בקיץ 2023, ביום השנה ה־18 לעקירת היישובים בגוש קטיף ובצפון השומרון, נסעו אבינדב ורחל ויתקון למחסום כיסופים, להקדיש כמה רגעי זיכרון לבית על החוף שכבר איננו. "לאורך כל השנים היה לי ברור שהטרור יעבור קדימה", אומר אבינדב. "לא הבנתי איך אלה שמפגינים נגדנו לא מבינים שהם היעד האמיתי של הטרור. הרי הבדואים שממלאים את עזה הם אלה שברחו ב־48' מהאדמות שעליהן קמו הקיבוצים. לשם הם רוצים לחזור, זה היעד, לא גוש קטיף. אבל באותו יום שמתי בצד את המחשבות האלה. ראינו מהכביש הראשי שכונות חדשות ויפהפיות בעיר שדרות, אווירת שלווה מדהימה בקיבוצים, ואמרתי לרחל: 'למרות הכול, הנה הקב"ה ניחם את ציון, יש נחמה. מתברר שהגירוש לא היה סוף העולם'. ואז, חודשיים מאוחר יותר – בום".
אבינדב בן ה־46, כתב מקור ראשון לשעבר, נולד בעיר רחובות וגדל באריאל. סביב גיל מצוות הוא חזר בתשובה, אחר כך נדד בין מסגרות תוך בירור זהותו החדשה, ובתום פרק כהניסטי סוער התגלגל לישיבת תורת החיים שבנווה־דקלים. "הגעתי לשם בגיל 20, שיעור ב'. ביישוב גן־אור פעלה מדרשה לבנות, והמזכירה של הישיבה ניסתה מדי פעם לשדך לי בחורות משם", הוא מספר בחיוך. "כשפרצה האינתיפאדה השנייה חזרתי לבית הוריי באריאל, והתחלתי לעבוד במקור ראשון. בין השאר סיקרתי את גל הפיגועים. ערב אחד ראיתי בטלוויזיה קבוצה של בנות שבעקבות פיגוע אוטובוס הילדים של כפר־דרום עלו ליישב מבנים מצריים נטושים, במקום שבו קמה לימים שירת־הים".
צילום: ברוך גרינברג
הפיגוע המדובר התרחש ב־20 בנובמבר 2000 במבואות כפר־דרום. מחבלים פלסטינים שארבו בקרבת הכביש הפעילו מטעני נפץ לעבר רכב הסעות. מהפיצוץ נרצחו המורים מירי אמיתי וגבי ביטון, ונפצעו קשה כמה ילדים, בהם האחים אורית, תהילה ואשר כהן, שרגליהם נקטעו. הרוצחים לא נתפסו עד היום. בעקבות האירוע נכנסה קבוצת מתיישבים עוד באותו יום לעשרה מבנים על חוף הים - בתי נופש ששימשו קצינים מצרים לפני מלחמת ששת הימים, ועברו לבעלות המִנהל האזרחי מיד אחריה. כל יוזמות ההתיישבות במקום נדחו על ידי המִנהל, אך הפעם, אחרי פיגוע האוטובוס, ניתן אישור מהקבינט.
כחודשיים מאוחר יותר, סמוך לשבת שירה, הוקם במקום המאחז שירת־הים. "באותה תקופה המזכירה של הישיבה הכירה לי את רחל", מספר אבינדב. "היא וחברה נוספת היו הרווקות היחידות שנשארו לגור בשירת־הים". תוך שלושה חודשים כבר עמדו רחל ואבינדב תחת החופה. הייתה זו החתונה הראשונה שהתקיימה בגוש קטיף אחרי פרוץ האינתיפאדה השנייה. "בערב החתונה עצרו את האוטובוסים עם האורחים שלנו בצומת סעד, כי היה חשש לחדירת מחבלים. אבל בסוף האוטובוסים שוחררו".
