"אותו מצפן שמוביל אותי לחשוף שחיתויות - מביא אותי למילואים"

שכירי חרב", "פשע מוסרי" ו"היית צריך לסרב" – אלה כמה מהתגובות החריפות שקיבל רועי ינובסקי, ראש תחום הפלילים של כאן חדשות, כשעדכן ברשת X לפני כמה שבועות שהוא יוצא שוב למילואים, הפעם במבצע מרכבות גדעון ב'. העדכון עצמו הפך לנוהג אצל ינובסקי בשנתיים האחרונות: בכל פעם שהגיע אליו צו מילואים הוא עדכן את העוקבים ברשת שייעדר מהמרקע בשבועות ובחודשים הקרובים, ויוביל צוות ותיק של יוצאי סיירת גבעתי בחטיבה 261. בראשית המלחמה התגובות היו מחמאות, תודות ושבחים, אבל אט־אט גברו התגובות השליליות, והסגנון שלהן נעשה רעיל במיוחד. "זה התחיל בשוליים הסהרוריים, מה שאנחנו קוראים לו 'העיגולים הסגולים' בטוויטר – הפוסט־ציונים שאין לי שיח איתם", אומר ינובסקי. "כשזה עבר לאנשים שאני תופס מהם ציונים, זה הפריע לי מאוד".

הגל העכור של המתקפות נגדו גלש גם מחוץ לרשת, למשל במאמר של הפובליציסטית איריס לעאל בעיתון הארץ. "רוב המגיבים בפיד קראו לו גיבור ישראל", היא טענה. "העובדה הידועה שייתכן שהוא יגרום למותם של ילדים ואזרחים, יבצע פשעי מלחמה ויסכן בוודאות את חיי החטופים, לא הרתיעה אותם". ינובסקי לא חש צורך להצטדק אל מול ההאשמות מהשמאל הקיצוני. "הם זזו, לא אני", הוא אומר. "לא השתניתי. אותו מצפן שמוביל אותי בעיתונות בחשיפת שחיתויות הוא בדיוק המצפן שמביא אותי למילואים. הציונות, שירות הציבור ופרסום דברים חשובים - הכול בא מאותו המקום".

התשובה שלו למגיבים שהוא "תופס מהם ציונים" – אחרי שהוא החליט להתייחס אליהם ברצינות – הייתה לומר להם שהוא לא הולך למילואים בעיוורון. "אני יודע את החשיבות הקריטית של הלחימה בצוות", הוא אומר. "כמילואימניק ברפיח, אני רואה שכל מה שאני והחיילים שלי עושים משפיע ישירות על החיים של הלוחמים ושל אזרחי ישראל. קראתי ברפיח את רוב התגובות, ולא היה כיף לקרוא אותן, אבל גם לא התבלבלתי. הם מבולבלים, לא אני".

ינובסקי מרגיש שהמתחים בחברה הישראלית אינם מפרידים בין המחנות הפוליטיים אלא בין מי שהמלחמה השפיעה עליו ובין מי שלא. "יש פער. יש כאלה ש־7 באוקטובר השפיע עליהם באופן קיצוני ויש כאלה שהמשיכו בחייהם", הוא אומר. "אם יש לך בן משפחה בצבא או חבר שנפגע בטבח, אם אתה חי את המלחמה בצורה כזו או אחרת - הגישה שלך שונה לגמרי מהגישה של מי שהמשיך בחיים שלו. וככל שעובר הזמן אני מרגיש שיש פער עצום בין התפיסה והשיח שלי, בתור מי שמשרת במילואים, ובין התפיסה והשיח של מי שלא. חוויתי דברים מסוימים, והאנשים שהכי קרובים אליי היום ושאני מרגיש בנוח לדבר איתם הם אנשי הצוות שלי. השיח שלי איתם שונה ב־180 מעלות מזה שאני מנהל ברשתות או בעיתונות".

