"חולות", סרט הגמר של יקיר כהן במסגרת מגמת קולנוע בתיכון עין־הבשור, עסק בפולמוס סביב קיומו של גוש קטיף. לצידו של יקיר, אז תושב רפיח־ים, היו חתומים על הסרט רותם יצחק מפאת־שדה, תושב הגוש אף הוא, ויהונתן ויצמן מעין־הבשור. השנה הייתה 2001, טרם היוולדה של תוכנית ההתנתקות, ועל המסך נראו ונשמעו תושבים מהאזור, שהביעו מגוון דעות על ההתיישבות היהודית בחבל עזה.
"היו שם קיבוצניקים שהפגינו בקביעות בצומת גמה נגד גוש קטיף, והיו גם תושבים מהגוש. הכול מכול", נזכר יקיר. "חיים בן־אריה, נהג האוטובוס המיתולוגי ממושב קטיף, שאל בסרט: 'נגד מי הם מפגינים? איך הם לא מבינים שאם אנחנו לא נהיה שם, כל הטרור יבוא עליהם? אם נצא מהרצועה, הכול יגיע לשדרות ולאשקלון ולקיבוצים'. מהצד השני, ארנון אבני מקיבוץ נירים מחה בתוקף על הטענה הזאת. עלינו איתו למגדל בקיבוץ, והוא הצביע לאופק והסביר למה אף אחד לא יכול להגיע לנירים, בשום צורה. והנה, כל מה שחיים אמר, קרה מילה במילה".
עוד כתבות בנושא
חיים בן־אריה שילם מחיר כבד על התגשמות התחזית שלו. במוצאי שמחת תורה תשפ"ד הוא פינה באוטובוס שלו ילדים וקשישים שחולצו מבארי, ונחשף למראות קשים. כעבור שבועיים שם קץ לחייו. ארנון אבני, שניצל מהטבח, סיפר בראיונות לתקשורת כי בעבר היה חלק ממערך ההסעות של ילדי עזה לבתי חולים בישראל, וכי הוא מתכוון לשוב ולעשות זאת, ברגע שיתאפשר.
יקיר כהן הוא מהילדים הראשונים של רפיח־ים, יישוב קטן שישב בדיוק על השפיץ הדרום־מערבי של מפת מדינת ישראל – צמוד לגבול מצרים ולרפיח. אביו של יקיר, מירו (מאיר), עלה ארצה בגיל 14 וגר עם משפחתו באופקים, שם הכיר את ניצה אשתו. מירו היה איש קבע ששירת בין השאר ברפיח, ויחד עם אנשי קבע נוספים הקים את רפיח־ים. העלייה לקרקע נעשתה בתמיכת ועדת השרים לענייני התיישבות בממשלתו הראשונה של יצחק שמיר. אחרי שהשתחרר מצה"ל, הקים מירו יחד עם ניצה חממות ומתפרה גדולה שסיפקה שירות לחברות אופנה ישראליות מוכרות, כמו "ראש אינדיאני" ו"אריסטו שמט".
"אני זוכר ילדות שמחה ובטוחה, שונה מאוד ממה שהתפתח שם אחר כך", מספר יקיר, השני מתוך חמשת ילדיהם של מירו וניצה. "היינו אוכלים פלאפל ברפיח, הולכים לים דרך הכפרים הקטנים שם, בלי שום דאגות ובלי חשש. עד סוף שנות התשעים, הפיגועים לא הגיעו אלינו. היינו יישוב קטן, קצת יותר מעשרים משפחות. קשה לדבר על שכנים שם, כי זה היה יותר כמו משפחה מורחבת.
