"עשו לנו דמוניזציה כדי שיוכלו להתייחס אלינו ברובוטיות": 20 שנה לעקירת גוש קטיף

יוסי ואתי גוטסמן היו נשואים שנה וחצי בלבד כשהוא נקרא לשירות ממושך בסיני כשריונר. 31 ימים אחר כך, אתי נדהמה לגלות בפתח הבית מילואימניק בעל זקן ארוך וציציות שמבצבצות מתחת המדים. "לא זיהיתי אותו", היא מודה. "היינו בשלבי התחזקות ראשוניים, כבר שמרנו שבתות, אבל לא היינו ממש בתוך הדת. ופתאום מגיע הביתה אדם אחר לגמרי, ואני לא מבינה. מי אתה ומה קרה לך? מאיפה באת ולמה באת?"

"מה אני אעשה? היה לי כיף ללמוד תורה", צוחק יוסי. "עצמונה קמה כתגובה לפינוי הצפוי של חבל ימית, והבסיס שלנו היה לא רחוק משם. בין השמירות הצטרפתי לחבר'ה של הכולל. תלמידי ישיבה תיכונית צוברים לפעמים הרבה שנאה ללימוד הגמרא, כי הם לומדים בלחץ וצריכים לגשת למבחנים. היתרון שלי הוא שלא הייתי בישיבה תיכונית, כך שממילא לא שנאתי את לימוד הגמרא".

לחברים בעצמונה, הוא מספר, "לא היה חשמל, לא מים ולא אוכל. מסכנים, הייתי מחלק להם את המנות הצבאיות שלנו". המחסור באוכל היה צריך להדליק אצל אתי נורה אדומה, אבל כשיוסי הציע שייסעו לשבת לעצמונה לבדוק את המקום, היא הלכה אחריו. "השבת עברה בטוב", היא מספרת, "וזה נראה לי בסדר, אז עברנו לשם, זוג צעיר עם תינוקת".

בעצמונה היו אז מלבדם שבע משפחות, וקבוצות רווקים ורווקות. אתי, שלא הכירה מראש את הזוגות האחרים, לא שיערה את הפשטות האופיינית למקום. "הגעתי כולי צבעונית, עם מטפחת מעוטרת מטבעות שקניתי בעיר העתיקה בירושלים. ומרגע שעברנו, היה ממש־ממש קשה. לא תיארתי לעצמי שכך יהיה. אין חשמל, הגנרטור עובד שעתיים־שלוש ביום, והכול מסריח בצורה קיצונית. אין מקרר ולא רהיטים, אין כלום. כלום. בכיתי כל הלילה וביקשתי מיוסי שרק ינקה את השירותים, שיהיה אפשר להיכנס אליהם. אבל הקושי הגדול ביותר היה הרעב. לא היה אוכל, לא מצאנו כלום. ובכל זאת, כולם שם היו באווירה מרוממת, אנשים שמחים ואידיאליסטים ששרים ומבסוטים, לא מדבר אליהם העולם החומרי".

"ידענו שזה יישוב שאין בו תשתיות ומים, כי עומדים להרוס אותו", מסביר יוסי. "עלינו לקרקע בלי עזרה מהסוכנות. מי שעזר לנו היה אורי אריאל, אז מזכ"ל אמנה. הוא דאג לנו ככל יכולתו".

בשבת הראשונה אחרי ההצטרפות שלהם לעצמונה, בזמן סעודה שלישית, אתי כבר הייתה מורעבת במיוחד. היא פנתה לכיוון הים בבכי, ושאלה את עצמה מה היא עושה במקום הזה. "לא הצלחתי לתפוס איך אנשים שרים ושמחים ולא אוכלים כלום. אבל לאט־לאט התחברנו לתורת הרב קוק, והתחלתי להבין. הבנתי את המשמעות של החיים, ואז גם הגעתי לעונג ולשמחה שאותם אנשים הגיעו אליהם".

