רפיח־ים, פאת־שדה ושְׂלָיו היו הראשונים. אלה שנאמר עליהם "התפנו מרצון", על אף שלא היה שם שום רצון, רק הימנעות מעימות כלשהו עם כוחות הביטחון. הודיה לנדאו, אז עדיין הודיה גנז, הייתה שם איתם. ככה זה כשאת אחראית רפואה בגוש קטיף; ככה זה כשהתושבים המגורשים מבתיהם לא נותנים אמון באנשי רפואה אחרים. "כל אחד מהיישובים קיים טקס פרדה והורדת הדגל", משחזרת הודיה. "זה היה היום הראשון, יום קשה מאוד מבחינה נפשית. חזרתי הביתה, למושב קטיף, ורק דודה שלי הייתה בבית עם התינוקת. ניסיתי להבין איפה כולם, והדודה ענתה: הם במרכז היישוב, יש איזו מסיבה, לא יודעת בדיוק מה".
גם אחרי עשרים שנה, דמעות חונקות את גרונה כשהיא מספרת את קורות אותו הלילה. "יצאתי לשם, ואני שומעת מרחוק מוזיקה ושירים", היא מספרת. זו הייתה מעין מסיבה של אמונה שיזמו רבנים שבאו לגוש לחזק את התושבים. "ואני לא מבינה - מה יש להם? הרגע הגעתי מפינוי של שלושה יישובים, ראיתי אנשים מפורקים. סליחה על השימוש במושג הזה, אבל הרגשתי כאילו נחתי מפלנטה אחרת. מה אתם עושים מסיבות ביום פינוי? רציתי לדבר עם אבא שלי, שהוא דמות מאוד נוכחת, רציונלית. אמרו לי שהוא בישיבת מזכירות. אני לא בן־אדם שבוכה בקלות, אבל כשאבא שלי הגיע, התפרקתי בבכי. כל החברות באו לחבק ולשמוע, ניסו להבין למה אני נסערת כל כך. ואני רק אמרתי להן: אתן לא מבינות. במקום אחד שרים ורוקדים, ובמקום אחר אנשים ארזו היום את החיים שלהם והורידו את הדגל. מה שקורה פה מנותק לחלוטין".
צילום: מוטי סנדר מתוך ויקיפדיה
כשחשה שאינה יכולה להכיל את המתרחש סביבה, הלכה למקום שהיה לה לבית שני ולמפלט באותה תקופה – בניין המועצה האזורית חוף עזה, מקום העבודה שלה. אולם רושם הדברים שאמרה נותר בלב מי שהקשיב לה. בימים שלאחר מכן חברי מושב קטיף התאספו מדי יום בכיכר הכניסה ליישובם, לקדם בדגלים ובשלטי הזדהות את שכניהם שנעקרו מביתם. כך, עד שפונו בעצמם.
בית משפחת לנדאו בכרמי־קטיף חי ונושם את זיכרונות הגוש. על קיר הכניסה ממוסגרות שלוש תמונות משם, בסלון הבית תלויה עוד תמונה גדולה של חוף קטיף, ובשנה האחרונה הצטרפה מזכרת נוספת: לצד פמוטי השבת מונחת קופסה קטנה ובתוכה אדמה מגוש קטיף, שאחיה של הודיה הביא משם במהלך המלחמה.
כרמי־קטיף הוא היישוב האחרון של מגורשי חבל עזה שעלה לקרקע. משפחת גנז על חמשת ילדיה הצליחה לבנות עצמה מחדש כאן או בסביבה הקרובה בחבל לכיש: הוריה של הודיה ומרבית אחיה גרים בכרמי־קטיף, ואח נוסף גר ביישוב סמוך. ובכל זאת, הודיה לא שוכחת איך בפעם הראשונה שהגיעה למקום שיועד להיות ביתה החדש, לא הסכימה לרדת מהרכב.