עוד כתבות בנושא
"רפיח־ים היה יישוב מסורתי - חלק בלתי נפרד מגוש קטיף, אבל גם אחד מיוצאי הדופן", מציין יקיר. "היו לנו קשרים מעולים עם היישובים הדתיים, לא היה שום הבדל בינינו למעט העובדה שהילדים שלהם למדו בתוך הגוש, ואנחנו במועצה האזורית אשכול – ארבעים דקות נסיעה מהבית. בגיל חטיבה הם עברו לאולפנות ולישיבות, ואנחנו למדנו מכיתה א' עד י"ב באותו מקום. היו לנו פעילויות משותפות, כמו טורניר הכדורגל לזכר הנער איתי רפאל יוליס – מסורת שמתקיימת עד היום בגני־טל. אבא שלי הוא השופט המיתולוגי של הטורניר, וזה אירוע מרגש שמביא אותנו להיפגש מחדש, גם אחרי שהתפזרנו".
אחד האירועים המעצבים של חייו היה פציעתה הקשה של אמו בתאונת דרכים בצומת נווה־דקלים. ניצה נלכדה בתוך הרכב, ורק לאחר מאמצים מרובים חולצה ממנו. "הרגליים שלה מלאות ברזלים, אבל לא תראו עליה כלום", אומר יקיר בהערכה לא מוסתרת. "היא עברה שיקום במשך שנתיים בבית חולים באזור המרכז, והייתה מגיעה הביתה רק אחת לשלושה שבועות. אבא חילק את הזמן שלו בין העבודה ובין השיקום של אמא, וכולנו למדנו לתפקד בבית בצורה עצמאית. היינו מתקשרים כל פעם לשאול איך מכינים את המנה הזאת או את האחרת, והיום כל האחים יודעים לבשל, כי לא הייתה לנו ברירה. כך זה התנהל במשך שנתיים עד שאמא חזרה, נכה אבל הולכת. היא ההשראה של כולנו, בזכותה אנחנו אוהבים ללמוד ולעבוד, וממנה למדנו מוסר ודרך ארץ. היה לנו על מי להסתכל וממי ללמוד".
השקט היחסי התפוגג כאמור לקראת סוף שנות התשעים. "פתאום זה קרוב וכמעט נוגע בך. יורים על הרכב שלפני האוטובוס שלנו, ומיד כתבים מתקשרים אלינו בחוסר טקט נוראי, לשאול אם במקרה צילמנו את הפיגוע. כילדים זה העסיק אותנו מאוד: אל מי התקשר כתב? מאיזה כלי תקשורת? והאם מישהו סיפק לו תמונות שצולמו בנוקיה?"
פחד? זה לא. עוד לא. "התרגלנו, לא חיינו בפחד. גם כשהכריזו 'פרש טורקי' וראיתי מחבל הולך ליד הבית שלנו, לא פחדתי".
הוא התגייס לעורב נח"ל ב־2002, "נקודת הזמן שבה הגיע השינוי הגדול בשטח. פתאום לא בטוח לנסוע בכבישים, יש הרבה פיגועי ירי על רכבים בציר, ואפילו מטען על אוטובוס תלמידים. כשחוזרים מהצבא לשבת ויוצאים לבלות באשכול, צריך ליווי צבאי, או לקחת איתנו את הנשק. אין פחד, אבל ההתנהלות זהירה יותר. דרוכים, הנשק צמוד".
רפיח ים | צילום: משה מילנר - לע"מ
את עיקר השירות שלו עשה בשומרון. הוא חרש היטב את סמטאות ג'נין, שכם וטולכרם, "ודווקא את האזור של גוש קטיף לא הכרתי מבחינה מבצעית", הוא מציין. "על תוכנית ההתנתקות שמעתי בקושי, לא נכנסתי לעומק. בתקופה הזאת הייתי כולי בצבא. אבל במאי 2005 הסיפור של ההתנתקות כבר העלה הילוך, ואפשר היה להרגיש את זה בשטח".
