כבר בראשית נישואיהם חיפשו דבי ועמינדב דרורי מקום מגורים בעל משמעות ליישוב הארץ. אחרי ניסיון קצר בגולן ותהליך קליטה שלא הבשיל באריאל, התגלגלו באחת השבתות לביקור בגרעין התיישבות בשא־נור שבצפון השומרון. "מיד כשהגענו הסתכלנו זה על זו, ואמרנו למארח שם: תביא טפסים", מספר עמינדב. "ידענו שמדובר במקום זמני, ובכל זאת התחלתי בתהליך לסגירת העסק שלי בנתניה. בתוך ארבעה חודשים כבר היינו חלק מגרעין שהמתין שהמדינה תחליט לאן להעביר אותו".
עמינדב נדרש למצוא מקור פרנסה חדש, כזה שאפשר לשמר גם כשמקום המגורים מועתק. "הבנתי שלא משנה לאן ישלחו אותנו, יש שני דברים שצריך בכל מקום – צבא ומשטרה. בנתניה התנדבתי במשמר האזרחי, ולמעשה הקמנו שם את יחידת הבילוש הראשונה של המשמר האזרחי בארץ, אז באופן טבעי התגייסתי למשטרה".
את ההכשרה המשטרתית עשה עמינדב כשדבי נשאה היריון שלישי. באחד הערבים הוא התקשר לביתו, אבל לא הייתה תשובה. אחרי כמה ניסיונות, צלצל לשכן שלהם בשא־נור ושאל איפה דבי. השכן ענה: "דבי לא גרה פה". כמה רגעי התלוצצות עברו לפני שהתברר לעמינדב כי מוקדם יותר באותו יום הגיעה לשא־נור משאית של הסוכנות היהודית, והיושבים בה שאלו אם מישהו רוצה לבוא ברגע זה ליישב נקודה חדשה. "דבי פשוט ענתה 'אני', וסחבה איתה את אמא שלה, את ההיריון ואת שני הילדים – עוגן, שהיה בן שש וחצי, ומיטל, בת שנתיים וחצי", מסכם עמינדב.
"קראנו לאמא שלי 'פליקס הובלות', כמו במערכון של הגששים", צוחקת דבי. "אצלה לא הייתה בעיית זמינות. אם צריך עזרה – באותו רגע היא מגיעה ואורזת הכול".
כך קם היישוב כדים, שראשוני תושביו היו פלוגת נח"ל ולביאה אחת בשם דבי. כעבור 21 שנה, באמצע אוגוסט 2005, גורשו בני משפחת דרורי מביתם שם. הם לא התעמתו עם המפנים, ובשל עבודתו של עמינדב הקפידו מאוד על שמירת החוק, אבל שלא תעלו בדעתכם לתאר את האירוע בצמד המילים "התפנו מרצון", או להאמין לתיאור היבשושי בוויקיפדיה: "התפנו ללא התנגדות".
דבי לבית משפחת יעקב, דור שני לניצולי שואה, גדלה במושב עולש בעמק חפר. "ההורים שלי ואחי הבכור עלו ארצה ב־47', באוניית המעפילים פאן־יורק, שכונתה גם 'קיבוץ גלויות'. אחרי גירוש לקפריסין ותקופה במחנה עתלית, הם הגיעו לשער עלייה בחיפה. ב־49' הם היו ממקימי עולש, כאן מעבר לשדות", מספרת דבי מביתה הנוכחי ביד־חנה.
כשהייתה בת חמש אביה נפטר בעקבות מחלה, ואמה נותרה לגדל לבדה ארבעה ילדים. לאם הייתה עוד אחות אחת שגרה בארץ; כל שאר המשפחה נרצחה בשואה. "אני זוכרת אווירת הישרדות בבית", מתארת דבי. "אמא עבדה במפעל הגומי 'המגפר', של המפ"איניקים. לא היה לה זמן ללמוד באולפן, אז היא הייתה מבקשת שאראה לה בקלפי את האותיות של גח"ל, ואז של הליכוד, ואז של גנדי. היא פחדה מאוד להתבלבל. איימו עליהם בעבודה שמי שלא יצביע 'אמת' יפוטר, אבל היא אמרה: 'מה הם חושבים, שאנחנו מטומטמים? אנחנו יודעים שלא רואים מה אנחנו מצביעים'. כך גדלתי. לא ידענו מה זה שמאל וימין, אבל ידענו מצוין שאנחנו לא 'משלהם'".
| צילום: ברוך גרינברג
מדי שנה ביום השואה הייתה אמהּ מושיבה אותה ואת אחיה ליד הרדיו שיאזינו לתוכניות בענייני היום, "ואז היא הייתה לוקחת כדור נגד כאב ראש והולכת לחדר. מהנכדים ביקשה שלא להצטרף למשלחות לפולין, והם נענו לה. היא טענה שפולין של היום לא משקפת באמת את מה שהיה שם. אמרה שבתקופת השואה, בגלל העשן, לא עפה שם ציפור ולא היה עלה ירוק".