למושב קטיף עברה משפחתה כמעט עשרים שנה קודם לכן, כשהודיה הייתה תינוקת בת שנה ושמונה חודשים. "קטיף היה מושב שיתופי, שזה קצת דומה לקיבוץ – הרכבים בבעלות משותפת, החממות גם, יש אספות חברים, אבל לכל משפחה יש עצמאות בהתנהלות הכלכלית והביתית שלה. אבא עבד בחממות ובמקביל היה נהג אמבולנס – הראשון בארץ עם אמבולנס ממוגן". אביה, הרב יאיר גנז, הוא גם איש חינוך ששימש ר"מ במכינה קדם־צבאית, עמד בראש אולפנת נווה־דקלים מאז 2001 והקים אותה מחדש אחרי הגירוש – תחילה בגבעת־וושינגטון ובהמשך בבית הקבע שלה בניצן.
הילדות שלה זכורה לה כחיים בגן עדן. "היינו ילדי החולות, רצנו יחפים בדיונות ובחוף הים, היינו מוקפים בשקט ובציוץ ציפורים. את הקיץ העברנו בין הבריכה לים, שהיו במרחק הליכה זה מזה. כל שישי היינו בחוף, וכל הנעורים היו רצף של קומזיצים, ערבי שירה עם גיטרה ועל האש. בכל שבת אחד האבות - לרוב חיים אוחיון או צדוק משה ז"ל - היה לוקח אותנו לאטרקציה המקומית: הדיונה הגדולה הצמודה לכניסה ליישוב. היינו גולשים על גבי תריסים שבורים, מתגלגלים וחוזרים הביתה מבסוטים ומלאים בחול".
את חוויית הקניות בחאן־יונס היא מכירה מסיפורי ההורים, אך זוכרת היטב בעצמה את ארוחות הצהריים היומיומיות עם הפועלים הערבים של אבא, כשכולם אוכלים יחד על אותו שולחן. "וזה התהפך בזמן האינתיפאדה הראשונה. הכול התהפך".
היא הייתה בת חמש כשאביגדור דהרי, תושב קטיף, נרצח בפיגוע דריסה בעת שהביא פינוקים לחיילים בעמדת שמירה. אז גם התחילו אירועי יידוי האבנים ושרפות החממות. "היינו קמים מדי בוקר ובודקים מה נגנב או הוצת בלילה. אני זוכרת ששרפו לנו את המוסך ביישוב בערב שבת. מראה נורא של להבות ענק".
עוד בנושא גוש קטיף
בכל זאת, לדבריה, המבוגרים ידעו לתווך לילדים את האירועים כך שלא יפגמו בשלווה המקומית. "חיינו בצל הטרור, אבל בתוך הגוש היה שקט. הרגשנו בטוחים, הלכנו לגן ולבית הספר ולחוגים בנווה־דקלים בלי דרמה גדולה. ידענו שהערבים לא אוהבים אותנו, והיו אירועי קצה, אבל זו לא הייתה המציאות היומיומית שלנו. נטרלנו מבחינתנו את רעשי הרקע ונהנינו מחיים מלאים ושמחים. אחרי הסכמי אוסלו העסק נעשה מפחיד יותר. פתאום יש משטרה פלסטינית – אנשים שרוצים להרוג אותך מסתובבים בג'יפים כשהם מחזיקים נשק בידיים. הסיורים המשותפים של צה"ל איתם היו באווירה מפחידה ולא נעימה".
היא זוכרת איך באחד הבקרים, לפני שהלכה לבית הספר, שמעה לפתע יריות: השכן איציק כהן נתקל במחבלים שארבו בחממה שלו, וירה לעברם. "הם דקרו אותו ופצעו גם את אחד העובדים שלו, בן נווה־דקלים. איציק נפצע קשה מאוד, אבל הצליח להרוג מחבל אחד ולפצוע את השני. ד"ר סודי נמיר עשה לאיציק ניתוח שטח והציל את חייו. אחר כך הגיעה הסלמה נוספת: בי"ג בתשרי 96' (תשנ"ז) שוטר פלסטיני ירה על חיילים בצומת גוש קטיף, ורצח את סמל יהודה לוי ז"ל. אז הפסיקו הסיורים המשותפים, והבנו שוב עם מי יש לנו עסק".