בשל החשש מהסתננות "שוהים בלתי חוקיים" שיתגברו את המאבק בפינוי, רק תושבים של גוש קטיף, מצוידים בתעודת זהות שמעידה כי זהו מקום מגוריהם, הורשו לעבור את המחסום. "באחד מימי השישי חזרתי הביתה אחרי מבצע בטולכרם, גמור מעייפות. המפקד שלי אפילו לקח אותי עד מחסום כיסופים, ופתאום החיילים שם מבקשים ממני תעודת זהות. אני חייל, יש עליי חוגר, והם לא מוכנים לתת לי לעבור הביתה. עוכבתי במחסום עד חמש אחר הצהריים, ואז מישהו הביא לי את תעודת הזהות שלי מרפיח־ים. ובינתיים אני משתגע - איך הם עושים דבר כזה? אני חייל כמוהם! הרגע באתי מפעילות מבצעית ביו"ש, ואתם עוצרים אותי במחסום? אני לא יכול לשכוח את זה עד היום".
עוד כתבות בנושא
חודש לפני הגירוש הודיעו ליקיר שהוא משוחרר לחופשה כדי לסייע להוריו באריזות, ולהיות לצידם בשבועות האחרונים בביתם. "כיישוב של יוצאי צבא, הוחלט אצלנו לא להתעמת עם כוחות הביטחון, אלא להתפנות יום לפני התאריך שנקבע. וכך היה. נפרדנו מהיישוב בטקס עצוב, היה קשה מאוד. רק אמא שלי חזרה לשם ביום הריסת הבתים".
תושבי רפיח־ים נשלחו לאתר הקראווילות בניצן, ונותרו שם עד 2013. בשלב הבא עברו לקראווילות בקיבוץ נווה־ים שליד עתלית, ורק לאחרונה – עשרים שנה אחרי חורבן יישובם – זכו להיכנס לבתי קבע.
יקיר השתחרר בנובמבר 2005, ויצא לטיול בדרום אמריקה. אחר כך עבד בביטחון בנתב"ג ולמד מנהל ומדיניות ציבורית במכללת ספיר. בין לבין התחתן עם רותם, חברת נעוריו עוד מכיתה י"ב, וב־2010 עבר בעקבותיה לקיבוץ ניר־עוז. בביקור הראשון שלו שם, שנים לפני כן, הוא היה עם שיער אפרו וחולצה של גוש קטיף. "נרשם שם הלם מוחלט", מספר יקיר בחיוך. "אני נכנס לחדר האוכל של האנשים שמפגינים נגדי בצמתים, וכמו בסרטים נהיה שקט, ושומעים רק את הסכו"ם נופל להם מהידיים. כולם בדממה, כל המבטים עליי. לאט־לאט הם התרגלו אליי ואני אליהם. רשמית אני גר בניר־עוז מ־2010, אבל אני מכיר אותם כבר מ־2002. בהתחלה זה היה די מבאס, להיות שכן של מי שהפגין נגדנו; מי שגוש קטיף היה מבחינתו משהו שצריך לעקור. לך תסביר שזה היה הבית שלך, המקום שגדלת והתחנכת בו. לך תסביר שהעזיבה של המקום הזה היא הדבר הכי לא נכון – גם ביטחונית וגם ערכית. למזלי, בגלל הטיול בדרום אמריקה לא הייתי יותר מדי בניר־עוז בשנים הראשונות אחרי הגירוש, כשהכול היה טרי". רותם, בניגוד לרוב שכניה, הכירה ואהבה את גוש קטיף. "היא מעולם לא הייתה קיבוצניקית טיפוסית. היא גם אוכלת כשר והכול".
יקיר עבד תקופה בחברת תשתיות נפט ואנרגיה, ואז התקשר אליו ויצמן, חברו הטוב ביותר משנות הלימודים, והציע לו עבודה בחברת אנרגיה איטלקית - "משהו בענייני רישוי". יקיר הודה שהוא לא מבין בזה כלום, אבל אמר שישמח להצטרף. תוך זמן קצר התברר שהוא קורץ מהחומר הנכון. "התרוצצתי בין ועדות תכנון ובנייה, התמקצעתי בתחום והשגתי אישורים. אחרי שנתיים פגשתי באחת הוועדות את איש העסקים עופר ינאי. 'איך אתה מקבל היתרים כל כך מהר?', הוא שאל, וביקש שאסייע לו גם. אז עשיתי זאת". ב־2012 התקשר אליו ינאי וסיפר שהוא פותח חברה חדשה, "נופר אנרגיה". "הוא שאל אם אני רוצה להיות העובד הראשון שלו, ועניתי שכן. היום החברה שלו נסחרת בבורסה ושווה מיליארדים".