בבית הספר, אומרת דבי, הייתה גזענות מצד המורות כלפי תלמידים מזרחים. גם היא עצמה, למרות שורשיה האירופיים, סבלה "משום ששם המשפחה שלי נשמע ספרדי, ואני גם די כהה". בצבא היא שירתה בגדוד הקשר של חטיבת גולני. באחד הימים של שנת 74' התקשר לוחם מגדוד 12 של החטיבה ושאל אם הגיעו מברקים עבורו. "הוא היה בטוח שהוא מדבר עם דובי. עניתי שאני דבי ולא דובי, ושלא הגיעו מברקים, אבל השיחה המשיכה ומאז אנחנו יחד. ב־1 ביוני חגגנו חמישים שנות נישואים".
את המטען ההיסטורי המשפחתי שלו נושא עמינדב על כתפיו מרגע שניתן לו שמו – שם המחתרת של אביו. האב, ששמו האמיתי היה יוסף פרנקפורט־דרורי, עלה ארצה מפולין ולימים היה אחראי על התא הנתנייתי של לח"י. "דבי גדלה על אפליה עדתית, ואני על אפליה פוליטית. אני חי את זה עד היום", אומר עמינדב. "אנשים לא יודעים, אבל מוסדות המדינה הכירו ותמכו בעבר רק בפצועים ובאלמנות של ההגנה והפלמ"ח, ואילו המשפחות והפצועים של לח"י ואצ"ל לא זכו לשום קצבאות. לא הייתה דרך לסייע להם מלבד באמצעות 'קרן תל־חי'. אנשי אצ"ל ולח"י גם לא יכלו לקבל מספר למונית, אלא רק בסיוע הקרן. והיה כמובן פנקס אדום למפ"איניקים ופנקס כחול למפד"ל, כשלמעשה המדינה חייבה לשלם מס למפלגות האלה דרך קופות החולים. בזה אנחנו הרווחנו, כי תנועת החרות לא אילצה לשלם לה מס דרך הקופה.
צילום: נתי שוחט - פלאש 90
"את האפליה חשנו היטב בספרי הלימוד. אני זוכר ששאלתי את אבא: מה בעצם עשיתם? ולמה אתם נחשבים קיצוניים יותר מההגנה והפלמ"ח, אם לא עשיתם כלום? אנחנו לומדים רק על פעולות שלהם, ושום דבר על לח"י". האב השלים לו את חומר הלימוד בבית. "הפעולה הגדולה ביותר של לח"י הייתה פיצוץ בתי המלאכה בחיפה, שם תיקנו את הרכבות שנעו בין דמשק, לבנון ואלכסנדריה. זה היה העורק הראשי של המזרח התיכון", מספר עמינדב. "הפעולה הצליחה, אבל כשאנשי לח"י נסעו משם במשאית המילוט דרך כפר־אתא, האנגלים כבר חיכו עם מחסומים וטנק, וירו בהם בנשק אוטומטי ללא הבחנה. במתקפה על בתי המלאכה נהרג רק לוחם לח"י אחד, אבל עשרה נהרגו במשאית".
19 מאנשי המחתרת נתפסו. על ארבע לוחמות ולוחם אחד, שהיה פצוע קשה, נגזר מאסר עולם. האחרים, וביניהם אביו של עמינדב, נידונו למוות. רק בלחץ היישוב היהודי הומתק עונשם למאסר עולם. במהלך מאסרם הם תכננו את פריצת כלא עכו, בעזרת פתקים שהעביר ביניהם הרב אריה לוין זצ"ל. יוסף דרורי היה אחד מעשרת חברי לח"י שהצליחו להימלט מהכלא.