"תמיד בתפקיד". תמונה מימי הפינוי, הודיה משמאל באפוד צוות רפואה | צילום: ברוך גרינברג
כן, היא זוכרת כל שם וכל תאריך וכל אירוע. כבת לנהג אמבולנס, כבר בכיתה ב' ידעה שרפואה והצלה הם תחומי העניין שלה. בכיתה ט' עשתה קורס מד"א, ומאז יצאה לעיתים קרובות עם אביה לטפל בנפגעי תאונות ופיגועים. מבלי משים הפכה לדמות מרכזית שנוכחת בכל האירועים הקשים בגוש – והם כולם נחרתו בליבה. "איך אחי אומר? 'אצלך אין שריטה בנפש, יש מכתש'".
כשפרצה האינתיפאדה השנייה, ירי על מכוניות המתיישבים נעשה עניין יומיומי, וכך גם ירי פצמ"רים והנחת מטעני חבלה. הנסיעה בציר כיסופים הפכה למבצע. משפחת גנז הקפידה לנסוע בספארי משוריינת, כשהילדים מוגנים והנהג מצויד באפוד ובקסדה. "כשכבר לא הייתה לנו ספארי, ההורים שלי – כמו הרבה זוגות אחרים – היו מתפצלים בנסיעות: אחד מהם עלה על טרמפ עד למחסום, ושם היה חובר אלינו. כדי שאם חלילה יקרה משהו, לילדים יישאר לפחות הורה אחד. גם אז הים היה המפלט שלנו, המשכנו לרבוץ בחוף למרות הכול. אגב, הפועלים מחאן־יונס המשיכו לעבוד במושב, אבל הגיעו משער אחורי ישר לחממות, ובליווי".
בשנות התיכון היא העבירה מדי יום את שעות הבוקר בכוננות במחסום גפן שבתוך תחומי הרצועה, "לוודא שכל ההסעות למוסדות החינוך מגיעות בשלום. את הבגרויות עשיתי מהצד. כיתות הכוננות היו פרוסות מול חאן־יונס, וגם הצבא היה בכוננות, כי היה תרחיש אימים שהולכים לעלות עלינו. התחילו להכניס גדרות חשמליות, וגשש היה יוצא לבדוק כל התרעה שהגיעה מהן. כולנו היינו בדריכות ובהיכון – ביטחון, רפואה וצבא".
אגף הביטחון של גוש קטיף, שכלל את מחלקת הרפואה, ישב במבנה המועצה בנווה־דקלים. "מאז שפרצה האינתיפאדה השנייה מד"א הפסיקו להיכנס לגוש, כי הם לא רצו לסכן את האנשים שלהם. זה אומר שכל אירוע רפואי או ביטחוני היה נתון לטיפול שלנו, כולל פינוי לבתי החולים. במקרי קיצון או באירוע רב־נפגעים, האמבולנסים של מד"א חיכו לנו במחסום כיסופים. כף רגלם לא דרכה בגוש קטיף עד ההתנתקות עצמה, שאז הובטח להם שהכול בטוח".
שירות לאומי היא עשתה בתפקיד אחראית מערך הרפואה במועצת חבל עזה. "אז כבר היו לנו יותר מתנדבים, וגדלנו משלושה אמבולנסים למערך של 11 אמבולנסים". היא לא זוכרת את נאום הרצליה שנשא ראש הממשלה אריאל שרון באותה שנה, 2003. "לא הייתי מחוברת, אבל באיזשהו שלב התחיל רחש־בחש בעניין פינוי היישובים. החשש מעקירה היה קיים כבר לפני כן, בגלל תקדים חבל ימית. כילדה שמעתי סיפורים מפינוי סיני, וחשבתי לעצמי כמה זה מפחיד שפתאום באים ומפנים אותך מהבית, אבל לא תיארתי שזה יקרה לנו. הרי צריכים אותנו, אנחנו תופסים חבל ארץ חשוב בין מצרים לאשקלון. כשגדלתי הבנתי שלגוש עצמו הייתה חשיבות אסטרטגית, כי הוא אִפשר יכולות מודיעיניות שנמנעו מישראל בהמשך. אז מצד אחד חשבתי שלא ייתכן שזה יקרה, ומצד שני ידעתי שהכול יכול לקרות".