בתנאים החומריים לא חל שיפור. "לא היה אוכל, כפשוטו, גם לא חלב. היינו רעבים במשך שנתיים. נולדה לנו בת שנייה, והילדות קיבלו כתוספת תפוח ליום", משחזרת אתי. "ניסינו להקים גן ירק ולהתפרנס ממנו, אבל לא הייתה בזה ברכה גדולה. העובדים היו בחורי הישיבה, ולא היה להם ידע חקלאי. אבל זה היה האוכל שלנו. אם גידלנו חצילים, המנה העיקרית בארוחות הייתה חצילים. בשר לא היה אפילו בשבת. היה גוש סויה קשה שאי אפשר היה לאכול. באמת רעבנו".

אתי: "לא תיארתי לעצמי שכך יהיה בסיני. אין חשמל, הכול מסריח, אין מקרר ורהיטים. אבל הקושי הגדול ביותר היה הרעב. לא היה אוכל. ובכל זאת, כולם שם היו באווירה מרוממת, אנשים שמחים ואידיאליסטים ומבסוטים. לא הצלחתי לתפוס את זה"

"אכלנו במשך כל השנה את המצות שתרמו לנו בפסח", אומר יוסי בחיוכו הנצחי. "ימית הייתה ארבעים ק"מ מאיתנו, ולא היו כלי רכב כדי להגיע לשם, למעט מכונית ששימשה לנסיעות למקווה נשים. האמת היא שגם לא היה כסף לקנות אוכל. כל מה שהצלחנו להשיג, שמנו באדמה. אבל שמחנו שהיינו שם. זה אחד הדברים הכי חשובים שעשינו בחיים. אם לא היינו בעצמונה בסיני, לא היינו מגיעים לעצמונה של גוש קטיף. וכל זה לא היה קורה לולא תנועת בני עקיבא".

יוסי נולד באוקראינה לזוג ניצולי שואה. האב שרד במחנות העבודה, אך איבד את אשתו הראשונה וילדיו. הוא התחתן עם ניצולת אושוויץ שהייתה צעירה ממנו ב־16 שנה, וכעבור יותר מעשור הם עלו ארצה עם שלושת ילדיהם. המשפחה השתכנה בחיפה, בשכונת בן־דור (חוואסה) – שכונת עולים שאם להתנסח בעדינות, היו מוצלחות ממנה לגידול ילדים. יוסי, שהיה אז בן 11, נשלח לבית ספר בשכונה, "אבל בתוך חודשיים הקפיצו אותי כיתה ועברתי לבית הספר יבנה בחיפה. שם נחשפתי לבני עקיבא, ובכל שבת צעדתי לסניף במשך שעה וחצי, בקיץ ובחורף. כל מה שיש לי, זה בזכות בני עקיבא".

וזה כולל גם את אתי לבית צמח, בת להורים ממוצא עיראקי וחלבי, שגדלה בשכונת קטמון הירושלמית. היא נזכרת כיצד עברה עליהם שם מלחמת ששת הימים, כשהיא עצמה הייתה ילדה בת עשר: "ישבנו במקלטים והיה פחד נוראי, ההבנה הייתה שהמדינה הולכת להיכחד. האחים התאומים שלי היו רק בני חצי שנה, ואני זוכרת שאבא היה יוצא תחת הפגזות להביא את מכסת החלב שהמדינה דאגה לחלק לתינוקות. ואז הגיע הניצחון והייתה שמחה גדולה".

בתוך שנתיים נבנתה שכונת רמת־אשכול מעבר לקו הגבול שנפתח פתאום, "אבל איש לא רצה לגור בה, כי היא הייתה צמודה לשועפט", מתארת אתי. "אז המשפחה שלי עברה לשם, והפכנו לחלוצים של השכונה. גרנו ברחוב רמת הגולן, הרחוב שישבו בו לאחר מכן מועצת יש"ע ומשרדי אמנה ועיתון נקודה. לא היינו משפחה דתית – אמא שמרה שבת ואבא לא. אחי חזר בתשובה דווקא כששירת בצבא, בחיל האוויר, והוא החזיר את ההורים".