הוא עוד זוכר מציאות ביטחונית שונה לחלוטין ברצועת עזה. "היינו נוסעים ברכב פרטי ישירות מתל־אביב לאזור המואסי – לבד, בלי צבא. היום מתחבאים במואסי רוצחי חמאס. אני זוכר את עצמי נוסע שם ב־99', משתלב בתנועה הערבית כאילו כלום. הכול היה פשוט, המקום היה חי. כשהמצב הביטחוני התחיל להידרדר, בנו גשר ועשו הפרדות כדי להגן על הנוסעים היהודים. בנסיעות הייתה תחושה של רולטה רוסית, או מעין מירוץ – לחצות במהירות את המרחק שבין הגשר למחסום כיסופים. פעם אחת רחל ואני נסענו על כביש החוף לאורך המואסי, עד גבול מצרים. אני לא חושב שיש ישראלי אחד שעשה את זה אחרי שפרצה האינתיפאדה. אני זוכר את המבט המבוהל של החיילים שפגשו אותנו למרגלות המוצב בגבול. אבל בגוש עצמו הייתה פסטורליה מטורפת, למרות הכול".
אחרי חתונתם רחל עבדה כאם בית באולפנה בנווה־דקלים, ואילו אבינדב בחר להתרכז בלימוד תורה בישיבה ועזב את העבודה בעיתון. שנתיים חלפו, "ואז התחילו דיבורים על פינוי", הוא משחזר. "אמרו שאולי יפנו את מורג ואחר כך את נצרים. כולם אמרו שזה לא ייתכן, מה פתאום שראש הממשלה אריק שרון יעשה דבר כזה? ואז הגיע ההלם, אחרי נאום הרצליה ב־2003".
האמנת שזה יכול לקרות?
"בעניין הזה הייתי באגף הרציונלי. הבנתי ששרון הולך על זה. רוב התושבים היו בהכחשה - חשבו שהצבא לא יצליח לפנות, שהערבים ישבשו את המהלך, ובעיקר לא האמינו ששרון יעשה את זה".
משפחת ויתקון הצעירה התגוררה בקרוואן על החוף, הילדים היו במעון בנווה־דקלים. באותם ימים כבר נחתו פצצות מרגמה על היישובים, והמשפחות בגוש קטיף עשו היכרות עם אזעקת "שחר אדום", כפי שנקראה אז. "הפצמ"ר הראשון פגע בנצרים. ברוך השם זה נתקע שם ברעפים, ולא היו אבדות. אז זו הייתה עליית מדרגה ודרמה גדולה, אבל עם הזמן נכנסנו לשגרת פצמ"רים וקסאמים".
ההתמודדות הקשה באמת, לדבריו, לא הייתה מול האתגרים הביטחוניים, כי אם מול הדמוניזציה שנעשתה לתושבי הגוש. "אחרי חומת מגן ב־2002 המצב נהיה גרוע עוד יותר. הסיתו נגדנו עד כדי כך שפעם או פעמיים המילואימניקים ממש כעסו עלינו, כי בגללנו הם צריכים לשמור במקום. חלקם לא רצו לדבר איתנו. היו כאלה שהצבא שיקר להם בנוגע למקום השירות שלהם, כדי שלא יסרבו להתייצב. התחושה הייתה קשה גם כשראינו את ההפגנות נגדנו בצמתים שבין הקיבוצים באזור. היינו חוזרים מלוויה ונתקלים במפגינים שנושאים שלטים גדולים: 'די לכיבוש, די לגוש'. זה היה נורא. ככל שהתגברו הפיגועים, כך הפגינו נגדנו יותר. לרגשות שלנו לא היה מקום אז. אנשים הטיחו לנו בפנים 'טוב מאוד שמפנים אתכם', בלי טיפת אמפתיה. מי מתנהג בדורסנות כזאת? אני לא הייתי לועג לערבי בפרצוף אם היו מפנים אותו מהבית או הורסים לו את הכפר, ואני בטוח שכמוני היו נוהגים גם רוב חבריי. הגירוש ממילא עומד להתרחש, למה להוסיף לנו כאב? זו הייתה אכזריות, הבנו שלא סופרים אותנו בכלל כבני אדם".