המשפחה שלה הייתה פעילה במטה המאבק נגד תוכנית ההתנתקות, אולם הודיה התמקדה בעבודתה - "לעזור למי שחולה או פצוע, ולשמור על בטיחותו וחייו. או בפשטות: לנצח את מלאך המוות". כשסכין העקירה כבר הייתה על הצוואר, גם משימותיה הושפעו מכך. "היו גם אירועים משמחים שאבטחנו, כמו השרשרת האנושית וימי העצמאות האחרונים, כשכל הגוש הוצף בתומכים", היא נזכרת בחיוך. "אבל היה בזה משהו מלחיץ: להיות אחראית על כל כך הרבה אנשים, כשצריך הרבה מאוד נקודות אמבולנסים ומוכנות לאירוע רב־נפגעים, וכל זה מתפרס על שטח עצום. עבדנו בתיאום מלא עם הצבא – גם עם קציני רפואה וגם עם החבר'ה באוגדה, שהם עד היום חברים טובים שלי. רווח לנו כשהכול הסתיים בשלום".
והיו אירועים אחרים, קשים מנשוא. ב־2 במאי 2004, יום המשאל של מתפקדי הליכוד על תוכנית ההתנתקות, יצאו רבים מתושבי הגוש לקלפיות ולבתי המתפקדים כדי לדבר על ליבם שלא ייתנו יד לחורבן גוש קטיף ויישובי צפון השומרון. טלי חטואל, שכנתה של משפחת גנז, יצאה גם היא עם ארבע בנותיה למשימה כזאת, אך לא הספיקה לצאת מרצועת עזה: ירי אכזרי גדע את חייהן כשנסעו בציר כיסופים. הודיה, בת 20 בלבד, הייתה בין הראשונים שהגיעו למקום, ונאלצה לקבוע את מותן של החמש. "זה משהו שאני עד היום לא נוגעת בו", היא אומרת. "טלי הייתה עובדת סוציאלית במועצה, עבדנו יחד, וכנערה הייתי בייביסיטר של הבנות שלה. באותו יום היינו בכוננות, ידענו שיש מסה אדירה של תושבים שיוצאים בבוקר לבתי המתפקדים. ליווינו אותם, וחזרנו למועצה לעיסוקינו. ואז הגיעה בקשר ההודעה: 'פטיש חם על המסגדה', כלומר ירי בציר כיסופים. מיד הוקפצו כל האמבולנסים הממוגנים, רבש"צים, הכול. אני לקחתי את הפונטו של אמא שלי, שרפתי לה את המנוע. עמי שקד, שהיה קב"ט המועצה ומנהל אגף הביטחון, ראה מה קרה, הסתובב ולא התקרב. כל מי שהיה במקום הגיב ככה, אבל בסוף היה צריך לראות אם יש מישהו חי ברכב הפגוע, אז נכנסתי לתוכו. היה שם רופא צבאי שהיה צריך לקבוע מוות, וראו מיד שזה שורט אותו לגמרי. כן, גם אותי. כבר אמרנו – מכתש. הפעם מלאך המוות ניצח".
"בתום הפינוי אמרתי לכל המתנדבים לבוא לאכול ארוחה נורמלית. נחנו במזגן והמשכנו לפינוי של עצמונה". תושבי קטיף מפנים את ספרי התורה מבית הכנסת ביום הגירוש, אוגוסט 2005 | צילום: עמוס בן גרשום - לע"מ
היא לא נסעה להלוויה ולא הגיעה לשבעה. "הייתי עושה סיבוב שלם כדי לא לעבור ליד הבית של המשפחה. הביאו לנו פסיכולוג חמוד וחביב, אבל בשלב ההוא לא היו מילים שיכולות לבטא מה שעבר עלינו. אף אחד לא דיבר, כל אחד היה בעולמו. למדנו להתנהל באירועים כמו רובוטים, על אוטומט".