את יוסי, שצעיר ממנה בחודשיים, היא הכירה בגרעין בני עקיבא יהונתן. "ההיאחזות שלנו הייתה קרובה למושב קטיף", הוא מספר. "היינו עושים 'ביטחון שוטף' ברפיח, שהיה בה אז סניף של בנק הפועלים. תארו לעצמכם, שישה חיילים שאחראים על הגזרה מכפר־דרום עד רפיח. היינו מסתובבים בסמטאות חאן־יונס, כוח של שלושה חיילים בלבד, והתושבים היו רואים אותנו ועוברים לצד השני. נתנו כבוד. היינו נחים בבית החולים נאצר, שאנשי הצוות שלו היו יהודים מאשקלון והסביבה. ישבנו שם ליד שוקת הגמלים, ואת הריח אני זוכר עד היום. 95 אחוז מהזבובים בעולם היו שם".

יוסי ממשיך לספר, מתגלגל מצחוק: "מחסום ארז היה חוט. לשומר שם קראו 'אחראי חבל', מילואימניק שבשלוש בבוקר היה פותח את המחסום. ואז יכולתם לראות, כל הדרך משם ועד ראשון־לציון – פיג'ו ועוד פיג'ו ועוד פיג'ו. שיירה של מכוניות פיג'ו ערביות שיוצאות בתחילת השבוע מעזה וחוזרות בחמישי. בזמנו היה ידוע שאי אפשר לנסוע בכבישים ביום ראשון".

בניגוד לרוב גרעיני הנח"ל בזמנו, הגרעין של יוסי לא היה חלק מהנח"ל המוצנח. "היינו יום אחד בנח"ל מוצנח, ואז לקחו את כולנו לשריון", הוא מספר, ומוסיף בציניות: "הרבה שריונרים נפגעו במלחמת יום כיפור, החיל היה צריך בשר טרי".

אתי ויוסי התחתנו ב־1978, מיד אחרי השחרור. שנה וחצי גרו בירושלים, ואז כאמור עברו לעצמונה. למרות הרעב המתמשך והתנאים הקשים, העקירה מחבל ימית הייתה חוויה כאובה עוד יותר. ערב פסח 1982 פונו תושבי עצמונה ליישוב מורג שבגוש קטיף. "גרנו עם עוד משפחה באשקובית אחת של 24 מ"ר - כל זוג עם שני ילדים, ואתי הייתה אחרי לידה שקטה טראומטית", מספר יוסי. "כמה חודשים אחר כך הקימו את מחנה שׂליו, ושם גרנו במשך ארבע שנים עד שהקימו מחדש את עצמונה כמושב שיתופי, יישוב קבע".

שתי המילים האחרונות צובטות בלב נוכח העקירה הנוספת שחוו, הפעם מיישוב שהמדינה עצמה הקימה, אבל ליוסי ולאתי חשוב להדגיש: "עצמונה היא לא רק הגירוש. אלה 25 שנים של גן עדן, יישוב מקסים ממש. היו לנו שם משתלה וחממות של צמחי נוי. היינו המשתלה הכי גדולה בארץ, גידלנו מיליוני ייחורים של גרניום".

יוסי: "עשו לנו דמוניזציה, כדי שיוכלו להתייחס אלינו ברובוטיות. אנחנו בשעתנו הקשה ביותר, והחיילים שם מלקקים גלידות מול הפרצוף שלנו. הרגע הכי הזוי היה כשאחד הבכירים אמר לנו: 'היה לנו יום טוב היום, הכול הלך בסדר. אז בואו נסיים את היום היפה הזה בצורה יפה. תעלו לאוטובוס'"

למה בחרתם להתיישב בגוש קטיף?

יוסי: "אחרי ימית התלבטנו לאן לעבור, ושאלנו את עצמנו איפה הנקודה הכי חלשה במדינת ישראל. התשובה הייתה – הע' של יש"ע, זו הנקודה הפחות מטופלת. בתקופה ההיא היו מלחמות עולם ביהודה ושומרון, והבנו שצריכים אותנו במקום שלא זוכה לאותה תשומת לב".

אתי: "התייעצנו גם עם רבנים, ובהם הרב יהושע צוקרמן זצ"ל, שתמיד היה מורה הדרך שלנו".

