יוצר "סרוגים" והסדרה על עקירת גוש קטיף: "רוצה שהציבור הישראלי יבין ויכאב"

יומיים לפני הפגישה המתוכננת שלנו, פגשתי במקרה את הבמאי לייזי שפירא נאבק בחום של אוגוסט עם שלושת ילדיו. כן, הרווק הנצחי, יוצר סדרת הלהיט "סרוגים" שהביאה לראשונה למסך את הביצה הירושלמית ואת לבטי הרווקים הסרוגים, התחתן והקים משפחה. וזה בעצם לא כל כך מפתיע למי ששם לב שעברו כבר 17 שנה מאז שהסדרה עלתה לאוויר והסעירה את המגזר ואת הציבור כולו. את הפגישה הרשמית שלנו אנחנו כבר מקיימים בחדרי העריכה הממוזגים בתל־אביב, כאן הוא עושה פינישים אחרונים לסדרה החדשה בבימויו שתעלה ביום שני למסך (בכאן 11), העוסקת בגירוש מגוש קטיף, ונקראת בשם הלא מתחכם "התנתקות".

את ההתנתקות עצמה ראה שפירא בזמנו דרך מסך הטלוויזיה, כשהוא עדיין בתוך שלושים ימי האבל על פטירת אמו. "אמא שלי נכנסה להוספיס לתקופה, ונפטרה שבועיים וחצי לפני ההתנתקות, אז היינו עוד בשוק של המוות, ובשלושים אני הייתי בעיקר מול הטלוויזיה ובכיתי, ולמרות הכאב האישי היה איזה יום אחד שנסעתי דרומה עם חברים וחברות מירושלים, וניסינו להגיע לגוש קטיף. בשלב מסוים עצרו אותנו ליד קיבוץ עלומים, ולא ידענו מה לעשות. ואז ראיתי משהו שאני זוכר אותו מאוד חזק עד היום – הגיעו מולנו שיירות של אנשים שזרקו אותם עכשיו מהבית שלהם. נכנסנו מהר לקיבוץ, מצאנו דגלים והכנו שלטים עם כתובות הזדהות ואהבה, וחזרנו לכביש. פשוט עמדנו שם, והם יצאו מהגוש ועברו מולנו, אני זוכר בבירור את הפרצופים של האנשים, עם דמעות בעיניים, הולכים מולנו, והעיניים שלנו נפגשות".

20 שנה בדיוק עברו מאז. את הכאב והדמעות הללו הוא מביא עכשיו אל המסך בסדרה העלילתית הראשונה שעוסקת בכך בטלוויזיה הישראלית. למה נדרש כל כך הרבה זמן לעשות סדרה כזו, אני תוהה בקול, וגם שפירא מתקשה למצוא תשובה. "זה בכלל נס שעושים סדרה על ההתנתקות", הוא קובע. "זה ממש לא מובן מאליו שעושים סדרה שמסופרת דרך העיניים של המגזר שלנו. אני לא יודע לומר למה זה לקח כל כך הרבה שנים. במאים דוקומנטריים יצאו לצלם בזמן אמת את מה שקורה. אבל בדרמה, או בכתיבה, אני חושב שיוצרים היו צריכים כמה שנים לעיכול, כדי שתהיה איזושהי פרספקטיבה".

מובן שצריך זמן בשביל לקבל פרספקטיבה, אבל נס?

"כשניסיתי למצוא עורך וידאו נוסף היה קשה, זה נושא פוליטי שגם אחרי 20 שנה עדיין מתייחסים אליו כמו אל תפוח אדמה לוהט. עורכים קראו את התסריט ושאלו אותי: איפה שני מיליון הפלסטינים שגרים בעזה? למה הייצוג היחיד שלהם בסדרה הוא בפצצת המרגמה שנופלת באחת הסצנות? אני עונה להם שזו לא סדרה על הפלסטינים, וזו גם לא סדרה על גוש קטיף כן או לא. זו סדרה על הכאב של העקירה, זו סדרה עלינו, על הישראלים, על היהודים, ומה זה עשה לנו. ובאשר לפלסטינים? יש שני מיליון במאים שיעשו את הסיפור שלהם. בצד שלנו אין הרבה במאים שיעשו את הסיפור שלנו".