ביישוב הוחלט לערוך אזכרה במקום הרצח בסוף השבעה, ולהקים שם גלעד גדול. "הגיעו המון אנשים וילדים, אבל האזכרה הפכה לאירוע ביטחוני בפני עצמו. בזמן שכולם עמדו שם, חשופים לגמרי, התחיל ירי מכיוון אותם בתים שבחסותם הצליחו המחבלים להגיע למשפחת חטואל. שם חטפנו עוד כאפה".
הכדור הראשון עשה להודיה קרע בחצאית. היא נתנה מיד אגרוף למי שעמד לידה וכופפה אותו שלא ייפגע. "כל מי שהיה חמוש הלך קדימה, והייתה מכת ירי משוגעת. כל הזעם שהצטבר יצא שם. המשפחות הסתתרו מתחת למכוניות, והקפצנו אוטובוסים ממוגנים כדי לפנות את כולם. רצנו לאורך הציר להכניס אנשים לכיוון כיסופים, ועשינו מיפוי מהיר כדי לוודא שאין נפגעים ושהציר נקי. אחד האנשים שריכזנו מאחורי בטונדות הסתכל עליי ואמר: 'בחיים לא קיבלתי פקודה מבחורה בת עשרים שלא עשתה צבא. אבל כשהודיה אומרת, כולם מבצעים'. אגב, רק אחרי האירוע הזה ניתן אישור להוריד את שורת הבתים שממנה ירו על הציר, אף שהיו בקשות לעשות זאת הרבה קודם לכן".
את יֶרַח לנדאו היא הכירה דרך חברים עוד בשנת השירות הראשונה שלה. ירח, תושב חברון במקור ותלמיד המכינה בעצמונה, התגייס לפלס"ר גולני, אך בעקבות בעיה בריאותית נדרש לרדת משירות קרבי. הוא הצליח לחמוק מרוע הגזרה והתגלגל לחפ"ק של מפקד אוגדת עזה, תא"ל שמואל זכאי. אחר כך הוצמד לקב"ט עמי שקד, "האבא השני" של הודיה. "היו איומים מצד חמאס על חייו של עמי, והצבא הקצה חיילים שישמרו עליו", היא מספרת. "ירח היה אחד מהם, וכך יצא שהיינו זמן רב יחד. הרבה מחוויות השנים ההן עברו עלינו במשותף, וגם אירועי טרור".
באחד האירועים האלה הודיה ועמי שקד נפצעו, כשניסו למשוך אליהם אש ולהגן על אזרחים בציר כיסופים. "במוצאי אחת השבתות היו התרעות על מחבלים, ויצאנו לציר. היינו כמה שעות על הכביש, כשבכל פעם משחררים שיירה של כמה מכוניות בלבד. פתאום שמענו ירי. עמי קפץ מיד מהרכב לכביש ונתן שני צרורות בצד, כדי שהנהגים ישמעו ויחזרו אחורה. הוא וירח רדפו אחרי רכב מלא ילדים, והצליחו לסובב אותם חזרה לגוש. ואז נסענו לגשר, שם נתקלנו בירי. ראינו רכב שנפגע, ועמי חצץ בינו לבין המחבל. הוא התחיל לירות עוד מתוך הרכב שלנו, וירח צעק 'מסתערים!' ונתן מכת אש כשיצאו החוצה. פתאום אני רואה את עמי עף עם הנשק אחורה, הולך לבטונדה סמוכה וגולש עליה. ירח מחליף מחסנית, ואני זורקת לו תחבושת וצועקת שעמי נפגע, שילך אליו. עמי מצידו צעק שהוא זורק רימון. המחבל החזיר רימון, היה פיצוץ מתחת לדלת הרכב ועף עליי רסיס. דיממתי, אבל ראיתי שאני בסדר. עד היום יש לי רסיס בסנטר למזכרת. לעמי נשארו כדורים ורסיסים בכתף וקרוב לעמוד השדרה". עמי וירח חיסלו את המחבל, אך למרבה הצער התברר שנוסעי הרכב, דב ורחל קול מירושלים, נרצחו בפיגוע.