כשהתקרב מועד העקירה, אבינדב החליט לחזור לכתוב בעיתון. "הפכתי לכתב הגירוש", הוא אומר. הגוש הלך והתמלא בני משפחה של התושבים, חברים ושב"חים – מי שהוגדרו שוהים בלתי חוקיים, בעקבות הגדרת חבל קטיף כשטח צבאי סגור. לאורך החוף הצמוד לשירת־הים הוצבו עשרות סוכות שקלטו בתוכן תושבים חדשים. "אני מודה שבאופן אישי זה פחות התאים לי", אומר אבינדב. "המאבק כבר היה אבוד, תנו לנו את הפרטיות שלנו, תנו לנו להתאבל. אבל אחרים קיבלו הרבה כוח מהעוצמות של אלה שבאו לחזק. אני זוכר התעוררות גדולה מצד המגזר, הגירוש הוליד את הציבור הדתי־לאומי מחדש".
גם תפקידו העיתונאי של אבינדב דרש ממנו להתנתק מהטלטלה האישית שלו לטובת זו הלאומית. באותם ימים נטולי וואטסאפ ורשתות חברתיות, התמונות שזרמו למערכת מקור ראשון הגיעו מהצלמת מרים צחי ז"ל, שליוותה את אבינדב והפכה לבת בית ולידידה קרובה של הזוג ויתקון. כך קיבלנו הצצה כואבת לאירוע הלאומי והפרטי כאחד. "למען האמת, העיסוק העיתונאי הציל אותי", אומר אבינדב. "הוא אִפשר לי להסתכל על הסיטואציה קצת מהצד. אבל זה אירוע שורט, אין ספק. לקח לי שנים להתאושש מהגירוש. זה היה כל כך סתם, כל כך מופרך.
שירת הים | צילום: משה מילנר - לע"מ
"בעיניי היה ממד מגוחך ונלעג בכך שכל גוש קטיף היה באמצע ארוחת צהריים בזמן הפינוי. מישהו שכנע את כולם שהשוטרים והחיילים לא יהיו מסוגלים לגרש מהבית משפחה שיושבת עם אורז ושניצל. אבל גירשו את כולם צ'יק־צ'ק. הפתטיות וערלות הלב היו מצלקות. הרגשתי שעשו בנו מעשה מגונה קולקטיבי".
אבינדב לא היה מאלה שהגירוש ערער להם את הממלכתיות, ובכל זאת המבט שלו על המדינה לא נותר כשהיה. "לא הסתכלתי על עצמי", הוא מבהיר. "אני חושב שכחברה אנחנו במקום חולה מאוד. הממלכתיות מגיעה מהשכל, אנחנו מבינים שמדינת ישראל היא סיפור הרבה יותר גדול מאיתנו. יש כאלה שהרגישו אחר כך שלעמוד בתפילה לשלום המדינה זה להישאר אותו ילד־טוב־ירושלים שהיינו לפני הגירוש, אז הם עשו מעין מרד – אומרים תפילה לשלום המדינה בבית הכנסת, אבל בישיבה. מעין הצהרה 'אל תחשבו שאנחנו עד כדי כך חננות'. אני פחות הסתבכתי עם זה, אבל היה לי קשה מאוד בתקופה ההיא לעצור טרמפ לשוטר או למג"בניק. אולי כי שם הקושי האמיתי שלי. לא ציפיתי שיהיה סירוב פקודה, ואני יכול גם לשמוע את הטענה שמצד שלמות המדינה לא נכון לסרב פקודה. אבל זה שאין אפילו אחד שהוא מספיק מענטש על מנת להתפטר – זה כאב במיוחד. אלפי קצינים, פקידים, שוטרים וחיילים שהם חלק מהמערכת, וכולם חבורה של נמושות? אולי היה איזה שוטר או מג"בניק אחד שפרש והבהיר שהוא לא מסוגל להיות שותף לגירוש. לא יותר. וזה זעזע אותי".