///

אליעזר שפירא, 52, ידוע יותר בכינויו לייזי, נשוי ואב לשלושה ומתגורר בירושלים. יצירותיו עוסקות לרוב במגזר הדתי שממנו הגיע: "איכה", סרט הגמר בלימודי הקולנוע ב"מעלה" מביא את סיפורה של בחורה דתית המבקשת לשנות את שמה יוצא הדופן. בהמשך הדרך הסדרה שעוסקת ברווקי המגזר, סרוגים, הביאה לו את פרס סדרת הדרמה הטובה ביותר לשנת 2009 ואת פרס התסריט הטוב ביותר לשנת 2010 בטקס פרסי האקדמיה הישראלית לטלוויזיה. אחרי הפסקה ארוכה מהמסך, לפני שנתיים חזר עם סדרת הנוער שיצר - "בני מצווה" שהביאה למסך לראשונה את ילדי המגזר כגיבורים ראשיים. גם כעת הוא לא יוצא מגבולות המגזר, אך הוא נוגע לראשונה בנושא לאומי ופוליטי יותר. "העניין שלה", מסביר שפירא, "הוא ליצור הזדהות עם הכאב של אותם אנשים, כי בזמן אמת זה היה פחות או יותר אירוע רק של המגזר שלנו. השאר אמרו: 'בסדר, אז מזיזים אותם מפה לשם, זה כמו לעבור דירה'. במסגרת התחקיר שעשינו הלכנו למרכז מורשת קטיף בניצן, ומפיקה שעובדת איתי התחילה לבכות שם. היא שיתפה שבזמנו האירוע הזה כאילו עבר לידה, היא חשבה שמדובר בכלל על נוער גבעות שתפסו איזו דיונה, היא לא הבינה מה יש שם בכלל. זה היה מחוסר ידע, אבל גם בגלל השחרה שהופנתה כלפיהם. מערכת שלמה התגייסה נגדם, הפכו אותם לאנשים מסוכנים ובכל מקום הגחיכו אותם, אפילו ב'ארץ נהדרת'. אבל אנחנו יודעים שמדובר באנשים הכי טובים והכי פשוטים, בחקלאים ובאנשי תורה שהם ההפך מכל דבר קיצוני. הם נאחזו במקום הזה, ומבחינתם הם חיו בגן עדן. בסדרה רצינו להראות קצת את גן העדן הזה, לפני שבא אליו המשחית".

"עורכים קראו את התסריט ושאלו אותי: איפה שני מיליון הפלסטינים שגרים בעזה? ולמה הייצוג היחיד שלהם בסדרה הוא בפצצת המרגמה שנופלת באחת הסצנות? אבל זו סדרה על הכאב של העקירה, זו סדרה עלינו, על הישראלים, על היהודים, ומה זה עשה לנו"

גיבור עלילת הסדרה החדשה הוא תא"ל שילה מאז"ה, חובש כיפה שאשתו מתנגדת לפינוי ואחותו גרה באחד מיישובי הגוש. מה שמניע את העלילה הוא הפנייה ממפקדיו לעמוד בראש המבצע הסודי של פינוי יישובי גוש קטיף, עוד לפני ששרון הכריז עליו בתקשורת. ההתלבטות של מאז"ה, וההתמודדות שלו מול עצמו ומול משפחתו - מצליחים לבטא היטב את כל הדיון הפנימי שהתרחש בתוך ציבור המתיישבים ותומכיהם בזמנו. כיצד מגיבים להחלטת הדרג המדיני - האם מתנגדים? נכנעים? שוברים את הכלים? כל בחירה והמחיר שלה, והכול מתרחש בנופי גוש קטיף היפים, בדיוק כפי שאנו זוכרים אותם. המשחית כידוע היה אריאל שרון, ראש הממשלה דאז שהחליט על תוכנית ההתנתקות, אבל בפועל היה זה הצבא שביצע את הפקודה הקשה. את המבצע המורכב הוביל באופן מפתיע האלוף גרשון הכהן, שהיה בוגר ישיבת הסדר וצאצא למשפחה חלוצית ומכובדת. "זו לא סדרה על גרשון הכהן, וזה אפילו לא מבוסס על דמותו", מבקש שפירא להזים את השמועות. "אבל הוא כן היה השראה לסיפור שאנחנו מספרים - אדם דתי־לאומי שעושה משהו נגד החברה שבה גדל. אני מודע לרגשות אי־הנעימות שזה מעורר במקומות שונים, כמו מפוני גוש קטיף, שקשה להם שגיבור הסדרה הוא דמות כזאת. וזו השאלה הראשונה שהם שואלים - למה הוא? למה אתם מספרים סיפור עליו? למה זה הגיבור שלכם? אז אנחנו מבינים שהם לא אוהבים את גרשון, אבל לנו כיוצרים זה אחלה קונפליקט, וזה עוזר מאוד לספר את הסיפור. יש מלא דרכים לספר על ההתנתקות, זה היה אירוע ענק עם הרבה הסתעפויות וקונפליקטים אישיים ולאומיים, והיו בתים שחוו את הקונפליקטים האלו תחת קורת גג אחת, בתא המשפחתי שלהם. ואנחנו בחרנו לזקק אותו לסיפור אחד של משפחה שנמצאים בה גם המפנה וגם המפונים. מעבר לסיפור הלאומי הגדול יש גם קונפליקטים, וככה אתה מספר סיפור יותר מעניין ויותר נכון".