לא רק באזרחים, גם בחיילים טיפלו אנשי הרפואה של קטיף לא פעם. "היה חייל שנפצע בציר פילדלפי, וכרגיל הגענו אליו ראשונים, הפעם עם אבא שלי. תוך כדי טיפול נעמד מעליי איזה מח"ט – חצי אלוקים מבחינת אבא שלי – והכריז שאזרחים לא מפנים את החייל. אבל לנו לא היה זמן לחכות לכוחות צבא". הודיה הרימה מבט אל המח"ט וקבעה: "כרגע יש מפקד אחד לאירוע הזה, וזו אני". או אז היא פנתה לצוות והורתה: "יאללה, מעלים אותו לאמבולנס, עכשיו!". "אבא שלי מספר שהוא החליף צבעים מרוב בושה, אבל המח"ט נשתל במקום ולא אמר מילה", היא משחזרת. "הסיטואציה הזו חזרה על עצמה באירוע אחר, כשמפקד החטיבה הדרומית נפצע, והצבא דרש להמתין למסוק שיפנה אותו. הבהרתי שעם כל הכבוד לדרגות, כרגע אני מפקדת האמבולנס, ואני מחליטה. הגענו לבית החולים מהר יותר ממסוק".
העבודה לצד אביה הולידה גם מצבים מורכבים. כך למשל היה כשיצאו לחלץ פצועים ממוצב צבאי, לאחר שמנהרת תופת התפוצצה מתחתיו. לכוח המחלץ לא היה די ציוד מיגון, ולמורת רוחו של אביה, הודיה הודיעה שהיא מוותרת על מיגון, שכן שאר חברי הצוות הם בעלי משפחות. "מאחר ששלחו אותי להיות בצוות הראשון, לא הייתה לאבא ברירה. אבל מאז דאגתי שיהיו לי אפוד וקסדה אישיים, והם הלכו איתי לכל מקום".
גם את ימי חורבן הגוש היא העבירה עם צוותי הרפואה המקומיים. "מד"א נכנסו בכוחות גדולים מאוד לכל מקום שהתרחש בו גירוש, כמעט בלי להיות בקשר איתנו. בימים האלה היו אירועים מכל הסוגים. פצועים ומתעלפים, התקפי לב, צירים מוקדמים והפלות – פשוט הכול. לצד מד"א היו גם צוותים רפואיים של הצבא, אורתופדים, גינקולוגים, וכירורגים, אבל אנשים לא הסכימו לקבל טיפול מהצבא או ממד"א. הגיעו רופאים בכירים, ותושבי הגוש לא היו מוכנים שייגעו בהם. הם הסכימו לקבל טיפול רק מאיתנו. כך יצא שאנחנו היינו אלה שהוצאנו כמה אנשים מביתם, כי הם נזקקו לפינוי לבית חולים. מנטלית, זה הדבר שהיה לי הכי קשה בימי הגירוש. אתה כביכול מפנה אותם בעצמך, והרי הם לא יוכלו לחזור".
תושבי קטיף גורשו מיישובם בט"ז באב, אבל גם אז הודיה לא הרשתה לעצמה לקחת פסק זמן ולהיות כאחת התושבות. "תמיד בתפקיד", היא אומרת בפשטות, "עם כל המירס ומכשירי הקשר ואפוד 'אחראית רפואה'. בתקופה ההיא ישנתי בבניין המועצה, אבל באותו בוקר באתי עם עמי וירח לבית שלי, שהיה מלא ב'שב"חים משובחים' – חברים ודודים שבאו לתמוך. ישבנו ליד השולחן, החיילים נכנסו ואמרו דברים מטופשים: שכדאי שנשתף פעולה כי המצב הביטחוני קשה, והפינוי בכלל לטובתנו, ולמה לנו לגדל ככה ילדים? אחד מהם ביקש שנשתף פעולה עם החיילים. התפרצתי עליו: אני הוצאתי חיילים מהטנקים שהתפוצצו פה, אתה מדבר איתי על עזרה לחיילים?"