40 דקות של הורדת ידיים מול המחבלים על ידית דלת הממ"ד, ובריחה מהאש שכילתה את הבית. ההרס בניר־עוז | צילום: נעמה שטרן
העבודה שלחה את יקיר להסתובב בגוש עציון ובדרום הר חברון, והוא הרגיש כאילו נזרק בבת אחת חזרה למחוזות ילדותו. "זה היה ממש כמו להיכנס לרפיח־ים. יישובים קטנים עם מכולת קטנה, שתמצאו בה את אותן לחמניות לא טריות שמביאים מהעיר, ושאר סחורה שמגיעה פעם בשבוע".
יקיר הלך עם ינאי את כל הדרך עד לביסוס החברה. ודווקא אז, עם כל הכבוד לנוחות ולמשכורת המכובדת, החליט לצאת לדרך עצמאית ולהקים חברה משלו, תוך שהוא מתעלם מכל קולות הרקע שהפצירו בו להימנע מכך. היום הוא מחזיק שלוש חברות מצליחות, יחד עם שותפו זוהר בר־סיני. הבייבי שלהם היא חברת ריגרין, שעוסקת ברישוי, ייעוץ, ניהול ופיקוח של פרויקטים בתחום האנרגיה המתחדשת. "אנחנו יושבים בבית־קמה ועובדים בכל הארץ", מספר יקיר. "זוהר בר־סיני השוצף גר באוסטין ומנהל את החברות Green Brush הישראלית ו־ Solareefהאמריקנית. שתיהן משווקות מוצר לניקוי פאנלים סולריים שפיתחנו במשך שנים, הכול על טהרת הכחול־לבן". בנוסף הוא הבעלים של חברת "ריגרין הנדסה אזרחית". כשאנחנו שואלים אם זה אומר שהבית שלו מצופה בקולטי שמש, יקיר מזכיר לנו שכרגע אין לו בית. שוב.
בארבעה באוקטובר 2023 חזרו יקיר ומשפחתו מחופשה בקפריסין. "ביום שישי אמא שלי אמרה 'בואו לשבת, תנוחו אצלנו'. אמרתי לה שעוד מעט חוזרים ללימודים, אז ננוח בקיבוץ. נסעתי לקניות בשדרות, וכשעברתי ליד רעים עצר אותי שוטר ואמר שמכווינים את התנועה. ראיתי שיש התרחשות יוצאת דופן, ושאלתי מה הולך שם. הוא אמר שמתקיים איזה פסטיבל גדול. זה היה אירוע חריג, לא משהו שאנחנו רגילים אליו באזור".
יקיר הגיע הביתה, הכין את המפרום האהוב על הילדים – עמית, שהיה אז בן 12, ענבל בת ה־10 ויובל בן ה־8. זו גם התמונה האחרונה בטלפון שלו מלפני שבעה באוקטובר: סיר של מפרום מסעודת ליל שבת משפחתית. הוא צילם ושלח לאמא שלו, כדי להשוויץ.
למחרת ב־6:29 הם התעוררו מאזעקות תכופות ומיהרו לממ"ד. "קיבוץ ניר־עוז לא מורגל באזעקות, הכול עף מעלינו בדרך כלל. זה אירוע נדיר שמתרחש רק כשיש מבצע או משהו כזה". כעבור זמן קצר החלו להישמע יריות בחוץ. "אנשים שאלו בקבוצות מה זה, ושגיא דקל־חן הקליט לכולם הודעה: 'יש ירי בקיבוץ'. אחרי כמה דקות הוא כתב: 'יש מחבלים בקיבוץ מחופשים לחיילים, תתמגנו'".