זו לא הייתה האכזבה היחידה. "הייתה גם הבגידה של מועצת יש"ע", הוא אומר בלי לנסות לייפות. "כולם ידעו שיש הבנה בינם ובין המדינה, ושהם מקווים להציל את היישובים שלהם ביהודה ושומרון. כי הם ידעו שזה לא עפרה ולא בית־אל ולא גוש עציון. בשורה התחתונה, לא הייתה תנועה המונית של מרי אזרחי מצד הציבור שלנו. רוב האנשים המשיכו בשגרה שלהם. אני יכול להבין את זה, כי היו מי שדאגו להשריש בתודעה שעזה היא מקום אבוד. ככה אנשים הרגישו – שזה כואב, אבל אין מה לעשות.
"אני לא הייתי במקום של 'היה לא תהיה'. זו הבטחה שחרתה לי מאוד. ובכל זאת קיווינו לנס, או שהסוס ימות או הפריץ. ואז זה התחיל להתכנס לקראת מימוש, ולא היה איך לעצור אותם".
בבוקר 18 באוגוסט 2005 כבר אי אפשר היה לצאת ולבוא גם בין היישובים בגוש. אבינדב יכול היה להשתמש בתעודת העיתונאי שלו כדי לצאת משירת־הים ("מירי הצלמת דהרה במסירות נפש בוולוו הישנה שלה בכל גוש קטיף"), אבל הוא בחר להישאר לצד משפחתו וקהילתו, ולסקר את הגירוש משם. "לא ארזנו כלום – לא מתוך אשליה, אלא מתוך אמירה ערכית. היינו מוכנים שהכול יישאר שם, גם החפצים וגם האוטו, שאיימו שיחרימו אותו אם לא נפנה. זו הייתה מעט זקיפות קומה, שעבורנו הייתה רבת ערך. הבית הפך לחמ"ל, ובאחד החדרים היה מזגן ענק ומזון שאגרנו מתוך מחשבה שנחזיק שם מעמד במצור. בפועל הגירוש היה מהיר להכאיב. קשה היה להאמין, אבל תוך כמה שעות – אין שירת־הים. כמה מג"בניקים, טיק־טק וזהו".
התמונות שנצרבו בתודעתו מיום הגירוש הן של החיילים שמקיפים את ביתו, בעוד בנות המדרשה כובלות עצמן בשלשלאות מסביב. "לצד העבודה במקור ראשון סיקרתי באותה תקופה את האירועים עבור סוכנות הידיעות האמריקנית איי־פי. הייתה לי מצלמת וידאו, ועבדתי מול יניב זוהר מקיבוץ ניר־עוז, דרכו שלחתי חומרים מצולמים. יניב היה בחור גדול וקשוח, עיתונאי משופשף שראה הכול, פיגועים וזוועות ומה לא. ביום הגירוש שלנו הוא עבר דרך כל החיילים בלי חשבון, עד שהגיע אליי. ופתאום אני רואה שהפנים שלו שטופות דמעות, והוא בוכה כמו תינוק. בכה וככל הנראה לא ידע באמת על מה הוא בוכה. יניב היקר נרצח בשבעה באוקטובר בקיבוץ שלו, עם אשתו ושתי בנותיו. רק הבן אריאל, שיצא לריצת בוקר, הסתתר בבית אחר וניצל. יניב היה אחד הבודדים שנתנו לי ביום הגירוש תחושת נחמה קטנה. השם ייקום דמו".
האוטובוסים שאליהם הוכנסו עקורי שירת־הים לקחו אותם לבאר־שבע. "הגענו למלון פשפשים שמאז כבר נהרס. בהתחלה לא רצינו להיכנס בכלל, אבל היה לנו ילד בן שנתיים ותינוקת בת חצי שנה, ולא יכולנו להישאר לישון בחנייה. היה שם מישהו שבא עם פודטראק וחילק פיתות למי שרצה. זה היה מרגש, אבל כואב מאוד. מכל העיר הגדולה באר־שבע, תושב אחד בלבד בא לתמוך ולחזק אותנו? נכון שלא היו אז רשתות חברתיות, ובכל זאת".