"לקראת החתונה של הוריי, אבא שלי עלה לירושלים לבקש מהרב לוין שיערוך את החופה. הרב אמר לו: 'לא אני מכבד אותך - אתה מכבד אותי כשאתה מאפשר לי לחתן אתכם'. כך החלה מסורת משפחתית מרגשת". לימים חיתן הרב דוד לוין, אחיינו של הרב אריה לוין, את עמינדב ודבי, וכן את אחיו של עמינדב.
כשבתם האמצעית של עמינדב ודבי עמדה להתחתן, התברר שהרב דוד נפטר כמה חודשים קודם לכן. דבי הגיעה לרבנות בתל־אביב, ולהפתעתה ראתה על אחת הדלתות את השם הרב אריה לוין. "התברר שזה הנין של רב המחתרות", היא מספרת. המשפחה יצרה איתו קשר, "והראינו לו תמונה מהחתונה של ההורים של עמי, שם עומדים זה לצד זה סבא־רבא של בתנו מיטל וסבא־רבא שלו. הרב אריה הצעיר התחייב כבר לקדש זוג אחר באותו תאריך של מיטל, אז הקדמנו את שעת החתונה כך שיוכל להספיק לנהל את שתי החופות".
מדי שנה בי"ח בסיוון הם עולים לאנדרטה לזכר חללי המתקפה על בתי המלאכה, בכניסה לקריית־אתא. עמינדב מציג לנו את הספרון "ולא חזרו לבסיסם", שמגולל את קורות לוחמי לח"י סביב הפרשה. "'בית יאיר' הוציא את החוברות לאור, אנחנו הילדים מכרנו אותן תמורת לירה אחת, והכספים נתרמו להקמת האנדרטה", הוא מספר. "כשגילו בבית הספר שאני מוכר את החוברות הללו, העיפו אותי לשלושה ימים".
בתחילת שירותו הצבאי היה עמינדב חבר בגרעין נח"ל של הצופים שיועד להתיישבות ברמת הגולן. כשהבין שרוב חברי הגרעין מתכוונים לחזור למרכז לטובת לימודים אקדמיים, החליט לעזוב ועבר לגולני. "כשדבי הייתה בהיריון הראשון, חשבנו עדיין ליישב את הגולן", הוא מספר. "שנינו גולנצ'יקים, אבל אחרי החלת החוק הישראלי ברמת הגולן הבנו שעכשיו צריכים אותנו במקום אחר, והתחלנו לבדוק את המצב בשומרון".
ההחלטה לעבור לשא־נור התקבלה למגינת ליבם של הוריה של דבי. "הם לא ידעו איך למנוע מאיתנו את המעבר, אז הם שלחו לנו טלוויזיה צבעונית 22 אינץ', שתחליף את התדיראן שחור־לבן שהייתה לנו. עמי הבהיר שאנחנו אפילו לא פותחים את הארגז, אלא מחזירים אותו סגור".
עמינדב: "זה הרי שוחד. אהבתי את אמא שלה מאוד, אבל את זה לא הייתי מוכן לקבל ממנה. כאמור, בסופו של דבר היא זו שארזה עם דבי את הבית בשא־נור ועזרה לה לעבור לכדים".
ההורים שלו דווקא היו מאושרים מההחלטה. "הם תמכו בהתיישבות בשומרון כבר מהעלייה הראשונה לסבסטיה", מתארת דבי. "אנחנו אספנו בנתניה יין ותרמנו חלות למתיישבי סבסטיה. בכל יום שישי יצאו לשם שתי מוניות מלאות אספקה".
עמי: "אמא שלי התרימה בעלי חנויות. אם מישהו נתן לה רק בקבוק יין, היא הייתה מאיימת עליו שזה יגיע לעיתונות, והוא מיד היה מביא לה ארגזים של יינות. אבא וחברים שלו עשו שמירות בסבסטיה, כדי שהמתיישבים יוכלו לנוח ולהתפלל. העלייה שלנו לשא־נור הייתה גאווה גדולה עבור ההורים".
בצעירותו עבד עמינדב במפעל היהלומים של אביו, ובהמשך פתח עסק משלו בנתניה. את העסק הזה הוא סגר לרגל ההצטרפות לגרעין בשומרון. ימים אחדים אחרי המעבר משא־נור הודיעו להם שב־28 בפברואר 1984 תתקיים ההכרזה הרשמית על אזרוח היישוב, שייקרא כדים. עמינדב ביקש שחרור מקורס השוטרים כדי להשתתף בטקס החגיגי, ומצא שם את עצמו בתפקיד המנחה. "היינו צריכים להוכיח למדינה שאנחנו 13 משפחות, אחרת אין אישור", הוא מספר על מכשול שצץ בדרך. "בפועל היינו רק חמש משפחות וממילא היו רק שישה קרוואנים, כל אחד של 24 מ"ר. אז נאלצנו לשנות קצת את המספרים. הלבשנו חבר'ה משא־נור בחולצות לבנות שכתוב עליהן 'כדים', כדי שיחשבו שהם מהגרעין המקים".