אחד האתגרים הגדולים של ההפקה היה למצוא את הלוקיישן המדויק. הרבה אנרגיות הושקעו בסיורים כדי למצוא את הנוף שיזכיר את חבל הארץ הייחודי, שהיו בו גם ים ודיונות, בנייה מסודרת ואחידה - בית לבן עם רעפים אדומים ליד החוף, וחממות על החול הימי. הם חרשו את כל אזורי החוף בארץ עד שמצאו איפה מסתתר גוש קטיף של היום. "חלק בקיבוץ פלמחים", הוא מגלה, "שם מצאנו איזושהי פינה מוקפת דקלים. וגם הרחקנו עד היישוב כמהין שבפתחת ניצנה, שהוא אומנם במדבר, אבל יש לו איזה וויב של גוש קטיף עם דיונות חול וגדרות תיל, ודקלים כמובן. ומעבר למיקום, הארט דיירקטור עשה עבודה מדהימה. הוא הפך את רחובות פלמחים לגוש קטיף עם שלטים ימניים והכול, עד כדי כך שהאנשים מהקיבוץ באו וצעקו עלינו, כי חשבו שזה אמיתי".

באופן יוצא דופן לסדרה עלילתית, שפירא והעורכים שילבו גם צילומי ארכיון. מרכז מורשת גוש קטיף ואנשים פרטיים שלחו להם צילומים וחומרי ארכיון ישנים. אלו לרוב צילומים ביתיים, והפורמט והאיכות מאוד שונים מהצילומים המקצועיים, ולמרות החשש שהמעבר בין הפורמטים לא יעבור חלק, הם החליטו לנסות. "מהרגע הראשון עפנו על זה. אתה רואה אנשים הולכים ברחוב, ואתה באמת מרגיש שאתה שם, זה מרגש".

///

השחקן עמוס תמם מגלם את גיבור הסדרה, ולעומתו עומד סגנו "השמאלני" אבינועם ברנר בגילומו של אוהד קנולר. שניהם כבר מכירים את שפירא כבמאי מימיהם העליזים מסרוגים, כאמיר ונתי בהתאמה. "יום אחד קיבלתי סרטון מאחד מהם", נזכר שפירא בחיוך, "רואים בו את שניהם יושבים במונית. אוהד יושב מאחור ושר את 'מנוחה ושמחה' שלמד אז לאיזה פרק בסרוגים. הוא למד את זה מהקלטה של 'פרחי מיאמי', אז הוא שר את זה במבטא אמריקאי "שיי מיי שה מיים..." וזה היה נורא מצחיק. "בכלל, כל הסיפור של סרוגים אז ממש עסק בחיים שלי, אני ממש חייתי את זה, והכול היה קשור בהכול, החיים, הסדרה, הסט, הכול התערבב אחד עם השני, והיה איזה קסם נורא חזק, היינו גם צעירים כולם. עכשיו כולנו מבוגרים יותר, עם יותר ניסיון וכולם מדברים בין טייק לטייק על הילדים שלהם. היה מאוד כיף לעבוד איתם שוב, אוהד ועמוס הם פשוט שחקנים טובים, והם עובדים מצוין יחד, ואותו חיבור שהיה בסרוגים עבד נורא טוב גם פה".

אפשר לשאול את השאלה הכי מתבקשת, אך לעוסה?