התושבים התאספו בבית הכנסת ויצאו משם עם ספרי התורה וקריעה בבגדיהם. הוריה של הודיה עלו עם כולם לאוטובוסים, ניסו לומר את תפילת הדרך, וגעו בבכי עם שאר בני הקהילה כשהגיעו למילים "ותחזירנו לביתנו לשלום". בתם נשארה בינתיים עם אנשי אגף הביטחון והרפואה של המועצה. "נשאר הרבה אוכל בבית ההורים שלי, אז אמרתי לכל המתנדבים וצוותי החירום לבוא לאכול ארוחה נורמלית. נחנו קצת במזגן, והמשכנו לגירוש של עצמונה".
בערב חזרה החבורה לבניין המועצה, ולמחרת יצאו ליישוב נצרים, לקראת העקירה שלו. "יצאתי מהגוש ממש בסוף, ב־12 בספטמבר, עם הצבא. בנווה־דקלים כבר לא היה חשמל ולא היו מים, העמדנו מסגרות של חממות סביב ברזי כיבוי והתקלחנו שם. רק בבניין המועצה עוד היה אור, ושם העברנו את שתי השבתות האחרונות של גוש קטיף. התחושה הייתה שאף אחד מחוץ לחבורה הזאת לא יבין אותנו, אפילו לא המגורשים האחרים. כי הם עברו גירוש מיישוב אחד, אנחנו עברנו את חורבן כל היישובים. היינו צריכים לסגור הכול: מועצה, מחסנים, ציוד. זו הייתה מעין קייטנה מוזרה. על האש בערב, חורבן ביום. אני זוכרת את עצמי יושבת על הגג, ופתאום אין כלום מסביב. יש בניין מועצה, וסביבו שממה".
מסע הנדודים של מגורשי היישוב קטיף התחיל בתפילה בכותל, משם עברו למגורים זמניים באולפנת כפר־פינס, ואחר כך ל"בית מלון מוזנח באשקלון". ירח חזר לחברון, עמי שקד עבר לקראווילה בניצן. בפועל, יוצאי אגף הביטחון של מועצת חוף עזה המשיכו להיפגש באינטנסיביות מדי יום. "היינו חייבים את הביחד. ישנו אצל חברים ודודים, העיקר להיפגש. הלכנו יחד למעיינות, לאן שרק אפשר, לא יכולנו אחרת".
אביה היה אז ראש האולפנה בגבעת־וושינגטון, ומשפחת גנז עברה לגור שם. הודיה, שכבר החלה לימודי פרמדיק שנה קודם לכן, השלימה את ההתמחות שלה בירושלים. במהלך מלחמת לבנון השנייה היא הצטרפה למערך הרפואה בקריית־שמונה, שכן אנשי מד"א שהתגוררו בעיר פונו עם משפחותיהם, ונדרשו כוחות חיזוק שימלאו את מקומם.
אחרי כמה גלגולים באשקלון הועברו תושבי קטיף ליישוב אמציה, "ומשם יצאתי לחופתי", מספרת הודיה. היא וירח התחתנו במערת המכפלה, ב"חתונה כתומה", כלשונה. הכתום בלט בכיסא הכלה ובקישוטי המתחם, בזר הכלה, בחרוזים על שמלתה ואפילו בצבע הנעליים שלה. הזוג הצעיר גר תקופה קצרה בירושלים ובאלון־שבות, ואחר כך עבר לאמציה. "לקח 12 שנים עד שסוף־סוף נבנה פה יישוב הקבע. רק לפני שמונה שנים עברנו לבית הזה. שני הילדים הגדולים שלנו עוד נולדו באמציה, השניים הצעירים נולדו כאן". ירח הוא היום קצין חבלה במשטרה, הודיה סיימה לימודי קרימינולוגיה והיא עובדת בטר"ם בקריית־גת ומתנדבת באיחוד הצלה.
12 שנים עברו עד שנבנה יישוב הקבע למפונים. כרמי־קטיף | צילום: ברוך גרינברג
בשבעה באוקטובר ירח יצא לשטח כבר בשש וחצי בבוקר, רגעים בודדים אחרי שהחלו האזעקות. הודיה קיבלה התרעות על ירי בעוטף ודיווח על נפגעים באופקים. "אנחנו מתחילים להבין את האירוע, ואני עם קוצים לצאת. אבל יש לנו תינוק בן שנה בבית, וההורים שלי לא היו ביישוב בחג, וגם הבכור לא היה פה. אחותי ביישוב, אבל גם היא עם תינוק, ובעלה היה אז סמח"ט שומרון.