מחאות קפלן, שבמרכזן טענות על דיכוי וקץ הדמוקרטיה, עוררו אצל אבינדב ורחל זיכרונות ממאבק ההישרדות של גוש קטיף. "מחאות בכיינות", הוא אומר על המפגינים נגד הרפורמה המשפטית. "הם לא יודעים בכלל מה טעמה של אכיפה משטרתית. לא יודעים מה זה מגף של דיכוי. התלונות שלהם הן קשקוש. כשהמדינה רומסת אותך, זו חוויה קיצונית. זה לא דומה בכלום למה שראו בקפלן".
למחרת הגירוש נדדה קהילת שירת־הים לקדומים, בעקבות הזמנה מתושבי המקום. "הגענו בערב שבת, והם חיכו לנו עם בגדים וציוד, כי כל הציוד שלנו נשאר בגוש. רק מאוחר יותר נציגי משפחות נסעו לארוז. אני לא הייתי מסוגל, רחל הלכה וארזה הכול. חזרתי לגוש במשימה עיתונאית רק כשהוא היה כבר הרוס כולו".
משכיות-שירת הים | צילום: ברוך גרינברג
תושבי קדומים פינקו את האורחים בשפע אוכל ועוגות, אולם גם המעטפת המרגשת הזאת לא יכלה לטשטש את כאב העקירה הקהילתית כפי שנחת עליהם במהלך קבלת השבת. "הייתה לנו מסורת בשירת־הים: היינו עומדים מדי שבוע מול הים ושרים את מזמורי קבלת השבת בסגנון קרליבך. בשבת הראשונה אחרי הגירוש מצאנו את עצמנו עומדים ברחבה של האולפנה בקדומים, ולא מצליחים להתפלל. מנסים לשמר את המנהג משירת־הים, אבל כולם מתפרקים ובוכים".
כעבור שבועיים עברה הקהילה לגור בפנימיית הישיבה באלון־שבות, שם הם התקבלו בחום רב מצד בחורי הישיבה ורבניה, ובקור עז מצד המערכת האקלימית. "נזרקנו בבת אחת לעולם אחר. מחוף הים שהכרנו - להרים הקרירים, בשנה של חורף קשוח מאוד". חודשים אחדים מאוחר יותר הם נדדו פעם נוספת, הפעם ל"ברוש הבקעה" – כפר נופש בצפון בקעת הירדן, שהוקם על ידי שריה (יאיא) עופר. שמונה שנים אחר כך, באוקטובר 2013, חדרו למקום מחבלים פלסטינים ורצחו את עופר. היום פועל שם כפר הנוער "נווה שריה".
"התחלנו לחפש יישוב קבע, וגילינו שאי אפשר להקים עוד יישובים", ממשיך אבינדב. "מדינת ישראל אימצה תפיסה של הרחבת יישובים, ללא אחיזת קרקע חדשה". חברי הקהילה נטו לכיוונים שונים - "חלק רצו יישוב בצפון וחלק בדרום. אני הצעתי לעשות סיור בבקעה, לראות אם יש שם משהו". כך עלתה ההצעה ליישב מחדש את משכיות, היאחזות נח"ל נטושה, אך זו לא הייתה אפשרות אטרקטיבית במיוחד. "ראש המועצה אמר שחייבים ליישב את משכיות. בימי האינתיפאדה השנייה הקימו פה מכינה קדם־צבאית, ואני זכרתי שעשיתי איזו כתבה באזור. אז הבאתי את כולם לראות, אבל אף אחד לא רצה לרדת מהאוטובוס".
מתוך נימוס כלפי אנשי המועצה המארחים, החליטו חברי שירת־הים לרדת מהאוטובוס – ואחר כך גם מתוכניות ההתיישבות בחבלי ארץ אחרים. "זה פשוט היה האמצע, בין אלה שרצו לעבור לשכונה בגולן, לאלה ששמו עין על בסיס בדרום".