"וואי וואי וואי". שפירא מתגלגל מצחוק, "כל השנים יש דיבור על עונה נוספת לסרוגים. וזה אפילו כמעט קרה פעם אחת בעקבות חגיגות העשור שעשו בגיליון של מוצש, שאיחד שוב את כל השחקנים. התעורר איזה רצון, והתיישבנו חוה דיבון, המפיק יונתן ארוך ואני כדי לכתוב, הכנו מתווה לעונה הרביעית, והתחלנו דיאלוג עם yes אבל בסוף זה לא קרה. כנראה זה פחות עניין אותם כבר. אני חשבתי שזה יהיה מאוד מעניין לא להתחיל במקום שנגמרה העונה השלישית, אלא עשר שנים קדימה. לפגוש את הגיבורים כשהם כבר מבוגרים יותר.

"במסגרת התחקיר שעשינו הלכנו למרכז מורשת קטיף בניצן, ומפיקה שעובדת איתי התחילה לבכות שם. היא שיתפה שבזמנו האירוע הזה כאילו עבר לידה, היא חשבה שמדובר בכלל על נוער גבעות שתפסו איזו דיונה, היא לא הבינה מה יש שם בכלל"

"מדהים בעיניי שאנשים עדיין רואים ואוהבים את הסדרה. בשנה שעברה, יד בן־צבי הציעו לי לעשות סיור בעקבות 'סרוגים', ונעניתי להצעה שכבר התחילה להתבשל אצלי עוד לפני שהם פנו. וכשיצאנו עם זה גיליתי שאפילו צעירים רואים את זה, הגיעו לסיור בני 20 ומשהו, ואמרתי, מה הם קשורים? זה בגיל של הסבתא שלהם כבר. אבל הם היו לגמרי בעניין, וזה ממש שימח אותי".

אנו מפליגים עם רגעי הנוסטלגיה והאושר שהביאה סרוגים לחיי המגזר וגם לחייו האישיים של לייזי שהגיע איתה לשיא מקצועי מטורף, אבל תקופת היובש שהגיעה אחרי ההצלחה הגדולה הייתה קשה, אולי קשה מדי. "אחרי שהיית שם כבר, ואז כאילו קצת איבדת את זה, זה נורא־נורא קשה", משתף שפירא בכנות, "אתה אומר, רגע אני כבר מחוץ ללופ, הרגשתי שמסתכלים עליי כשהגשתי הצעות לקרנות, כאילו אמרו אה, זה ההוא שעשה את סרוגים? זה ישן כבר. למרות שכל הזמן עבדתי, ולא נטשתי את התחום. עשיתי את הסדרה הדוקומנטרית 'מקדש מעט', והייתי במאי צוות שני ב'שטיסל' 3, וב'הדבר הגדול המיוחד', וכל הזמן הייתי לקטור, וכל הזמן הייתי יועץ, ולימדתי ב'מעלה' ולא עזבתי את התחום, ובאמת, הלב שלי רצה לחזור ולעשות, אבל לא יצא לי לביים סדרה עלילתית כבר כמה שנים טובות.

"שנייה לפני גיל 50, עברתי איזושהי טראומה מול חברת הפקה עם סדרה שהייתי אמור לביים. והיה לי רגע שהרגשתי פתאום שאני צריך למצוא עוד דברים לעשות בחיים. שאני לא יכול לשים את כל הביצים באותה סלסילה של קולנוע וטלוויזיה. אז הלכתי לעשות קורס מורי דרך ביד בן־צבי, וזו הייתה חוויה מדהימה. שנה כזו שפתחה לי את כל הצ'אקרות. פתאום למדתי, לא למדתי איזה 20-30 שנה! ולמדתי תחום שמאוד מעניין אותי - היסטוריה של ארץ ישראל, שזה הכי מעניין אותי בעולם. וטיילתי כל שבוע, פגשתי אנשים, ובגיל 50 פתאום יש לי חברים חדשים! חבורה כזו שמטיילת כל שבוע, וכולם אוהבי ארץ ישראל, אוהבים היסטוריה, וזה מגבש. וקצת שחררתי את הנושא של טלוויזיה וקולנוע. ואז תוך כמה חודשים קיבלתי את הטלפון מחוה דיבון על 'התנתקות', וזה קרה. אז מבחינתי זה נס בתוך נס כל הסיפור הזה. כל הדבר הזה מרגש אותי מאוד. אני לא יודע איך זה קרה בכלל, זה מעשה ניסים".