יוסי: "גוש קטיף עבר תקופות קשות, ובכל זאת קמה שם התיישבות לתפארת. הייתה קליטה של משפחות שביקשו והצליחו לבנות ולהפריח את השממה, הייתה חקלאות משגשגת. בכל יישוב ויישוב השתלבו לומדי תורה. עברנו שם פיגועים קטלניים, אבדות בנפש כמעט בכל יישוב, ובכל זאת נאחזנו בקרקע. גוש קטיף היה יצירה מיוחדת במינה שכל תושב תרם לה, וזה היה היופי שבמקום".

יוסי היה שותף גם במחצבה של המושב. במלחמה נחשפו תחתיה מנהרה גדולה וסדנה לייצור טילים. השאר נותר שומם מאז הגירוש. "הכרתי אישית את שרון", אומר יוסי, שהיה מנכ"ל הפיתוח של גוש קטיף. "הוא הגיע לגוש עשרות פעמים, היה מביא אורחים לסיור. צבי הנדל (בעבר ראש מועצת חוף עזה) ואני היינו מלווים אותו. שרון רצה לקדם את תוכנית האצבעות – ביתור הרצועה בחמישה אזורים של התיישבות יהודית, שייצרו רצף טריטוריאלי ושליטה ישראלית בעזה. לא נשארו לי אצבעות לספור כמה פעמים שמעתי ממנו את תוכנית האצבעות".

אז מה קרה לשרון?

"הוא באמת האמין בתוכנית הזאת, ודיבר עליה בלהט. אבל כפי שאמר הנדל – כעומק החקירה עומק העקירה".

יוסי גוטסמן וצבי הנדל שמעו על תוכנית ההתנתקות עוד לפני שפורסמה ברבים, אבל החליטו לא לעורר פניקה בקרב התושבים בלי לוודא קודם שהדברים נכונים. "שרון לא הסכים להיפגש איתנו יותר, וגם לא ענה לטלפונים של הנדל", אומר יוסי.

"שמענו, אבל לא האמנו שאנחנו לא נשארים שם", מספרת אתי. הדברים החלו לחלחל כשהכניסה לגוש קטיף נחסמה, ובציר כיסופים אפשר היה לנוע רק עם תעודה מזהה. אתי השתתפה בפעולות המחאה, ובימי הגוש האחרונים, ברוב תסכולה, אפילו פנצ'רה גלגלים של אחד מרכבי הפינוי. יוסי מצידו ויתר על יציאה להפגנות נגד הגירוש. "ראיתי את אלימות המג"בניקים נגד המוחים, והגעתי למסקנה שעדיף שלא אגיע. היה בלתי נסבל לראות איך הם מרביצים לילדים ולילדות. זה היה טירוף".

ואז הגיע הפינוי של כפר־דרום, שהבהיר: זה קורה. "היה קשה מאוד לשאת את זה", מתאר יוסי והחיוך נמוג לרגע. "עשו לנו דמוניזציה כדי שיוכלו להתייחס אלינו ברובוטיות. אנחנו בשעתנו הקשה ביותר, והחיילים שם מלקקים גלידות מול הפרצוף שלנו. הרגע הכי הזוי היה כשאחד הבכירים, לא אזכיר את שמו, ניסה לזרז אותנו ואמר: 'שמעו, היה לנו יום טוב היום, הכול הלך בסדר. אז בואו נסיים את היום היפה הזה בצורה יפה. תעלו לאוטובוס'".

כשכבר נכנסו לאוטובוס, שבורים וכואבים, עלה לשם שוטר ודרש להציג תעודות זהות. "אני לא רוצה להזכיר את המילים שהוא שמע מאיתנו", אומר יוסי. "מה תעודות זהות? עלינו לטיול? מגרשים אותנו מהבית בכוח, אז צריך להזדהות?"

הם לא ארזו ולא הוציאו כלום מהבית עד היום האחרון. "איימו עלינו שאם לא נוציא מהיישוב את כלי הרכב, ירמסו אותם. אמרתי: שירמסו. הייתה אכזריות רבה ויחס קשה". הוא מצביע על מדף גבוה, שמונח עליו בקבוק יין שסביבו קשור סרט כתום. "הבקבוק הזה מחכה כבר עשרים שנה ליום שנפתח אותו. זה יקרה כשהם יחזרו לגוש קטיף ואנחנו לחבל ימית".