אחרי תום ההכשרה המשטרתית עבד עמינדב בתחנה בעפולה, עבר מהסיור לבילוש, ושירת במגוון תפקידי קצונה עד צאתו לפנסיה. דבי עבדה במחלקה לקידום הנוער בעיריית נתניה, וגם אחרי שעברה לשומרון התעקשו שם להתייחס אליה כעובדת בחל"ת ולשמור לה את המשרה, למקרה שתתחרט. "העריכו אותה מאוד", אומר עמינדב. "מדי כמה חודשים האריכו לה את החל"ת, בתקווה שתחזור".
"בנתניה הפעלנו את הפרויקט הראשון של נוער רפול", מספרת דבי. "את מי שעמינדב היה עוצר בלילה, כמתנדב בילוש, אני הייתי משחררת בבוקר".
עד מהרה היא נטמעה במערכות היישוביות. הייתה מזכירת היישוב שא־נור מיומם הראשון שם, וכשעברו לכדים שימשה כמזכירת היישוב החדש. בשלהי 1984 ילדה את שירן, הבת השלישית של משפחת דרורי והבת הבכורה של כדים. "בפעוטון ביישוב היו בסך הכול שלושה ילדים: שירן ועוד שניים, שהמטפלות היו למעשה האמהות שלהם".
בהמשך עבדה דבי כמזכירה של ראש עיריית עפולה, הייתה מנהלת כוח אדם במפעל גדול בעיר ועסקה בשלל משלחי יד נוספים. העבודה האחרונה שלה הייתה בתחום בריאות הנפש. לכל אורך השנים הקפידה להיות מעורבת גם בענייני היישוב – ועדות תרבות וקליטה, ובעיקר קידום נוער.
מתי אתם שומעים לראשונה את המושג "תוכנית התנתקות", ומבינים שזה מדבר גם עליכם?
דבי: "לא היו שום רמזים מקדימים. כמו כל עם ישראל, הופתענו לגלות על מסך הטלוויזיה שיש ארבעה יישובים בצפון השומרון שמיועדים לפינוי. אף אחד לא דיבר איתנו, אז פשוט לא התייחסנו, חשבנו שזה סתם. גם כשהנושא חזר ועלה, זה לא נקלט אצלנו. אף אחד לא בא אלינו, לא קרה כלום, ובינתיים עברה שנה".
כשהבינו לבסוף שהתוכנית עומדת להתממש, הפכה דבי לנציגת צפון השומרון על במות המחאה. "באחת ההפגנות ניגש אליי כתב של רשת ב', וביקש להקליט ריאיון איתי. הוא שאל: 'את לא חושבת שמנצלים אותך, כאישה חילונית, לטובת המאבק שלהם על גוש קטיף?'. עניתי: 'אני נאבקת על הבית שלי!'. הוא כמובן לא שידר את הדברים". לעמינדב, מתוקף עבודתו, היה אסור להשתתף בהפגנות. "הוא כתב טקסטים ואני הקראתי", דבי נזכרת.
"כשזה עדיין נראה רחוק, הגיע אלינו ראש מועצת שומרון דאז, בנצי ליברמן, ודיבר על מה שעתיד לקרות", מספר עמינדב. "נזפתי בו: אתה בא לדבר איתנו על התנהלות במהלך הגירוש? לא ראיתי אף ראש מועצה שמוותר על שטח, ובטח לא על תושבים! הרי התנועה אמורה להיות הפוכה".
בנם הבכור עוגן ניצל במהלך שנות האינתיפאדה מ־11 פיגועים, ובהם גם הפיגועים הגדולים בעפולה. זה לא גרם לו לחשוש מהמציאות באזור, להפך. בתקופת המאבק נגד הפינוי הצהיר עוגן שיאמץ זהות יהודית־פלסטינית, כדי שיוכל להישאר בבית בכדים גם אחרי ההתנתקות. "זה עשה הרבה רעש", אומרת דבי. "ראיינו אותו ואותנו בכל מקום, עימתו אותנו בשידור חי עם ג'יבריל רג'וב. בגלל עוגן עסקו בסוגיה הזאת – מה יעשו אם היהודים יחליטו להישאר ביישובים, תוך ויתור על האזרחות הישראלית".
