אתרי החדשות מפמפמים את המסרים של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, שהכריז שהמלחמה הסתיימה. הפקודה יצאה לדרך, והפסקת האש נחתמה כשהחטופים החיים שבו למשפחותיהם וחלק מהחללים זכו לקבורה.

הדיווחים לא פסחו על הבורסה, שהמשיכה להתחזק. כתבות בנושא היחלשות האינפלציה והציפייה שנגיד בנק ישראל יוריד את הריבית ויקל מעט על האזרחים צצו כפטריות אחר הגשם. לצד זאת, הטלוויזיה סיקרה בימים האחרונים את חזרת החיילים מעזה ההרוסה, והיה קשה להתעלם מקולות השמחה וההתרגשות של כל אזרח ואזרח במדינת ישראל.

אך המציאות שונה לחלוטין. אלפי מילואימניקים חוזרים לבית ריק, ללא עבודה, ללא תמיכה נפשית אמיתית. השגרה פסחה עליהם בשנתיים האחרונות.

ב־1975 הסתיימה מלחמת וייטנאם, ומאות אלפי לוחמים שיצאו מפוחדים ליערות חזרו לארה"ב שמחים וגיבורים. אך האמת היא שהם שבו לגיהנום שקט. ככל שחלפו הימים, כך האזרחים שכחו אותם, והגיהנום התפרץ. יותר מ־250 אלף לוחמים סבלו מתסמונת דחק פוסט־טראומתית (PTSD) גם עשרות שנים לאחר המלחמה. רבים מצאו את עצמם נרדפים בידי הזיכרונות ונטושים בידי הממסד. שיעורי ההתאבדות עלו, וכך גם ההתמכרויות, ההתפרצויות האלימות והקריסות הכלכליות.

כל אלה גרמו למאות אלפי הלוחמים להפוך מוקצים מחמת מיאוס. אמריקה התקדמה ושכחה שהם נתקעו מאחור, וכך איבדה לא רק את החיילים, אלא גם את נשמתה. גיבורי המלחמה נחשבו למטרד ציבורי. המדינה שלחה אותם להילחם, אך לא חיכתה להם בשובם. זו הייתה טראומה לאומית שתוצאותיה קשות וכואבות עד היום.

מלחמת חרבות ברזל נמשכה כשנתיים. מילואימניקים התייצבו מבלי שייקראו בכלל כששמעו את הדיווחים הראשונים בשבת השחורה ההיא. הם עזבו הכול - משפחה, ילדים, עסקים וחיים. הם המשיכו להילחם ללא הפסקה, וגם כשהיו בבית בין סבב לסבב חלקם לא חזרו לעבוד בגלל סיבות נפשיות, פיטורים ומשום שהעסקים שלהם קרסו. אבל הם נשארו דרוכים. הטלפון דלק במשך כל שעות היממה, בשבתות, בחגים.

בין צפייה במשחק הכדורסל של הבן ובין יציאה לגן השעשועים עם הילדה הקטנה, אפילו בזמן הדייט עם האישה שגם הייתה צריכה את השקט עם בעלה, הם היו זמינים. האדרנלין זרם ללא הרף. המחשבות וההמתנה לקריאה הבאה העסיקו אותם - ולא בשבילם, אלא בשביל העם והמדינה.

כלוחם מילואים, כבעל עסק ובעל משפחה אני רואה את התחושות של החבר'ה, את החשש מהיום שאחרי. אני שומע אותם מדברים ותוהים מי יזכור אותם ומי יעזור להם לחזור לשגרה. אני שומע את הפחד מנפילת המתח שתבוא עם החזרת הנשק וקיפול המדים, ואני חושש, אפילו חרד.

אני כבר שומע על מי שלא מוצאים עבודה כי הם פוטרו, ואני מדבר עם בעלי עסקים שהוצאותיהם רק גדלות. גם אותי לקוחות עזבו ואני מקווה שהם יחזרו, אבל הפחד שלי גדול, וההשלכות עלולות להתברר כהרסניות. הקרב האמיתי של מאות אלפי המילואימניקים מתחיל עכשיו. אנחנו צריכים לחזור לשגרה, והמדינה וגם האזרחים חייבים לעזור לנו.

מי שמכיר את ההיסטוריה האמריקנית יודע שמאות אלפי הלוחמים ננטשו ברגע שהחליפו את המדים בבגדי אזרח מן השורה. מדינת ישראל חייבת לחשוב על היום שאחרי, אבל לא רק בשיקום החברה האזרחית אלא גם בשיקומם של מי שנלחמו בחירוף נפש בשנתיים האחרונות.

בתור התחלה, על המדינה להקים מנהלה בעלת אמצעים ותקציבים, עם אנשי מקצוע, שתעביר לכל חברה מענקים על הבחירה להעסיק דווקא מילואימניק. עליה לדעת לעקוב אחר כל מילואימניק, לסייע למי שאיבדו את עבודתם וללוות בעלי עסקים שנפגעו. היא תוכל גם לעזור למי שאיבדו את עבודתם כי בני זוגם היו במילואים.

הסיוע צריך להיות לא בכסף, אלא בליווי אישי ומקצועי לבעלי עסקים עד שיתחברו ללקוחות, לשכירים שפוטרו עד שימצאו עבודה, ולכולם עד שיחזרו למסלול השפיות. אחרי שנתיים של אחיזה בנשק, המדינה חייבת לעזור למילואימניקים לאחוז בבית ובמשפחה.

אם ישראל רוצה להשתקם, מחובתה המוסרית והערכית להחזיר למסלול את מי שהיו במצב לא נורמלי במשך שנתיים רצופות. כפי שאמר הנשיא האמריקני דווייט אייזנהאואר: "חובתה הראשונה של המדינה היא כלפי מי שלבשו את מדיה". החוב הזה עוד לא שולם.