"בשמונה בבוקר גיסי ירד במדרגות הבית שלו ממול, וצעק משהו על הכרזת מלחמה. ירח כבר היה בדרום, ואני הבנתי שכבשו את העוטף, ויש חטופים. ההתרעות לא הפסיקו להגיע, אבל לא יכולתי לעזוב את הבית.
"אחי יצא לכפר־עזה, גיסי לשומרון, עוד שני אחים הוקפצו לצפון. הרגשתי כמו ארי בסוגר. הלכנו לבית הכנסת, כולם באטרף. נשארנו בלי גברים ביישוב. מישהו מהביטחון שאל אותי אם אני חמושה. עניתי בחיוב, והוא הגיב: את ואני כיתת כוננות".
במוצאי החג היא ביקשה מאמא שלה לבוא לתפוס פיקוד על הילדים, אבל אז ירח התקשר. "הוא אמר לי: 'צריך הורה אחד שיישאר בבית, אי אפשר ששניים ימותו'. כנראה לא הייתי צריכה לצאת לסייע, אבל עד היום קשה לי עם זה.
"שבעה באוקטובר היה מה שפחדנו ממנו כל חיינו בגוש קטיף. בשלב כלשהו שם ידענו שיש מנהרות, וצה"ל ניסה להציף אותן במים ולהקריס אותן. אני זוכרת שהפרות זזו באי נוחות כשחפרו תחת הרפת של קטיף. ואנחנו הרי כל כך נלחמנו והאמנו כשהיינו שם. כשאגיע לשמיים אוכל לומר שבכל ליבי האמנתי שאפשר למנוע את הגירוש, להישאר לגור שם ולהציל את המצב. אבל יש מהלכים שאתה לא מבין. יש בורא עולם, ואני לא מבינה הכול".
האם תחזור לגוש קטיף, אם ייבנה מחדש? שאלה טובה. "כשדונלד טראמפ הכריז שיבנה את עזה, ירח אמר: 'אני הולך להיות קצין חבלה עזה, ואת תפתחי שם מה שאת רוצה – טר"ם, מועצה'. הילדים שלי לא מכירים את הנוף ואת החוויות מהמקום שבו גדלתי, וזה חסר לי מאוד. אבל החזרה לשם תלויה גם במציאות הביטחונית, והדבר האחרון שארצה הוא לסכן אותם. אם יהיה מספיק בטוח – אין שאלה בכלל. אבל אם יהיה עדיין חשש שיבואו לשרוף ולאנוס, אז בשלב זה לא, עד שהמציאות תאפשר.
"יש לי אמונה שלמה ותקווה שנחזור לשם ובגדול. אני מתגעגעת לחיים הפשוטים בין הדיונות לים. יש שם נחת רוח אחרת, שיצרה את הקסם של אנשי גוש קטיף, אנשי החול. משהו רגוע יותר, רך יותר, אנשים טובים ופשוטים, עם ענווה וחיוך ורצון לעזור בכל דבר. תמיד הרגשת שם עטוף. זו הייתה ילדות מאושרת, הלוואי שהילדים שלי היו זוכים לחוות קצת מהקסם הזה.
"היום יש לי חברים גם מהקצה השני של המפה הפוליטית, אנשים שאני מניחה שלא הייתי מכירה אם עוד היינו שם. תומכי ההתנתקות ושלום עכשיו, אבל הם חברים טובים שלי. אולי יש בזה רווח מסוים – להכיר ולגעת בלבבות. הרי המשותף לרובנו גדול בהרבה מהמפלג.
"כולנו מתפללים לשובם של החטופים ולרפואת הפצועים בגוף ובנפש; להצלחת החיילים ואנשי כוחות הביטחון הגיבורים, ולניצחון הטוב על הרע. ועם כל המחלוקות, יש לי בלב חיבוק גדול לאנשי העוטף. הרי גם הם חלק מהדרך הביתה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
עוד כתבות בנושא גוש קטיף