רותם ויקיר החליפו מבטים מודאגים, אבל עדיין היו בטוחים, כמו כולם, שמדובר בחוליית מחבלים קטנה. "השכן שלנו רביד כץ, חבר כיתת הכוננות, התקשר וביקש שנכניס אלינו את אשתו רויטל ואת התינוקת שלהם עלמא, בת ארבעה חודשים. יצאתי לשביל להכניס אותן. רגע לפני כן מישהו כתב שיש מחבלים ליד המרפאה, אז רביד התקדם לשם עם נשק ושכפ"ץ. הוא היה איש חדור מוטיבציה, תמיד ראשון. אחד האנשים הכי טובים שהכרתי בחיים. מאוחר יותר התברר שהמחבלים עשו מארב ליד המרפאה. הם רצחו אותו וחטפו את גופתו".
ההודעות בקבוצות ניר־עוז הפכו מדאיגות יותר ויותר. זה כותב שיש אצלו בבית עשרה מחבלים, וזה כותב שיש 15. "הספקתי לראות בטלפון את התמונה של הטנדר עם המחבלים בשדרות, אבל מהר מאוד חזרתי לצרות שלנו, בלי להבין עדיין את היקף האירוע", אומר יקיר. "התושבים התחילו לתת כל מיני טיפים, איך להחזיק את דלת הממ"ד. היינו בלי מים ובלי אוכל, כי פחדנו שבדיוק כשנצא, יפרצו אלינו הביתה. מצאנו את עצמנו בהמתנה. מחכים למחבלים. לאורך כל השעות האלה שמענו ירי בשכונה, ובקבוצה כבר הופיעו הודעות: 'שורפים לנו את הבית'".
הבית של משפחת כהן נושק למרכז היישוב. "הבית הכי שרוף ליד חדר האוכל", כלשונו של יקיר. "בשלב מסוים אמרנו לילדים את האמת על המצב, והכנסנו אותם מתחת למיטה. רויטל היניקה לכל אורך השעות האלה, כך שהתינוקת הייתה שקטה. בסביבות 10:20 שמענו את המחבלים בבית של רביד, שיש לנו איתו קיר משותף. היה ירי, והרגשנו שהם ממש מפרקים שם את הבית. ואז הגיע בום גדול. הם הניחו מטען בקיר הבטון המשותף, ונוצר חור ענק שדרכו הם נכנסו לבית שלנו".
הקולות שעלו מחלל הבית הבהירו שיש בו מספר לא מבוטל של מחבלים. "הם נכנסו בצרחות בערבית ותוך כדי ירי, ומיד הגיעו לממ"ד. ואז התחילו ארבעים דקות של הורדת ידיים על הידית. הם לא עזבו אותה לרגע, ואני הבנתי שאני חייב לתת להם מדי פעם להוריד טיפה כדי שיורידו לחץ, ואז להעלות את הידית מהר חזרה. זה היה הקרב. אמרנו 'שמע ישראל' אולי חמישים פעם. רותם שמרה על חלון הפלדה, וכולנו היינו בדממה מוחלטת. גם הכלבה שלנו, מיקה, לא נבחה ולא ייללה".
"ראינו את ניר־עוז נשרף. אלו חברים שלנו ולא יכולנו לעזור להם". מבט ממגן ב־7 באוקטובר | צילום: באדיבות חברי קיבוץ מגן
במהלך הקרב על הדלת הבחינה רותם שגם החלון מתחיל לזוז. הם התחלפו בריצה מהירה - רותם אחזה בידית, יקיר סידר את הנעילה של חלון הפלדה, ואז חזר לדלת. "החלטתי לשנות תנוחה לרגע, כי הרגשתי שאני חייב למתוח את היד. ואז כדור אחד חדר את דלת הממ"ד, עבר דרך הרגל שלי ופגע בעמוד השדרה של מיקה הכלבה. אני שומע אותה מייללת, אבל אני לא מרגיש כלום ולא מבין שנפגעתי. האדרנלין בשיא, אני רק על הידית, אין משהו אחר. רק כשהורדתי ראש למטה, קלטתי שלולית דם. הייתה זרימת דם מהרגל שלי, ואני עדיין לא הרגשתי כלום".