למרות הכאב הגדול של העקירה, יוסי אומר שהרס הבתים בעמונה בתחילת 2006 היה אירוע קשה עוד יותר מבחינתו. "את הפינוי הזה ראיתי בטלוויזיה בתחנת דלק במשך שש שעות, והיה קשה לראות את זה אפילו על מסך. בגוש קטיף הייתה אטימות נוראית, התנהגו כמו רובוטים - אבל בעמונה היה כבר ממש רוע. אתה יהודי, למה אתה מרביץ ככה ליהודי אחר? יצאתי גמור מהאירוע הזה".

מסע הנדודים של משפחת גוטסמן אחרי עקירת גוש קטיף החל באזור נתיבות. "שמו אותנו על איזה משטח בטון ליד אזור התעשייה של בית־הגדי. קראנו לזה 'עיר האמונה'", נזכרת אתי. "היינו שם תשעה חודשים, ואז עברנו לשומריה. קיבוץ שומריה כבר התפרק כמעט לגמרי, אז נתנו פיצויים לחברי הקיבוץ הנותרים כדי שיעזבו, ושיכנו אותנו שם. אגב, עוזבי שומריה קיבלו פיצוי גבוה מזה שקיבלו מפוני גוש קטיף".

אחרי שש שנים בשומריה החליטו בני הזוג גוטסמן לעבור לבני־נצרים, יישוב חדש שקם בחולות חלוצה, ורוב תושביו הם מפוני נצרים. "היינו בהקמה המחודשת של נצרים בגוש קטיף", מספר יוסי. "תנועת הקיבוץ הדתי, שנצרים היה באחריותה, החליטה לעזוב אותו ונוצר צורך דחוף לחזק את המקום, אז עברנו מעצמונה לשם למשך שנה".

בנם אלנתן היה אז בכיתה א'. באחד הימים, כשהיה אמור לעלות להסעת בית הספר מנצרים לעצמונה, הוא בדיוק הלך לשירותים וכך עיכב את כל הנוסעים. בדיעבד התברר שהעיכוב הזה הציל את חייהם. "מחבלים הטמינו בכביש מטען שתוכנן להתפוצץ בדיוק כשאוטובוס הילדים יעבור שם. האוטובוס איחר בכמה דקות, וכך המטען התפוצץ לפני שהגיע למקום, והנוסעים לא נפגעו". היום אלנתן הוא חקלאי מוכשר, נשוי לביתיה - אחיינית של כותבת שורות אלה – ומתגורר גם הוא בבני־נצרים, כמו ארבעה משמונת אחיו ואחיותיו.

בשמחת תורה תשפ"ד התארחו יוסי ואתי, כמו בכל שנה, אצל הבת שגרה במצפה־רמון. "לא ידענו על הקטסטרופה שהתרחשה כאן ביישובי החבל", אומר יוסי, "אבל ידענו שקורה משהו. החתן שלי סיפר שבטלוויזיה מדברים על כמאה הרוגים. אמרתי לו שיפסיק לדבר שטויות. הוא אמר שמחבלים נכנסו לארץ וכבשו יישובים. לא קלטתי, לא הבנתי איך זה אפשרי".

מבין ילדיהם שגרים בבני־נצרים, אלנתן וביתיה היו היחידים שבילו את החג ביישוב. כשיכלו לצאת מהממ"ד, גילו באחד מקירות הבית רסיסי פגז. תודה לא־ל, חיילות מיחידת קרקל לחמו בעוז ומנעו חדירת מחבלים לבני־נצרים.

"שעה לפני צאת החג הגיע לבית של בתי במצפה־רמון אחד השכנים, עם טלפון ביד", מספרת אתי. "הוא הודיע לנו שמיכאל, הבן שלנו, נפצע". מיכאל, תושב שלומית, היה אחד מחברי כיתת הכוננות המקומית שיצאו להגן על היישוב פרי־גן הסמוך. "בשמונה וחצי בבוקר, אולי אפילו מוקדם יותר, הוא כבר היה פצוע קשה. במשך שלוש שעות הוא דימם, עם כבד קרוע וסרעפת גמורה".

