הכתבות של ברוך גרינברג
אוטודידקט ששינן כל טקסט שנקלע לידיו: ממצרים לניהול המשק בבית זית
"שליחים של עליית הנוער אמרו להורים: לא צריכים אתכם, רוצים את הילדים"
"אהרן מקנא בי על הצלקת שנותרה, כי לפחות לי יש מזכרת מאבא"
"נהיה פה כל כך רוחני, אנחנו קוראים לזה 'נרות וסנדלים' - באנגלית זה נשמע יותר טוב"
"בוקר אחד מישהו שמע ציוץ וצעק: 'יש ציפור!', כולם יצאו מהמיטות בפיג'מות לראות את הפלא"
"ניסיתי להרים מעט את הכיסוי להציץ, ורפול צועק עלי: מה אתה עושה? יורים עלינו, זה לא חצץ"
"המתיישבים הראשונים פה היו תימנים. כולם ברחו"
השכנים של בן-גוריון עדיין זוכרים אותו
"מטוס מצרי עבר ממש מעלינו והפציץ בשדות. אין לנו מושג איך פספס את הבתים"
סמנכ"לית מפעל טקסטיל בפריז מצאה את עצמה מגדלת עופות במושב בישראל
"בדיעבד התברר שאייכמן ואני היינו נוסעים באותו אוטובוס כששירתתי בצבא ארגנטינה"
"לא היו מקררים. היו שוחטים פרה, תולים אותה, לוקחים מה שצריך"
"בכל מקום שסגרו את חדר האוכל, חיי הקיבוץ מתו איתו"
"גרנו במעברה ג', בצריפים מעץ. שירותים בחוץ, המון חולדות ועכברים מסביב. מוות"
"הרב קוק העלה את הרעיון להקים ריביירה בארץ הקודש"
"ב-11 בבוקר נגמר הכיבוש. כל הירדנים התחפשו לאזרחים. שמו פיג'מות וברחו"
"עמדתי ליד הבריכה עם המא"ג. אמרתי לחברים: 'אותי האויב לא יעבור חי'"
"מה שראיתי באלטלנה? עד היום יש לי צלקת מזה"
"כשאבא שלי רצה לעלות לארץ, הרופאה שאלה אותו מה יש לו לחפש שם. והנה, תראו אותנו"
"סבתא שלחה חבילה מלאה נעליים. הייתה בטוחה שאין לנו מה לנעול"
"אבא מצא מסתור, ומבחינתי הוא פשוט נעלם. לא סיפרו לי שום דבר"
"המון גופות זו על זו. מעט ערבים, הרבה מאוד יהודים"
"אנשי הסוכנות לא רצו להעלות לארץ את הזקנים, הם רצו פה רק צעירים, שילכו להילחם"
"היום הבחורות יוצאות לפנסיה בגיל 62. אני בגיל הזה התחלתי עבודה חדשה"
"הודיתי לו בשם עשרות אלפי ילדים שהסתתרו במנזרים קתוליים. האפיפיור חייך ונישק לי את היד"
"אתם נולדתם עם כפית של זהב בפה. ב־48' לא היה כאן כלום, אפילו לא תפוחי אדמה"
"היינו משפחה עשירה בזמנו, אבל כשאכלנו ביצה חילקנו אותה בין ארבעה אחים"
הם התחתנו במקום היחיד בסביבה שפעל בו גנרטור אזרחי: בית החרושת למלח
"היה דבר אחד שהאוקראינים שנאו יותר מאשר את היהודים: את הרוסים"