יש שיאמרו שזה לא רק נס, אלא גם קארמה טובה שחוזרת ללייזי, הרי הוא זה שהרים את הטלפון ראשון לחוה דיבון אי אז כשקיבל מענק מקרן גשר לכתוב את מה שלימים יתגלגל להיות ההצלחה המטורפת של תחילת דרכו.

מה סוד הקשר שלך עם חוה דיבון?

"אני לא יודע להסביר את זה במילים, משהו שם פשוט עובד, אנחנו מבינים זה את זה. אולי זה בגלל ששנינו באים מבתים אמריקאיים. היא מאוד חכמה ויצירתית, ואנחנו יודעים לעבוד יחד. ההיכרות הראשונה הייתה במעלה, היא הייתה שנה מעליי. היה לי רעיון לקומדיה רומנטית בחברון, וכשהיה רגע של תקיעות שאלתי אותה אם היא רוצה לכתוב איתי, וזה מה שהפך אחר כך לסרוגים. הפעם היינו ביחסי כוחות קצת אחרים. ארבעה חודשים לפני המלחמה חוה התקשרה אליי, אחרי שהיא ורם לנדס כבר יצרו את הסדרה, וביקשה ממני להיות עורך תסריט. ואחרי שהתחלנו לעבוד הציעו לי גם לביים, ואני לא ממש ידעתי אם אני רוצה את זה".

באמת?

"פחדתי קצת כי זה לא הסגנון שלי, אני קצת קליל יותר, אני קומי, רומנטי. ופה הסיפור הראשי הוא דרמה קשה, עם סצנות מאוד גדולות, הרבה ניצבים, עם אקשן ואלימות. אבל בעידודה של אשתי אזרתי אומץ והסכמתי. ואתה יודע מה, עם כל הפחד והכול, ואני לא דוס גדול, אבל אני בן אדם נורא מאמין, הרגשתי שזה יהיה בסדר, ובאמת היה בסדר".

הזכרת את אשתך השחקנית רונית אברהמוף־שפירא, גם היא וגם שלושת ילדיך משחקים בסדרה. איך זה היה להביא את הבית אל הסט?

"חוויה מדהימה. אשתי שחקנית מעולה, וזה כיף ואפשר גם לעבוד על זה בבית. וגם הילדים היו מדהימים, הם לקחו את זה ברצינות, השתתפו בסצנות מאוד קשות ושיחקו מעולה. אחר כך כשבבית הספר קיבלו מטלה לכתוב על 'איזו חוויה נותנת לך ביטחון עצמי' הם כתבו על הדבר הזה. ובכלל עכשיו הם מאוד מתעניינים בתחום. הם רואים כמו כולם 'קופה ראשית', גם אני רואה יחד איתם, והם ראו עכשיו את הפרקים של מאחורי הקלעים, וזה מאוד מעניין אותם, כי הם יודעים מה זה. וזה היה בשבילנו פתרון לחול המועד", מוסיף לייזי בשמחה שרק הורים יבינו, "ארבעה ימים הם היו על הסט, וזו הייתה קייטנת חול המועד שלנו".

///

התנתקות היא לא סדרה על פוליטיקה, אלא על יחסים, משפחה ואנשים. מלבד משפחתו של תת־אלוף מאז"ה ואשתו (דינה סנדרסון), והמשפחה המפונה של אחותו (שני קליין). נמצאים שם גם סגנו ברנר ואשתו שמייצגת את הקיבוצניקים מהעוטף שהפגינו בזמנו בעד הגירוש, וגם קולם נשמע בסדרה. "זו לא סדרה דוקומנטרית שבאה להראות את כל הצדדים", מודה שפירא, "לא ניסיתי לאזן, הלב של הסדרה הזו הוא עם אנשי גוש קטיף, אבל זה משהו שצריך להיזהר בו. אני לא רוצה להרחיק אנשים. אם אני רוצה להגיד את האג'נדה שלי אני לא יכול להגזים בה כי אז זה יהפוך להיות מסמך תעמולה, ואני לא רוצה שזה יהיה. זה סיפור דרמה, אנושי, ואי אפשר להתעלם מאנשי השמאל. את האג'נדות אתה צריך שאנשים יקלטו בסאבטקסט, לא להגיד את זה בפנים. וכל הזמן, אתה באמת רוקד ככה על חבל דק מאוד".