ב־12 בצהריים אחד המחבלים נצמד לדלת וקרא: "איסמע, היום אין לכם צהריים". אחר כך החלו להישמע קולות גרירה ושבירה של חפצים. "לאט־לאט הרגשתי שעולה חום מהקירות ומהדלת. המשכתי להחזיק את הידית, כי לא הייתי בטוח שהם הרפו ממנה, אבל הכול נהיה לוהט. אמרתי 'שורפים אותנו', והבנתי שאם הידית רותחת כל כך בצד שלי - אין סיכוי שאפשר לגעת בה בצד שלהם. בכל זאת המשכתי להחזיק אותה, בעזרת שמיכה. רק כשהתחיל להיכנס עשן, הבנתי שהם לא נוגעים בידית.
"האש התיכה את כל הגומי של הדלת, וכמות מטורפת של עשן נכנסה לממ"ד. לקחתי בנדנה של הבת שלי, חבשתי לעצמי את הרגל, וגררתי כל מה שאפשר כדי לחסום את הדלת".
יקיר הורה לכולם להתכופף, שכן העשן נוטה לעלות. למרות זאת, הילדים התחילו להקיא ועלמא התינוקת הפכה לבנה להחריד. "הבנתי שאנחנו מתים פה בעוד רגע, ושחייבים לצאת, כי אין כבר מה להפסיד. הצצתי מהחלון ולא ראיתי מישהו בחוץ. אמרתי: מה שיהיה יהיה. אני אצא ראשון, ואם יש ירי, רותם תסגור מיד את החלון". הוא יצא מחלון הממ"ד, מוכן לספוג מטח יריות, אך להפתעתו גם כשעמד על הקרקע לא ראה נשק מכוון אליו. "אני מסתכל סביב ולא יודע לאן ללכת. יש מקלט שמאחסנים בו יינות של הקיבוץ, אבל הוא סגור תמיד, אז אין טעם לנסות. גן הילדים דווקא נראה פתוח, אבל זה סימן לא טוב, כנראה יש שם מחבלים. ואז אני קולט את המיגונית, 150 מטר מאיתנו. מיד הוצאתי את כולם מהממ"ד, ורצנו בדממה למיגונית. עמדתי בפתח שלה וסימנתי לכולם לא להוציא מילה. הכלבה נשארה בממ"ד, וחולצה אחרי שעות על ידי חייל".
בשלב הזה רק הטלפון של הבן עמית היה בידם, ודרכו הם תקשרו עם המשפחה המודאגת. "אחותי ובעלה הם אנשי צבא. כתבנו להם: איפה הצבא? והם עונים לנו: בדרך. הצבא באמת היה בדרך, אבל בדרך היו עוד המון אירועים דומים, והכוחות פשוט לא הגיעו אלינו".
יקיר ומשפחתו, יחד עם אשתו ובתו של רביד כץ, נותרו במיגונית עד לשעה חמש וחצי אחר הצהריים. רק אז שמע יקיר קול בעברית: "בואו נסרוק את המיגונית". "הצצתי מהפתח וראיתי לוחם מיחידת אגוז מכוון אליי קנה. צרחתי לו 'לא לירות'. הוא נבהל, הוריד את הנשק ושאל: 'מה אתם עושים פה?'. הוא והחברים שלו לא הבינו איך אנחנו לא מסתגרים בבית. עניתי לו: סיפור ארוך, תביא מים".
הלוחמים הלכו לסרוק שני בתים נוספים, לא לפני שהבטיחו שהם תכף חוזרים. "התחננתי שלא ישאירו אותנו ככה, אבל הם הלכו וחזרו, ואז לקחו אותנו לחמ"ל, שם ריכזו את כל התושבים שמצאו. מאוחר יותר העבירו את השורדים לגני הילדים, וביום ראשון כולם פונו למלון באילת".