יוסי: "מיכאל ראה את החברים שלו הרוגים לידו ואף אחד לא הגיע. בסוף באו עוד חברי כיתת כוננות, ופינו את הפצועים ליישוב נווה. בדרך כלל לא מטיסים את המקרים חסרי הסיכוי, אבל מישהו שם במסוק החליט להעלות אותו, וזה הנס שלנו"

מיכאל כבר מלמל שמע ישראל. "הוא ראה את החברים שלו הרוגים לידו, הזבובים מצצו לו את הדם, ואף אחד לא הגיע", מתאר יוסי. "בסוף באו עוד חברי כיתת כוננות, ופינו את הפצועים ליישוב נווה".

אתי: "הבת שלנו צופיה, אחות במקצועה, הייתה באותו חג עם משפחתה בנווה - בעלה עובד שם במכינה. כשהפצועים הגיעו לשם, היא מצאה את עצמה מטפלת באחיה. אלנתן הסתובב בינתיים חסר אונים בבני־נצרים, סמוך לנווה, והיה משוכנע שמסתירים ממנו שמיכאל איננו".

מיכאל פונה במסוק שש שעות אחרי הפציעה. "לא נתנו לו הרבה סיכויים", מספר יוסי. "בדרך כלל לא מטיסים את המקרים חסרי הסיכוי, אבל מישהו שם במסוק החליט להעלות אותו, וזה הנס שלנו. הוא היה מהראשונים שהגיעו לשיבא, אז כל הצוות התנפל עליו".

"דהרנו לבית החולים, אבל הכבישים היו עמוסים, ועמדנו במחסומים", משחזרת אתי. "בבית החולים כל הפצועים הוגדרו 'אלמונים'. המזל שלנו היה שהגיס של מיכאל מצא אותו שם, וידע לכוון אותנו. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את יוסי מתפרק כמו תינוק".

"הדם בגוף של מיכאל ממש נגמר", אומר יוסי. "נתנו לו חמש מנות דם. כשהגענו בלילה הוא כבר היה אחרי כמה ניתוחים. שאלתי את הרופא אם הבן שלי יצא מכלל סכנה, והתשובה הייתה – לא".

מיכאל היה מאושפז בטיפול נמרץ במשך שלושה ימים, ומשם עבר לחדר טראומה. "לפני חודשיים הוציאו עוד כדור שהיה לו בגוף, והשיקום של היד הוא חתיכת סיפור. לאחרונה התברר שיש פגיעה מסוימת גם בריאות. אבל בכל שלב, אם אתם שואלים אותו – הכול בסדר".

בני־נצרים שוכן על גבול מצרים, קרוב מאוד לרפיח. תקופת המלחמה הייתה לא קלה כאן, בעיקר בראשיתה. הבית, שנבנה בבנייה קלה, רעד יום ולילה מרעם הפגזים. גם את מלחמת איראן הם העבירו בביתם נטול הממ"ד, זה שהם עדיין מתקשים לראות בו בית. "אני תלושה כאן", אומרת אתי בכנות. "אני לא אומרת 'אני חוזרת הביתה', אין לי בית".

נשארתם ממלכתיים?

"יוסי כן, אני לא".

אומרים תפילה לשלום המדינה?

"לא להגזים", אומרת אתי. "אומרים, בוודאי".

"אני ילד של ניצולי שואה, אין גאלות וחוכמות", אומר יוסי בחיוך הזה שלו. "מדינת ישראל היא נס גלוי".

"יש רגעים קשים, למשל כשמיכאל נפצע, ועולות שאלות. אבל אנחנו מבינים שאנחנו בתהליך, ובתהליך הזה יש התקדמות", מסכמת אתי. "עוד נחזור לבית שלנו. המחלוקת בינינו היא לאן חוזרים – אני חוזרת לקטיף, יוסי לסיני".

"היישוב שלנו בסיני היה אחד המקומות הכי יפים שהכרתי בעולם, ואני מכיר הרבה", מבהיר יוסי. "אי אפשר לתאר את זה בכלל. עוד נחזור, ואני מתכוון לזה".

לתגובות: orlygogo@gmail.com