צילום: ברוך גרינברג
כחודשיים לפני הגירוש הגיע הזמן להחלטות קשות. "באספת חברים סיכמנו שאנחנו יישוב שומר חוק, ואנחנו לא מגיעים למצב שבו חיילי צה"ל יגררו אותנו", מספרת דבי, ששימשה אז גם כדוברת כדים. "אף אחד לא הנחה אותנו, לא אמרו לנו שאנחנו יכולים לצאת מכאן כקבוצה, כקהילה. הרי הבית שלנו זה לא רק הקירות, זה היישוב. לא קיבלנו שום הסבר בעניין, אז תושבים התחילו לעזוב. אנשים פחדו, חוסר הוודאות הרג אותם".
דבי דומעת כשהיא מספרת איך נותרו לבדם ביישוב, בעוד האורות סביבם כבים. "בכל ערב ראינו עוד בית חשוך ועוד אחד. הכול בשקט, בלי להיפרד. חלק עברו לגן־נר, כי שם הילדים למדו – שמונה דקות מכדים, אבל מעבר למחסום. אחרים עברו לעפולה. בעשרת הימים האחרונים של כדים היינו כאן לבד. היה ברור לי שאני לא עוזבת עד הרגע האחרון. אנחנו צריכים לשמור על החוק, כי עמי שוטר, אבל אנחנו פה".
עמינדב לא ישכח את האווירה ששררה במשטרה בחודשים שקדמו לפינוי. "כל הזמן עקצו אותי, וכל שני וחמישי איימו עליי. ידעו שאני ימני, ופחדו שאעשה בעיות. בכל פעם מחדש רמזו לי שאני מוכרח לשמור על החוק גם כשבאים לגרש אותי מהבית. הם מלמדים אותי מה זה חוק", הוא אומר, והזעם והתסכול עוד ניכרים בעיניו הבוכות. "העלו אותי למפקד המרחב, ואז למפקד מחוז השומרון. אותן שיחות, אותן רמיזות. בשלב כלשהו זימנו את כל השוטרים שגרים ביישובים המיועדים לפינוי, ושלחו אותנו ל'חינוך מחדש' בבאר־שבע. חילקו אותנו לקבוצות, אבל בשלב כלשהו קצינה בדרגת ניצב־משנה ביקשה לאכול איתי בצד, ולמעשה מנעה ממני לחזור לסדנאות, שלא אגיד דברים שלא נעים לשמוע. לפני הסיכום היא אמרה לי: 'אני רואה שאתה עם אמוציות, קח את הטלפון הישיר שלי, למקרה שתצטרך עזרה'".
בסיום אותו יום דרש עמינדב את זכות הדיבור, והבהיר לבכירים במקום שהוא לא עוזב את הבית בלי לקבל מהמדינה כסף מזומן ליד, עד השקל האחרון. אחרי דממה מביכה החלו התלחששויות תמיכה מצד הקהל. למחרת זומן עמינדב לשיחה עם מפקד המחוז. "לקחו לי את הנשק", הוא מספר. "למפקד המרחב אמרתי, אתה רק ממלא פקודות כמו שאמרו במאה הקודמת באירופה. אני אומר דבר פשוט: לא אעבור על החוק. אתה יכול לחייב אותי לצאת מהבית, אתה לא יכול לחייב אותי להיכנס לבית אחר. אני עוזב את כדים בזמן, ב־15 באוגוסט. ב־16 בחודש אני בא לעבודה ועושה אותה על הצד הטוב ביותר, כמו תמיד. בשעה חמש אני מוריד מדים, מחליף לטריקו, ויושב בספסל מחוץ לתחנת עפולה. למחרת אני נכנס למקלחות בתחנה, מצחצח שיניים, חוזר למדים ונותן יום עבודה כמו שצריך, ושוב בחמש הולך לישון בחוץ. מה לעשות, יש לך קצין הומלס.
