"אני מקווה מאוד שבגיל הזה הם לא זוכרים", אומר לי אלון בליל שבת כשאנחנו יושבים יחד במפי"ק, "זה החלק שהכי קשה לי עם היציאות הביתה. כשבת הארבע אוחזת בי בלי להרפות כל פעם, מהרגע שאני חוזר. הפעם ניסינו לעזור לה קצת להתמודד עם זה ששוב אני הולך לצבא. קנינו לה לוח שנה וציירנו דגל ישראל ביום שמתחילים המילואים וביום שהם אמורים להסתיים. אבל לפני שיצאתי מהבית היא קראה לי לחדר שלה והראתה לי שבכל השבתות שבין שני התאריכים היא ציירה סמיילי עצוב. לא ידעתי בכלל שהיא יודעת לצייר סמיילי עצוב. זה יפה בשביל ילדה בת ארבע, לא? וזה לא שאני מתלונן או משהו. אני חושב על כל החיילים שנמצאים עכשיו בעזה. ועל החטופים. השם ישמור. באמת שאין לי שום זכות להתלונן. אני רק מקווה כל כך שבגיל הזה הם לא זוכרים".

יש סרטון מתחילת המלחמה שלוכד את בת השנתיים שלי כשאני מגיע עם הרכב מהשטח והיא רצה אליי בקריאות "אבא!, אבא!". העליתי אותו לפייסבוק כמקובל בימים ההם עם מנגינת "גם בשעות החשוכות" ברקע, והוא קיבל (גם זה – כמקובל) איזה חצי מיליון צפיות. משהו בצעקה שלה, שאי אפשר להעביר אל הנייר, תפס איזו נקודה קמאית של כאב שמכווצת קצת את הלב. היום כשגם לה כבר מלאו ארבע, אני שואל את עצמי כל הזמן: מה מכל זה היא תזכור?

זו בחירה מאוד מיוחדת מצד התורה, להגדיר את ראש השנה שלנו, יום הדין, כ"יום הזיכרון". כדי להבין את הבחירה הזאת חשוב לשים לב להבדל שבין מושג הזיכרון בלשון הקודש, לבין מושג הזיכרון כפי שגדלנו עליו בהשפעת שפות אחרות. המילים הקשורות לזיכרון בשפות האירופיות, נובעות מן המונח "memory" שקשור למילים נוספות של מחשבה כמו "mind" או "mental". דהיינו, לזכור משהו פירושו לחשוב עליו, וביסודו של דבר זוהי פעולה מנטלית. אך בעברית (ובשאר השפות השמיות) זיכרון של משהו פירושו שימור שלו: "זכור ושמור בדיבור אחד". זיכרון הוא הנצחה של ערך או אירוע: "כתוב זאת זיכרון בספר". ומכאן גם הציווי "תמחה את 'זכר' עמלק", דהיינו את השאריות שנשמרו ממנו. לזכור את השנה פירושו לשמור אותה. לא רק להעלות אותה במחשבה. מדובר בפעולה אקטיבית של שימור והנצחה. לקחת את תמצית העבר ולמסוך אותה אל העתיד. זיכרון כזה מטבעו הוא סלקטיבי. הוא לא מצב פסיבי שבו המוח מוצף תמונות מן העבר. יותר כמו כשחושבים ארוכות על מישהו שנפל ומתוך הדמות שלו רוקמים בעדינות מוטו ומדפיסים אותו על סטיקר. או על סימנייה. כמו זו שיש בספר שפתוח לפניי עכשיו, ומזכירה לי מדי פעם שרס"ר ארי זנילמן היה דואג תמיד, אפילו בתוך עזה, שיהיה לו באפוד משהו לקרוא. לכן אנחנו מבקשים, בליל ראש השנה, "ייקראו לפניך זכויותינו". זו אינה רק בקשה מאת אדון הכול, אלא קריאת כיוון גם עבורנו. לבחור היטב־היטב מה ייזכר מן השנה הזאת. מה יישמר לנו ממנה, ומה עדיף אולי שיישאר לנוח מאחור. ומהשנה הזאת יש כל כך הרבה לזכור. הייתי רוצה שייקראו בליל ראש השנה יומני המבצעים של חטיבות החי"ר וההנדסה והשריון (את אלו של חיל התותחנים קראתי כבר בשטח). בפרטי פרטים אני רוצה לקרוא על כל יציאה למשימה בחום ובקור ומול פני הסכנה. הייתי רוצה שייקראו גם מסמכי הגוגל הקהילתיים המשבצים את הכנת הארוחות והקניות לנשות המילואים. שייגללו לפניו קבוצות הווטסאפ של ארגוני המתנדבים בבתי חולים ומחלקות שיקומיות.

ייקראו הכיתובים קורעי הלב שעל גבי המצבות. ייקראו ההספדים של אבות ובנות זוג ואמהות, המעוררים דמעות גבורה. ייקראו מכתבים אחרונים, ספוגים בתום, שנפתחים במילים "אם אתם קוראים". אני לא יודע בקשר לילדים, אבל אנחנו - עוד שנים רבות נזכור. וזו הזדמנות נדירה ויקרה מאוד לבחור שהזיכרונות לא רק ירדפו אותנו, אלא אנחנו נהיה מי שיישירו מבט אל השנה הזו, אל השנים האלה, ונבחר שיעלה מהן זיכרוננו לטובה.