אנחנו נפגשים בערב ראש השנה, כשינובסקי בהפוגה קצרה וחיונית בבית. ימים ספורים לפני כן, האמר של החטיבה שלו עלה על מטען בדרום רצועת עזה וארבעה לוחמים נהרגו. המעבר מהאבק של רפיח והשקט בחאן־יונס אל הצפירות על כביש 1 מביתו בתל־אביב לעבודה בתאגיד בירושלים הוא דרמטי, ואפשר רק לשער את הקושי הנפשי, המשפחתי וגם הפיזי שיש בגיחה מהמילואים לאזרחות ובחזרה. בציבור הישראלי, הוא אומר, השתנתה הגישה בעניין משרתי המילואים. "אנשים אומרים לי שאם יש לי רק תלונות, אז שפשוט לא אלך למילואים. גם כל הלוחמים שלי שומעים את זה: 'אל תלך, יסתדרו בלעדיך'. הדיבור הזה התגבר ככל שעברו הסבבים, וזה חוצה מגזרים. רק ה'מוזיקה' משתנה ממקום למקום. גם מי שרואים ערך בשירות, הלוחמים מקבלים תגובות של 'חאלס, מתי זה נגמר'. צריך להתמודד פתאום עם חזית מבית: להסביר למה אתה הולך למילואים ולא מתחמק.

"אם לוחם מתקשר אליי ואומר לי 'אני לא בא', אין לי מה לעשות. אחרי 300 יום, איזה כלי יש לי? קנס וכלא לא מניעים אנשים. דיברתי עם 17 החיילים שלי לפני הסבב, ובסוף 15 מהם הגיעו. היה אחד שלא בא בגלל בעיות רפואיות ואחר שאמר שהוא חייב לשקם את חייו האזרחיים. אולי לא הייתי מקבל את זה אם היו עשרה כמוהו. גם באשר ל־15 שבאו, לא כולם באו לכל הסבב. יש אנשים עם עסקים, עם עניינים משפחתיים, מישהו שאשתו אמורה ללדת בכל רגע אז הוא עושה משימות עם המפקדה בחוץ. תפקידי הוא לדאוג לאיזונים ברמת הצוות. בשיחות שלי עם המפקדים מעליי, אני עושה תיאום ציפיות לגבי כמה חיילים אפשר להביא – ואילו משימות נוכל לקבל בהתאם. אנחנו לא יס־מנים, אנחנו לא מצדיעים וזהו. מצד שני אני לא שובר את הכלים, אני רוצה לעמוד במשימה. אני מנסה לפתור הכול באופן שיועיל לחטיבה, למערכת וגם ללוחמים שלי".

בתאגיד מקבלים את העובדה שאחד הכתבים שלהם הוא קצין שעושה הרבה ימי מילואים?

"בהנהלה של התאגיד מבינים את הקושי ועוזרים. וזה לא מובן מאליו".

איך סיפרת לבוסים על הצו למרכבות גדעון ב'?

"הרגשתי מאוד לא נעים שאנשים צריכים להחליף אותי. במשך השנים נתקלתי במעסיקים שמבינים ובמעסיקים שפחות מבינים. בתאגיד מבינים. ועדיין, כשחזרתי מהסבב הקודם הייתי צריך לעבוד פי שניים כדי להיכנס לעניינים. באוגוסט עבדתי 24 שעות ביממה ועשיתי המון פגישות כדי להביא עוד סיפורים ולהשלים את הפער. צריך להתאקלם מהר, ומיד דורשים ממני להביא תוצאות. עליתי לשידור ברדיו לדבר על איזו פרשה גדולה, והייתי צריך לשלוט בחומר ולהנגיש אותו - אי אפשר לא להיות מעורה. אי אפשר לומר 'לא הייתי פה חודשיים אז אין לי מושג במה מדובר'. למזלי, חקירות מתנהלות לאט בארץ, אז לא קל לפספס התפתחויות".

כמה מילואימניקים יש בתאגיד?

"אני לא יודע מה הסטטיסטיקה. בעיתונות בכלל יש מעט מילואימניקים: יש הרבה עיתונאים שהיו בגלי צה"ל, ואין הרבה לוחמים. אני נכנסתי לעיתונות בגיל 24. גל"צניק בגיל הזה כבר נחשב לעיתונאי בולט. לא קל להיכנס לתחום שכבר בהתחלה אתה בפיגור בו".