"לפי פקודת המשטרה הגיעו לי שלושה חודשי חופשה. דרשתי ארבעה, כי אני בקטע של דווקא. כשלא אישרו לי, הרמתי טלפון לקצינה ההיא והזכרתי לה שהבטיחה לעזור. באותו רגע היא דאגה לי לאישור. בגירוש עצמו המפקד הסתובב סביבי, מתוגבר בשלושה שוטרים, כדי להשגיח עליי מקרוב".
אהובה שילה, אז דוברת מועצת השומרון, ודני דיין, חבר המועצה, התארחו אצלם עם בני זוגם בשבת האחרונה של כדים. כעבור יומיים הגיעו אנשי משרד הביטחון וביקשו מדבי את מפתחות הבית. "אין לי מפתחות, אף פעם לא נעלתי את הבית בכדים, גם כשנסענו לשבוע. הם התעקשו, אז שלפתי סתם צרור מאיזו מגירה".
עמינדב, היא מספרת, "לא ארז אפילו גפרור" במהלך החופשה שקיבל. "הוא היה גמור. הייתי הולכת לסופר להביא קרטונים, ואז מחביאה אותם שלא יראה. כי כשפעם אחת הוא ראה, הוא אמר שאני מביאה את הגירוש.
"אמרו שחיילים יעזרו לנו לפנות. כלום. ביום הגירוש הביאו צעירים ערבים מאיזה כפר פה, שאפילו לא יודעים עברית. הם פינו לנו את החפצים מהבית".
"שילמנו 7,000 שקלים שכירות על מכולה – כפול ממה שזה אמור לעלות, כי ככה המדינה החליטה". דבי ועמינדב ביד־חנה, 2015 | צילום: חן גלילי
עמינדב: "חבר שדיבר איתי ב־15 באוגוסט, התפעל כששמע שאנחנו עדיין ביישוב. אמרתי לו: בחמש אנחנו מורידים את הדגל, מי שרוצה יכול לבוא. כמה דקות לפני השעה חמש אנחנו רואים שיירת מכוניות נכנסת ליישוב – התושבים שעזבו את כדים".
הם מציגים לנו את הדגל ההוא. שני סרטים קשורים בקצהו, אחד כתום והאחר שחור. "הנה הדגל", אומרת דבי בבכי. "קצת קרוע, קצת דהוי, אבל כאן. והדגל הזה עוד יחזור ויונף על התורן בכדים. אם לא אנחנו או הילדים שלנו, אז הנכדים יניפו אותו. ואם לא הם, אז הנינים. ב־48' הרימו את המדינה, ב־2048 יקימו את כדים שוב, והדגל הזה יונף".
עמינדב כבר הפסיק להילחם בדמעות, ודבי רועדת כולה כשהיא משחזרת את קורות היום ההוא. "בליל הגירוש עוגן שלנו נסע ברכב הרבש"ץ שהיה צריך למסור. המרחק משער כדים למחסום ג'למה הוא שבע דקות נסיעה, ולכן בעשרה לחצות אנחנו נכנסים עם הבנות לרכב, כשהצבא אחרינו, ומתקדמים לכיוון השער. ידענו שאחרי שאנחנו עוברים אותו – זהו זה, אי אפשר לחזור אחורה. אנחנו עוקבים אחרי השעון, כדי שעמי לא יעבור על החוק. נוסעים לאט. אני נוהגת, כי עמי לא מסוגל. ואני נותנת גז, והשער נסגר מאחורינו. נוסעים בשקט, בוכים. מגיעים למחסום, ועומד שם חייל ומצדיע לנו".
היא לא זוכרת מה קרה אחר כך. "זה זמן נעלם. הגענו למלון 'החוף הירוק' בנתניה, אבל אין לי מושג איך נסענו ומה היה. אלה כמה ימים שאני לא יודעת לומר מה היה בהם".
"מי שפגע בכולם זה אריק שרון. הלוואי שיפנו את הילדים שלו מחוות שקמים", אומר עמינדב. "אמרו לנו שמתנתקים מצפון השומרון, אבל שירן שלנו הייתה שם כחיילת בהיתקלות עם מחבלים, והמפקד שלה נפצע. היא ניהלה את כל האירוע, דיווחה בקשר והשיבה אש. הבת שלנו צריכה להילחם על אדמת כדים שממנה גירשו אותה? הרי אמרתם שזה יביא ביטחון".
"שירן, הבכורה של כדים, אומרת היום - לאן אני אקח את הבת שלי כדי להראות את המקום שבו נולדתי?", אומרת דבי. "ואיך אני, בארץ שלי, לא יכולה להראות לנכדה איפה אמא שלה שיחקה? מוכרחים להפנים: לא נותנים חלקים מארץ ישראל! זה מה שאני רוצה להגיד למנהיגים שלנו: בשום אופן לא מוותרים על חלקים של הארץ".