אחד מכל ארבעה תושבים של ניר־עוז נרצח או נחטף בשבעה באוקטובר. תחקירים העלו שקרוב ל־600 מחבלים חדרו לקיבוץ – ארבע פלוגות חמאס ועוד מחבלים מארגונים אחרים. בתשע בבוקר כבר הייתה להם שליטה מוחלטת על ניר־עוז. אל הנוח'בות וחבריהם הצטרפו אזרחים בני כל הגילים, שפשטו על הקיבוץ בכמה וכמה סבבים של ביזה ורצח. צה"ל לא ירה ירייה אחת בניר־עוז; הכוחות הגיעו הרבה אחרי שהעזתים עזבו את המקום והותירו אותו חבול ועולה באש.
חמישה פצועים מניר־עוז, ביניהם יקיר, פונו באוטובוס לסורוקה בשעה תשע בערב. לוחמים היו צמודים לחלונות הרכב, נשקים שלופים בידיהם. "פתאום אנחנו רואים גופות על הכבישים, ושואלים מה קרה פה. החיילים לא מבינים את השאלה, ורק אז אני קולט שזה הגיע לכל הקיבוצים ולכל האזור".
מדבקה שהוצמדה לבגדו של יקיר בבית החולים סימנה אותו כ"פצוע 1,573". "כל סורוקה בטירוף מוחלט. המון פצועים, המון אנשים שבאים לחפש קרובים שלהם שהיו במסיבה ברעים. לוקחים אותי לניתוח, אני על כיסא עם חצי וילון, כשבכל רגע מישהו פותח לבדוק אם מדובר בקרוב שלו. לא אכלתי כל היום ואני מותש, אז אני מבקש לאכול משהו לפני שמתחילים. המנתח הולך וחוזר עם משולש פיצה. לא ברור מאיפה הוא הביא אותו, אבל זה הדבר הכי טעים שאכלתי בחיים".
באמצע הלילה שחררו מבית החולים את יקיר וכן את שחר בטלר, רבש"ץ ניר־עוז. השניים התגלגלו לאילת בעזרת חברים מקיבוץ להב, וחברו למשפחותיהם. אחרי שלושה חודשים הועברו אנשי ניר־עוז לבנייני מגורים בכרמי־גת. "האווירה בחודשים הראשונים הייתה קשה מאוד. כל הזמן הגיעו הודעות אבל על לכתו של חבר זה וחבר אחר. אתה לא באמת קם מאירוע כזה. אתה יורד לחדר האוכל במלון, וכל האבל שם – אלה שנרצחו להם בני משפחה ואלה שנחטפו להם. חודשים של עצב ושבר, כשבמקביל אני עובר שיקום לרגל".
הצוות של ריגרין החזיק היטב את העסק, אבל כבר בנובמבר 23' האצבעות של יקיר התחילו לדגדג, והוא פתח מחשב וישב לעבוד. בינואר חזר למשרדי החברה. חודשיים מאוחר יותר פתח עסק מסוג אחר - עגלת קפה שהוצבה לא הרחק מהמשרדים, באזור צומת בית־קמה. "הרגשתי שצריך משהו שיחבר את האנשים בסביבה, נקודת עצירה ומפגש", הוא מסביר. "הכול היה ריק כל כך, רק צבא וצבא, כלום לא פתוח. הייתי צריך משהו לנשמה. אני אוהב אוכל, כך שזה התאים לי. בהתחלה חשבתי על מקום של קפה נטו, אבל אז הכירו לי קונדיטורית שעברה מתל־אביב למשמר־הנגב, ואמרתי: יאללה, למה לא, שתיקח את זה ותעוף על זה. היום עגלת הקפה 'קפסולה' מצליחה מאוד".
עוד כתבות בנושא
בפתח הקפסולה עמדה עד לא מזמן תמונתו של אוהד יהלומי ז"ל מניר־עוז, שנחטף ונרצח בשבי. כעת מוצבת שם תמונתו של תושב אחר, תמיר אדר ז"ל, שנרצח בשבעה באוקטובר וגופתו נחטפה. רוחות עזות קרעו לאחרונה שלט ענק עם תמונות כל החטופים, שעמד לצד עגלת הקפה. "מההתחלה אמרתי שצריך להוציא את כולם בעסקה, ואז לטפל בעזה כמו שצריך", אומר יקיר. "בסופו של דבר אלה אזרחים שקמו בבוקר אל התופת. המחויבות של המדינה היא להחזיר אותם".