"הבית כבר שנתיים בשגרה של ללכת ולבוא, ויש לזה השלכות. זאת לא תקופת החירום כמו בהתחלה שבה כל המדינה הייתה מגויסת. היום זאת שגרה שיש בה מילואים ועבודה. קשה לחברה הישראלית להכיל את זה. גם בשנים הבאות נעשה לפחות 70 ימי מילואים בשנה"

זאת לא בעיה בעיניך, שרוב אנשי התקשורת בישראל לא משרתים במילואים ולא מכירים מילואימניקים שמשרתים כבר חמישה סבבים? התקשורת לא נוכחת בחוויה הזאת.

"יש עיתונאים שמנסים להתחבר לציבור, ויש כאלה שלא. זה פרטני. יש הרבה אנשים ששלחתי לצפות בסרט שלי: הוא הכניס אותם לעניינים, ואחרי הצפייה הם הבינו יותר".

///

ינובסקי, 38, נשוי לרוני ואב לשניים, גדל במבשרת־ציון, השלישי מארבעה אחים. בצבא היה לוחם וקצין בסיירת גבעתי ("היה לי ברור שהולכים לגיבושים וסיירות"). את תקופת המילואים עם צוות הלוחמים שמלווה אותו מאז השירות הסדיר תיעד בסרט "מאה ימים באוקטובר", שצולם בסבב המילואים הראשון שלהם בתחילת המלחמה ושודר באוקטובר שעבר. התיעוד, במצלמת הגו־פרו של ינובסקי, ממוקד בסבב הראשון של שירותם במילואים במלחמת חרבות ברזל.

"צילמתי שם 60 שעות, ובכלל לא ידעתי מה אני הולך לעשות עם זה", מסביר ינובסקי. "הרגשתי שאני באירוע היסטורי מטורף ושאני חייב לצלם. חלק מהתיעוד, למשל של אמצעי הלחימה שמצאנו, העברתי ישירות לדובר צה"ל". אחד מהסרטונים של ינובסקי ששימשו את דובר צה"ל היה תיעוד של מחסן רקטות בתוך בניין עזתי תמים למראה. "מחסן של רקטות מהניילונים, שרשום עליהן 'גראד - עשרה קילומטר' לדוגמה, הכול מסודר יפה כזה", הוא מתאר. "מבחוץ הכול נראה רגיל, אבל כשאתה נכנס אתה מבין שאתה במתחם לחימה. גם בסתם בניין, בקומה אפס יכול להיות פיר מנהרה. יש להם גם עניין של מעבר דרך קירות: תחשוב שאתה עובר ברחוב יפו בירושלים ופתאום מגלה שכל הבניינים ברחוב מחוברים זה לזה במין תעלה. זאת הזיה".

כשחזר הביתה התלבט מה לעשות עם חומר הגלם. לבסוף החליט לערוך ממנו סרט עצמאי, בלי רצון לגרוף רווח, ועם תקציב דל מאוד. "זאת הייתה הזדמנות להראות לכולם מה עובר אדם כשתולשים אותו מהחיים אל המילואים. הסרט באמת הצליח להעביר את החוויה של לוחם שנכנס לקרב. רואים כמה זה סיזיפי וקשה, וכמה זה לא סרט גבורה עם יריות אלא תיעוד של כניסה לעוד ועוד בתים, וגשם בחורף, ולוחם עובר מהקרב הכי מטורף שיש לעמדת שמירה על חלון במשך שבועיים, מה שיכול לגרום לתסכול".

לא מעט מזמן המסך בסרט הוקדש לשיח עם הלוחמים. "דיברנו על הכול, גם על מה שקורה במשפחה, ואיך נראות היציאה הביתה והחזרה לעזה. בנות זוג של הלוחמים דיברו איתי אחרי שראו את הסרט, והמשפחות סיפרו שהסרט עזר להן להבין את המצב. בסרט יש גם תיעודים של רס"ר ברק בן־ואליד ורס"ר אדם ביסמוט, שהיו איתי ונהרגו אחר כך באסון פיצוץ הבית באל־מועאזי בסוף ינואר 2024, שנפלו בו 21 חיילים. זה היה משמעותי למשפחות שלהם".

