שאבינתן – אבינוש, בפי משפחתו – נכנס להם ללב; שולחים חיבוקים ונשיקות, מגישים פרח. אבל לא היו ימים טובים לישראל כמו החגיגות בכיכר אבינתן, כשבנות (ובני) בנימין יצאו בבגדי כחול־לבן וחוללו בשירת "עוד אבינוש חי", מול כרמי שילה הפרוסים מנגד.

59 מבני יישובי בנימין נפלו במערכה בשנתיים האחרונות. המועצה האזורית הגדולה בישראל ליוותה בשיירות ארוכות ועצובות את מיטב בניה. השבוע השיירה המקומית לבשה חג, מתחה חיוך לאומי רחב על לחייה, ואיחדה את הבאים שהצטרפו למעמד העוצמתי. "בדרך כלל אנחנו צועדים ככה יחד באירועים איומים", אמרה אחת המשתתפות, "היום ההרגשה היא שאנחנו חלק מאירוע של תחיית המתים".

סדרניות נחושות ביקשו לפנות את הכביש לטובת שיירת כבוד של אופנועים, וביקשו לפנות גם את הכיכר עצמה לכבוד אבינתן. אך מרגע ששורד השבי יצא מההסעה וטיפס על הכיסא הצהוב במלוא קומתו, הכיכר התמלאה בהמונים שהריעו בטירוף של הנפת גביע. מודע לגודל המעמד, ואולי גם קצת המום ממנו, עבר אבינתן לדוכן הנואמים ונשא דברי שבח לחיילי צה"ל ולכוחות השיטור, למשפחתו ולעם ישראל כולו, וביקש רק דבר אחד: אחדות. מישהו כתב עליו שלמעט צבע עורו, האיש לא נראה כאילו יצא משתי שנות שבי, אלא מקורס מנהיגות.

כשראש המועצה ישראל גנץ תיאר באוזני אבינתן את המאבקים הנחושים של אמא דיצה, שהצליחה להגיע לכל גורם בכל מקום בארץ ובעולם, הקהל השתולל בקריאות עידוד. מישהו לידי הזכיר בחצי לחישה את העוול שנעשה לאישה היקרה הזאת בשעות המיוסרות ביותר שלה. איך הותקפה בשידור באחד הערוצים, ואיך ברשת אחרת הוציאו דיבת אהבתה לבנה. הדברים הללו שנאמרו על האם לוחמת החופש של בנה, דקרו אצלי בזמן אמת, וכך גם כשהוזכרו מחדש במעמד המרגש הזה. לצד הכאב שרבים היו שותפים לו, על ההשמצה והפגיעה בדיצה כמו גם במשפחתו של איתן מור, כאבתי גם מתוך היכרות עם ייסורי האם והאב והאחים. עקבתי אחרי הדמעות שנאספו לאורך השנתיים האלה, גם כשבני המשפחה ניסו ללבוש חג וחיוכים, למשל ביום הולדתו של אבינתן שציינו בט"ו בשבט האחרון בכיכר החטופים. כמה מזמורי תהילים יומיים וסעודות מלווה מלכה הוקדשו לזכותו. כמה נסיעות ומסעות לטלטל את העולם. באחד הסטטוסים שלה צילמה דיצה את עציץ הטימין שלה - "מלך המטבח" כפי שקרא לו אבינתן, שדחף אותו לכל תבשיל. מצאתי את עצמי שותלת בגינה שלי טימין, ומאז בכל שישי קטפתי לי ממנו ודחפתי למאכלי השבת, בלי לדעת באמת איך להתנהל עם הצמח. רק ככה, שיהיה. לכבוד אבינתן. לכבוד אמא דיצה שכמעט לא בישלה לאורך כל זמן השבי.

במשך שנתיים פתחה דיצה כל בוקר בשעה־שעתיים של בכי בפינת החצר שלה, וביקשה משם להאיר לאבינתן את הדרך הביתה. בתשעה באב האחרון כתבה כמה טוב שיש יום שלא חייבים לעשות בו כלום, ומותר רק לבכות כל היום, "וגם על זה צריך לומר תודה". בניגוד למלעיזים, ראיתי והכרתי את הכאב העמוק והמאבק האדיר שמשפחות פורום תקווה ניהלו; מאבק כפול – על ילדיהן ועל הארץ והמדינה הזאת. ייתכן שעוצמת הדברים שלהם, שחרגו ממשבצת ה"אני ואפסי עוד" ומאקסיומת "האדם במרכז", הוציאה כמה אנשי קיצון מדעתם. ואולי אבינתן, על כמויות החוכמה והשנינות והכריזמה שלו, יכול להיות הדבק המחבר בין עולמות שהתרחקו הרבה יותר מדי זה מזה, עד שנוצרו ביניהם פערי שפה קשים. כפי שכתב אבינתן עוד במסוק מבסיס רעים לבית החולים בילינסון, כפי שחתם את דבריו בקבלת הפנים שנערכה לכבודו בשילה: "מאחל שניקח את האהבה והאחדות הזאת ולא נצטרך מלחמות בשביל זה. כוחנו באחדותנו – רק אהבה תנצח".