מי היית רוצה שיראה את הסדרה הזו?

"אני רוצה שהציבור הישראלי כולו יראה ויכאב, שיבין מה היה שם, שיבין איזה שברון לב זה היה. לא רק מפרקים את הבית שלך, אלא גם את הקהילה שלך ואת החלום שלך. זה משהו שהוא לא נתפס בכלל. ויותר מזה, בעיניי זו רק פלטפורמה. אי אפשר לספר הכול, זה רק חמישה פרקים. אבל אם זה יצליח, אחרי זה אני יכול לספר עוד. מה היה בקרווילות, על המשבר עם הנוער, על אנשים שמתו משברון לב. צריך לספר את הכול, כי הרבה אנשים לא יודעים".

ב"סרוגים" העלית סוגיות אקטואליות שבזמן אמת יצרו דיון והובילו לשינוי בחברה, אבל כאן הכול כבר קרה. אז אחרי שיכירו את הסיפור ההיסטורי. מה אתה מבקש בעצם, רחמים?

"לא רחמים. אני חושב שאחת הבעיות שלנו, זה שכל מי שלא חושב כמוני הוא שטן. השיח נורא קיצוני. כל מי שחושב אחרת ממני הוא רשע מרושע, ואנחנו בכלל לא מסוגלים להכיל את הכאב של השני. אני חושב שחשוב להכיר ולהכיל את הכאב של הצד האחר, גם אם אנחנו לא מסכימים איתו. אנחנו יכולים לא להסכים ולמרות זאת גם לראות את הכאב. אפשר להגיד - אני לא חושב שהייתם צריכים לגור שם, אבל אני יכול להיות עצוב שעקרו אתכם. אני חושב שרוב האנשים לא הרגישו ככה".

"עברתי איזושהי טראומה מול חברת הפקה עם סדרה שהייתי אמור לביים. והיה לי רגע שהרגשתי שאני לא יכול לשים את כל הביצים באותה סלסילה של קולנוע וטלוויזיה. אז הלכתי לעשות קורס מורי דרך"

לסיום אני מנסה לברר מה האפקט המצטבר על מישהו שעוסק שנתיים בנושא הזה של הגירוש, כולל נבירה במאות שעות בארכיונים של התאגיד. "אני לא יודע אם למדתי משהו חדש, אבל כבר שכחתי הרבה, וזה ממש החזיר אותי לתקופה ההיא. נזכרתי שהייתי בשבת בנווה־דקלים עם כמה חברים, והסתכלנו מסביב - אנחנו בתוך יישוב גדול ופורח, ואתה אומר, לא יכול להיות שהמקום הזה הולך להימחק מעל פני האדמה, וזה באמת עדיין לא נתפס שזה קרה, שחבל ארץ שלם נמחק, ומה? בחמישה ימים גם. אני זוכר שבאותה תקופה זה מאוד ערער אותי על המקום שלי ביהודה ושומרון. גדלתי בגינות־שומרון, שזה חלק מקרני־שומרון, ושם יש תחושה שאנחנו פה לנצח, אנחנו ביישוב גדול, עשרת אלפים איש, זה לא מקום שאפשר למחוק, כביכול. אבל ההתנתקות מאוד ערערה את זה. שום דבר הוא לא באמת בטוח כבר".

בדרכי חזרה הביתה, כשברדיו מתארים את התקדמות צה"ל בעזה ומתירים עוד שם לפרסום, אני נזכר בדברים שלייזי הוסיף אחרי שכבר סיימנו את הריאיון וקיפלנו את הציוד: "מלבד הכאב של המפונים, הסדרה הזו בעיניי מזכירה גם את האצילות של האנשים האלה. אנשים ציונים שאף על פי שהכול התהפך עליהם בן־רגע לא פירקו את החבילה. הם לא ניסו לנצח את מדינת ישראל, אלא נשארו ממלכתיים ובחרו בדרך השנייה. וגם אם בשנים הראשונות היה להם, ואולי עדיין קשה להם, עם מדינת ישראל ועם הצבא, הרוב המשיכו ויצאו למשימות חדשות וציוניות. והילדים שלהם היום ביחידות הכי קרביות ומשתתפים יחד עם כולם במלחמה הקשה בעזה. ולצערנו גם במחיר הכואב שלה".