בסבבי המילואים הבאים הוא תיעד פחות. "זה משהו אחר לגמרי עכשיו. זה הרבה יותר קשה, כי הבית כבר שנתיים בשגרה של ללכת ולבוא, ויש לזה השלכות. זאת לא תקופת החירום בהתחלה כשכל המדינה הייתה מגויסת. היום זאת שגרה שיש בה מילואים ועבודה. קשה לחברה הישראלית להכיל את זה. גם בשלוש השנים הבאות נעשה לפחות 70 ימי מילואים בשנה: איך זה מסתדר עם אדם שצריך לנהל שגרה של עבודה וקריירה? זה לא מסתדר. הבית נפגע. יש לי ילדים קטנים, וכשאבא הולך לעשרה ימים לרפיח זה מטלטל. אשתי עובדת בתפקיד בכיר בחברה גדולה ויש לה המון עובדים. היא צריכה לנהל במקביל את הבית, ולאורך חמישה סבבים זה קשה. מתוך השנתיים האלה, במשך שנה הייתי במילואים".

איך אשתך מתמודדת?

"הסבב הרביעי היה הכי קשה - כל הקיץ והחופש הגדול. הייתי המון בבית, ועדיין זה היה לה קשה, כי במשך שלושה חודשים, 60 אחוזים מהזמן לא הייתי בבית. היא קיבלה הרבה עזרה מהסביבה, מהמשפחה הקרובה. יש לנו קהילה תומכת, וזה עוזר. מאוד קשה למי שלא גר בקהילה כזאת. אבל מה ששבר אותה היה הצו לסבב החמישי, הנוכחי, שכלל מתקפה עצימה – וכעת היערכות מחדש בהתאם לעסקת טראמפ".

כשינובסקי חזר מהסבב הרביעי ב־10 באוגוסט, וניגש מיד לעבודה כדי להשלים פערים, הוא לא ידע שהסבב הבא קרוב ממש. "כמעט מיד אחרי ימי ההתרעננות הודיעו לנו שב־2 בספטמבר מתגייסים שוב. זה טמטם אותנו ברמות מטורפות", הוא אומר. "בחזרה מהמילואים היה לי סדר פעולות ברור. יש כמה ימים בשביל המשפחה, והילדים מספרים לחברים שלהם שאבא חזר הביתה להרבה זמן. בעבודה צריך לעשות פגישות עם כל המקורות, לחזור לעניינים, להבין מה פספסתי. אז חזרתי לעניינים, התחלתי להביא סיפורים, ובום – הכול נקטע. וגם בריצה, אחד מהתחביבים שלי, הייתי צריך לקחת הפסקה. נרשמתי למרתון ורשה והתחלתי להתאמן לקראתו בסבב הרביעי, כשהיינו בפרימטר. אבל בסבב החמישי היינו ברפיח, ושם אי אפשר".

///

את דרכו המקצועית התחיל ינובסקי ככתב שטח ותחקירים. בזמן שלמד כלכלה ותקשורת באוניברסיטה העברית הוא כבר החל לעבוד במשרת סטודנט במקומוני הבירה, ובהמשך הפך לכתב ירושלים ב־ynet. "העבודה הכי קשה שיש", הוא אומר. "זה לעבור בין הזירות הכי קשות ולקבל את השכר הכי נמוך. אבל זה בית ספר לעיתונות. שם למדתי שכדי להביא סיפור צריך כל היום לעבוד ולהיות בשטח ולדבר עם אנשים".