כבר במלון באילת הבין יקיר שמרבית התושבים לא יהיו מסוגלים לחזור לגור בקיבוץ, למרות אהבתם הגדולה למקום. "ההליכה בשבילים קשה מאוד", הוא אומר. "למדתי מגוש קטיף שאם קהילה לא דואגת לעצמה, המדינה לא תעשה את זה בשבילה. אמרתי לחברים: 'אם לא נקום עכשיו ונתחיל לחפש לנו מקום, נישאר בלי כלום'. התחלנו לנסוע למועצה האזורית יואב ולרמת־נגב, לבני שמעון ולכל מיני מקומות. היה חשוב לנו למצוא יישוב לא גדול מדי, שלא ניבלע בתוכו. היום אנחנו קבוצה של 52 משפחות שעתידות להצטרף בתחילת 2027 לקיבוץ בית־ניר שבמועצת יואב. זה יישוב קטן, די דומה לניר־עוז. יש הרבה משפחות צעירות שבמשך שנים לא התקבלו כחברות בניר־עוז, ועכשיו כולנו הופכים לחברי קיבוץ, גם מי שגר שם בשכירות".
צילום: ברוך גרינברג
ההחלטה על המעבר לא הייתה פשוטה. ככלות הכול הם עוזבים חבל ארץ אהוב, עוזבים בית. "אנחנו חלק מאשכול וגדלנו על אהבת הארץ והמקום. תמיד נחזור לבקר ותמיד נהיה חלק מהאזור ההוא, אבל קשה מאוד לחזור לגור באותו קיבוץ אחרי טראומה כזאת. אחד החברים שלי, חן איציק, התנגד בהתחלה למעבר, אבל אחרי ביקור בעוטף הוא התקשר ואמר לי: אתה צודק. היום הוא ממש מוביל איתי את הקבוצה, לצד עוד כמה חברים".
רותם ויקיר ביקרו בניר־עוז בינואר 24'. "היה לי חשוב לראות את הבית ואת כלי הרכב שלנו שנשרפו שם, וגם את המיגונית שבתוכה הסתתרנו. היה קשה. עברה בנו צמרמורת והיה הרבה בכי, כל הרגשות צפו בבת אחת. עד אז כבר ראינו הרבה תמונות וסרטונים, אבל לראות בעיניים ולהריח את ריח השרפה, זה משהו אחר לגמרי".
למרות הפציעה ברגל הוא חזר לשחק כדורגל, ושב גם לתפקידו כקפטן קבוצת הוותיקים של הפועל אשכול ("מגיל 33 ומעלה זה ותיקים"). גם כשיעבור למועצה אחרת, הוא מבטיח, זה יישאר כך. "מגוש קטיף למדתי את החשיבות של הקהילה ושל המעורבות, גם ממרחק הזמן והמקום".
קשה למצוא את המילים לשאלה המתבקשת, זו שצפה לאורך השנתיים האחרונות וביתר שאת בשבועות האחרונים, בנוגע לקשר בין עקירת יישובי חבל עזה לטבח בעוטף. יקיר חוסך לנו את המבוכה ומבהיר: "לא היינו מגיעים לשבעה באוקטובר, וגם לא לכל המבצעים שקדמו לו, אם לא היינו יוצאים מגוש קטיף. זה לא קל, אבל עדיף לחיות עם פיגוע פה ושם, מאשר במציאות ביטחונית של מחבלים ששולטים על חצי מדינה באמצעות טילים. הרי שבעה באוקטובר זה רק מקרה הקיצון של אירוע אחד מתמשך.
"נכון, בשנים האחרונות היה קשה לחיות בגוש קטיף. חיינו על הנשק. ועדיין, אני לא יכול להסתכל רק עליי, אלא על טובת המדינה. וטובת המדינה לא הייתה לוותר על אותו חבל ארץ קסום. זו פשוט הייתה שגיאה נוראית".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il