ביתם המרווח ביד־חנה יושב על מטע האבוקדו המקומי. "היינו חודשיים במלון עד שהתחיל פה משהו", מתאר עמינדב. "שילמנו 7,000 שקלים שכירות על מכולה –כפול ממה שזה אמור לעלות, כי ככה המדינה החליטה. על הבית הזמני כאן שילמנו שכירות לשנתיים מראש. כל זה יורד מה'פיצויים'. יש משפחות שנכנסו לחובות לחברת החשמל, כי התברר שהיינו אמורים לשלם להם 70 שקלים על ניתוק החשמל בכדים, והחוב הלך ותפח לאלפי שקלים בגלל קנסות. ואני שואל, אנחנו ביקשנו שינתקו את החשמל? המדינה הזמינה ניתוק, שהמדינה תשלם. בפועל אנשים שילמו מכסף שמעולם לא ראו. עבר ממחשב אחד של המדינה למחשב אחר, כסף וירטואלי".
"המשכנו לשלם משכנתא חמש שנים על בית שכבר לא היה קיים", מוסיפה דבי. "הקפידו שנפתח מכספי הפיצויים חשבון נפרד שיהיה ייעודי רק לתשלומי המשכנתא, כי המדינה חמלה על הבנקים. לנו לא נשאר אז הרבה לשלם, אבל יש משפחות שסכום המשכנתא שלהן היה שווה לכל כספי הפיצויים. והן הרי לא יכלו לגרור משכנתא מבית לבית, כי אין בית בכדים. הממשלה דאגה לבטח את הבנקים, לא אותנו. אגב, נעשינו שותפים בחובות של הקיבוץ פה, כי אנחנו חברי אגודה. את כל ההסכמים עשו איתנו תוך כדי שאנחנו מגורשים מהבית, לא ממש בהכרה ולא פנויים לחשיבה צלולה".
שלושים משפחות מצפון השומרון הצטרפו ל־65 התושבים הוותיקים של יד־חנה, קיבוץ שעבר הפרטה באותה תקופה והפך לכפר שיתופי. דבי דאגה שהרחובות בשכונה של המפונים ינציחו את שמות היישובים החרבים. "הייתי בוועדת השמות ואמרתי: אני לא מתערבת לכם כשמישהו קורא לכיכר פה 'הכיכר האדומה', אז בשכונה שלנו אני רוצה רחוב השומרון, ורחוב כדים וגנים וחומש. וכך היה. אנחנו גרים ברחוב כדים".
החיבור בין מגורשי השומרון לקיבוצניקים הסוציאליסטים לא היה פשוט. התושבים החדשים, אף שרובם לא דתיים או מסורתיים, הקימו בית כנסת וקיימו תפילות בחגים. אנשי הקיבוץ הדליקו מנגלים ביום הכיפורים כמחאה. "צירפו פה יחד שתי קבוצות פצועות שלא ידעו איך לאכול זו את זו – אנחנו מהגירוש והם מההפרטה. וזה לא הלך, כל קבוצה הייתה בתוך עצמה. היום זה קצת שונה, אנחנו בגיל אחר. יש טיולים משותפים ויש סדנאות. השינוי התחיל בשנה הרביעית שלנו כאן. במוצאי יום כיפור ראיתי את הילדים שלהם מציצים מהחלונות, מקשיבים לקול השופר. הרוב גם הפסיקו את המנגלים".
אם אומרים לכם היום שאתם יכולים לחזור לכדים, מה אתם עושים?
"אורזים ועוברים", הם עונים יחד ללא היסוס.
דבי: "יש לי מזוודות שמחכות. אני נועלת את הבית והולכת. הגירוש של יישובי בצפון השומרון היה במאה אחוזים מחווה לנשיא בוש, לא היה מעבר לזה כלום. לא ישבנו על אדמות של אף אחד, עד היום אלה שטחי C, שגם לפי הסכמי אוסלו נשארו בשליטה ישראלית מלאה. הרי ביטלו את חוק ההתנתקות, לא? אפילו לא צריך הצבעה בכנסת כדי להקים את כדים מחדש, רק החלטת ממשלה. אז יאללה, תנו לי כבר לחזור הביתה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il