רק ב־2017 כשהגיע לתאגיד כאן בתפקידו הראשון, הבין שזה מה שהוא רוצה לעשות כשיהיה גדול. "נכנסתי חזק לחקר שחיתות ציבורית - חקירות בפרופיל ציבורי גבוה, כשלים במערכת אכיפת החוק. בעיניי המטרה של העיתונות היא לחשוף את מה שלא רוצים שתדע, את מה שמנסים להסתיר. שם העבודה העיתונאית הכי חשובה. מה שלא מסוקר לא קורה ולא קיים, ואור השמש מחטא הכול. מה שלא נמצא תחת עיניים ציבוריות ולא יודעים עליו יכול להימשך שנים. אחת הסיבות לכך שיש כל כך הרבה רצח ואמצעי לחימה בחברה העברית זה כי התקשורת הישראלית לא עוסקת בזה. אם האלימות בחברה הערבית הייתה מעניינת אותנו יותר, והיינו יודעים מי הקצינים שעסוקים בזה, גם מקבלי ההחלטות היו מתעסקים בזה".

אז השליחות שלך היא להביא סיפורים מהשוליים אל החזית.

"כן, זה מה שהעיתונות צריכה לעשות: להחליט איפה יש עניין ציבורי. הרבה פעמים אנחנו טועים ומאירים בזרקור על מקומות אחרים. לפעמים אנחנו מתבלבלים במושג 'יש עניין לציבור'. זה לא אומר שזה 'מעניין' את הציבור כי זה 'צהוב', אלא שיש אינטרס שהציבור ידע. כשהתחלתי להתמקד בשחיתות ציבורית עסקתי בפרשת שחיתות בעיריית ראשון־לציון, שם בכירים נתנו הטבות ליזם נדל"ן. הציבור נפגע פעמיים: מי שיש לו קרבה למקבלי ההחלטות זוכה להטבה ומי שלא - לא, אבל יש גם פגיעה כלכלית, כי השחיתות הציבורית גורמת לעלייה במחירים - כמו שמחירי הביטוח עולים אם לא מטפלים בגנבות רכב.

"צריך לאתגר את הצבא, אם הוא אומר שחטיבה של חמאס הוכרעה, לבדוק מה זה אומר 'הוכרעה'. לפני שנכנסתי לרפיח בסבב הזה, חשבתי שאין שם מחבלים כי זה מה שנאמר בתקשורת. כשהגעתי גיליתי שיש שם עשרות מחבלים"

"זאת אחת הטעויות בהבנה שלנו לגבי הפשיעה בחברה הערבית. זה נתפס כעניין שקורה רק שם ולא אצל הציבור היהודי, אבל מי שחושב שזה לא יגיע לבית שלו טועה, כי כשיש נשק בחוץ הוא יגיע גם לארגוני פשיעה יהודיים, וכשארגוני פשיעה ערביים משגשגים הם עושים את זה גם בגנבות רכב ובפרוטקשן. מלבד הפגיעה בביטחון האישי הם גם משפיעים לך על הכיס. הפרוטקשן בענף הבנייה מייקר את הבנייה ומחיר הדירות".

ובשעת מלחמה יש לתקשורת הישראלית תפקיד שונה, לדעתך?

"היא צריכה לשקף את המציאות כמו שהיא לכל הכיוונים. השאלה היא מה המציאות. היא לא צריכה לצנזר שיש עשרות אלפי הרוגים ברצועה, אבל היא צריכה לייצג נאמנה את האיומים ומה באמת הצבא עשה ומה הוא לא עשה. כשנכנסתי לעזה הבנתי שהציבור בור בנוגע למצב שם. כשהשתתפתי במבצע חורף חם ב־2008, ראיתי עזה נחשלת. זאת לא עזה של 6 באוקטובר 2023. העיר הפכה למפותחת מאוד בפן האזרחי. ראינו את זה בבתי הספר, בבתי החולים וגם במדרכות. חמאס שדרג את עזה בכמה רמות, אזרחית וצבאית. בזכות מיליוני שקלים שנכנסו ממדינות ערב כמו קטאר, למימון מיזמים אזרחיים לכאורה, הגיעו כספים רבים לפיתוח הצבאי של חמאס.

"יש גם הרבה מקומות שנכנסנו אליהם והייתה טענה של הצבא ובעקבותיו של התקשורת שחטיבות חמאס הוכרעו שם ושהתת־קרקע הושמד. וזה לא היה נכון. אולי זאת הטעיה מודיעינית, אבל תדרוכים רשמיים של מדינת ישראל טענו שזאת המציאות. אז צריך לאתגר את הצבא, אם הוא אומר שחטיבה של חמאס הוכרעה, לבדוק מה זה אומר 'הוכרעה'. לפני שנכנסתי לרפיח בסבב הזה, חשבתי שאין שם מחבלים כי זה מה שנאמר בתקשורת. כשהגעתי גיליתי שיש שם עשרות מחבלים. רק אחרי שהייתה היתקלות פורסם בתקשורת שיש שם מחבלים. אז צריך לתאר את המציאות כמו שהיא. נתניהו אמר שאנחנו 'פסע מניצחון'. צריך להיכנס לרפיח ולראות את המנהרות כדי להבין שזה ממש לא 'פסע'.

"תפקיד התקשורת הוא לשקף את המציאות נאמנה. בעזה יש שני מיליון אנשים שגדלו על חמאס, על אידאולוגיה שאומרת שמדינת ישראל לא צריכה להתקיים, ושצריכה לקום פלסטין. בכל בית שני יש מפה של פלסטין המנדטורית. הם לא הולכים לשום מקום, ועם זה צריך להתמודד. משהו צריך לקרות שם – שליטה צבאית, מדינה אחרת שתשלוט שם, ממשלה טכנוקרטית, משהו צריך לקרות במקום הזה שהוא לא רק מבצע צבאי. זה משהו שאני מצפה שההנהגה תגיד לכל המדינה: 'זה מה שאנחנו הולכים לעשות שם'. זה לא משהו שנאמר, ויותר מזה, הממשלה מדברת באלף קולות".

שוחחנו כאמור כמה שבועות לפני ההסכם להשבת עשרות החטופים הנותרים תמורת כאלפיים מחבלים. כששאלתי אותו איך יש לסיים את המלחמה, הוא בעיקר הביע תקווה שקטאר לא תהיה מעורבת. "הם גורם רעיל, אני אומר את זה כבר שנים", הוא טוען. "לתת לקטארים לנהל את עזה מדינית - זה יוביל אותנו לאסון. הם מקדמים טרור בכל מקום בעולם. החיבור של ישראל וקטאר רעיל והרסני. זה מה שגרם לי להיות אובססיבי בפרשת קטארגייט".

בחודש מרץ חשף ינובסקי את הקלטתו של איש העסקים גיל בירגר, שהודה בקולו שהעביר כסף קטארי לדובר ראש הממשלה לעניינים ביטחוניים אלי פלדשטיין. בעקבות הפרסום הזה שהצטרף לחשיפת הפרשה על ידי עופר חדד בחדשות 12, נעצרו פלדשטיין ויונתן אוריך, אחד מיועציו הפוליטיים הבכירים של נתניהו, שגם הוא קיבל כסף מקטאר, לפי החשדות. "זה עניין בינלאומי", אומר ינובסקי. "המושג 'קטארגייט' לקוח בכלל מתיק שהיה באיחוד האירופי על חקירת אינדיקציות לשוחד שקטאר שילמה לבכירים שם, וגם לבכירים בפיפ"א כדי לארח את המונדיאל, ולפקידים אמריקאים - יש תיקים כאלה בכל העולם. זאת שיטת הפעולה של קטאר, לקנות את האנשים שמקורבים למקבלי ההחלטות, במקרה שלנו בעיקר יוצאי מערכת הביטחון, המוסד ומערכות אחרות. הם משקיעים המון כסף בהלבנת הטרור שלהם – דרך כדורגל, אקדמיה, כל מיני קמפיינים בינלאומיים".

כשחשפת את הקשרים בין קטאר ובין מקורבים לראש הממשלה, מה הרגשת?

"בהתחלה לא האמנתי שזה אמיתי. שאנשים שקרובים למקבלי ההחלטות ייקחו כסף מקטאר? אלה סכומים גדולים שהיועצים והדוברים של נתניהו קיבלו, ובסכומים כאלה גם אם אתה האדם הכי ישר ומקצועי, זה יעשה לך משהו. לא מעט עיתונאים היו בטוחים שהם מדברים עם דובר ראש הממשלה, ומתברר שחלק מהמסרים האלה הם מסרים שמקורם בקטאר. דף המסרים שחשפנו, מטרתו הייתה להעלים את האחריות של קטאר ל־7 באוקטובר.

"גם התרבות של אנשי מוסד ואנשים במערכת הביטחון שמשתחררים ורצים לעבוד אצל הקטארים: למה? מה זה אומר לאנשי המערכת בהווה? אם אני איש מוסד או איש צבא, ואני רואה שכל החברים שלי והמפקדים שלי והאנשים שעבדו איתי ממהרים אחרי השחרור לעבוד אצל הקטארים, אז גם אני אלך לעבוד אצלם אחר כך. ואם יגיע מידע מודיעיני על קטאר, כשאני יודע שכל החברים שלי עובדים שם, אולי אני לא אאמין למידע הזה. זה לא בריא למערכת הביטחון. אחד מהאנשים שקטאר שילמה להם היה נציג המוסד בצוות המשא ומתן בתחילת המלחמה. אתה לא יכול להרשות לעצמך תרבות כזאת".

כמה מילואימניקים זכו לסיים את הסבב שלהם בתאריך המקורי מיד אחרי שהשלימו את אחת המשימות העיקריות שלהם? זאת בדיוק המחשבה שעברה בראשם של צוות ינובסקי בשבוע האחרון, עם החתימה על ההסכם לשחרור החטופים וסיום המלחמה, יומיים לפני היציאה המיוחלת שלהם מרפיח. "זאת סגירת מעגל מדהימה עבורנו. בדיוק לפני שנתיים בשמחת תורה, גויסנו והגענו לרעים ולניר־עוז, וביום האחרון של המלחמה אנחנו נהיה פה, בתוך הרצועה", אומר ינובסקי, "זה נותן הרבה תקווה לראות את זה כי היה שלב שחששנו שחלק מהדברים שעשינו היו לשווא ואני הרגשתי שכבר לא ברור לאן זה הולך ומה יהיה אחר כך. ברור שיש חששות לגבי מה שיהיה הלאה, כי בסופו של דבר חמאס עדיין שם, ואנחנו צריכים שהוא לא יהיה שם. אבל רואים תוצאות והחטופים חוזרים. ואחת מהמטרות הושגה ויש מנוף מאוד רציני כדי להשיג את המטרה השנייה שהיא הכרעת חמאס. בימים הקרובים נראה בעיניים את משאיות הסיוע שייכנסו מכרם־שלום ואת האוטובוסים של המחבלים שמשתחררים. זה לא תענוג גדול, אבל אף אחד לא דמיין לפני חודש וחצי כשהתחלנו את הסבב הזה, שנגיע למצב שכל החטופים משוחררים ואנחנו עדיין מחזיקים את המקום הזה. וזה משמעותי. יש תחושה של התרוממות רוח כי קפצנו מדרגה ביכולת שלנו להביא ביטחון לדרום, אם כי היום שבו חמאס ייפול הוא עדיין רחוק אבל קיים וקרוב יותר ממה שהיה לפני חודש. אנחנו נמצאים רחוק מאוד מהיישובים של העוטף, ונמצאים במקום שאפשר להגן עליהם בצורה הרבה יותר טובה".

הלחץ הצבאי שלכם הוא זה שהביא לעסקה?

"ודאי שהלחימה עזרה לצורך הלחץ על חמאס, אבל גם כל שאר המהלכים הדיפלומטיים עזרו, ובעיקר טראמפ עזר. מרגע שהעסקה נחתמה, אנשים התקשרו אליי ושאלו אותי אם אני עדיין ברפיח. כשהשבתי בחיוב הם תהו, 'אבל המלחמה נגמרה, שכחו אותך שם?'. בעוד חודשיים אנשים יגלו שאין מסיבת סיום של המילואים והם יימשכו לשנה הבאה ולעוד שנתיים ושלוש, כי נכון שיוצאים מעזה אבל בלא מעט שטחים צה"ל נמצא ומישהו צריך להחזיק בהם. וזה נכון גם לצפון, ליו"ש ולכל מקום אחר, וצריך לתת לזה פתרון".