ההמתנה לאישורים ותהליכי הבנייה נמשכו שנתיים, שאותן העבירה הקהילה ביישוב חמדת. "אהוד אולמרט היה ראש ממשלה, ארה"ב הפעילה לחצים נגד ההתיישבות, וכך רק ב־2008 עלינו לקרקע – שבע משפחות שנותרו מהיישוב המקורי. היום אנחנו חמש משפחות בלבד משירת־הים, אבל קלטנו רבות נוספות במהלך הזמן. יש פה חמישים משפחות, והריבוי הטבעי הוא מהגבוהים בארץ".
נופי בקעת הירדן שונים מאוד מאלה של החוף בגוש קטיף, אולם לדברי אבינדב הם מביאים מרגוע לנפש, כמו זה שמביא הים. עשרים שנה אחרי, איפה הנפש שלך עכשיו? אנחנו שואלים בזהירות. "הזמן עושה את שלו", הוא עונה. "בהתחלה לא יכולתי להיות עם אנשים שלא היו בגוש קטיף. זו הייתה חוויה כל כך קיצונית ומשמעותית, שהיה קשה לשאת את הנוכחות של מי שלא עבר את אותן חוויות. היום אנחנו לא חיים את הגירוש כמו אז". כשאני שואלת אם הגעגוע לגוש קטיף הונצח בשמות הילדים, הוא עונה: "יש לי בת ששמה שרון, וזה תמיד דורש הסברים. ובכן, שרון תחיה שלנו נקראת על שם חברה של אשתי, שנרצחה בפיגוע".
אחרי שנים של כתיבה עיתונאית, עריכה וחלומות אקדמיים שונים, החליט אבינדב לעשות שינוי מקצועי בחייו והקים עסק של חינוך בעזרת בעלי חיים - "התיבה של אבינדב". "בזמן הקורונה כל התחום של הכתיבה העצמאית הצטמצם, ונאלצתי להמציא את עצמי מחדש. נושא החיות ליווה אותי תמיד, וכשפרצה המלחמה התעורר צורך בחוגים בבתי ספר. היה צמא של הילדים – וגם של מבוגרים – לחוויה המנחמת שבמפגש עם בעלי חיים. משם התגלגלנו, וברוך השם ממשיכים".
לצער ולטלטלה שגרמה מתקפת הטרור בשבעה באוקטובר, התווסף אצל אבינדב גם תסכול. "את מוחמד דף חיסלו ככל הנראה לא רחוק מהבית שלנו", הוא מציין. "בזמנו חשבתי שאם בעוטף עזה חושבים שהם נבנו מחורבננו, שיהיה להם לבריאות. אבל כשאני רואה שגם אחרי שבעה באוקטובר מנסים לגלגל אשמה עלינו, על ציבור המתנחלים, זה כבר קשה. יש לא מעט עזות פנים כשאתה לא לומד שום דבר מהאירועים. אבל האמת היא שיש כעת שינוי טקטוני שקורה תחת רגלינו, וכל השאר הם רק קולות רקע".
ילדי משפחת ויתקון התרגשו מאוד מהשיח על חידוש ההתיישבות היהודית ברצועה, אבל אבינדב מתייחס לרעיון בזהירות. "כל כך הרבה דברים צריכים לקרות כדי שזה יתממש. הרי לגור שוב בין ג'בליה לנוסייראת – זה לא יקרה. יהיה פשע לחזור לזה. מי שייקח את הילדים שלו לשם בתנאים האלה, בעיניי זה 'היה לא תהיה'. אני מצפה שהתיישבות שם ובכל מקום תהיה תחת ביטחון אמיתי. מצופה שיהיה כעת שינוי מהותי במציאות ברצועת עזה; שינוי עמוק, היסטורי. צריכים חלוצים, אבל התיישבות יהודית שם לא יכולה להיות פרויקט של בודדים, זה צריך להיות פרויקט של עם ישראל כולו".
מה היה סוד הקסם של קטיף?
"תראו, בלי העניין ההתיישבותי, רצועת עזה היא מקום לא קל לגור בו, בעיקר בקיץ. קחו את החום פה, בבקעת הירדן, ותוסיפו לזה מאה אחוז לחות וזבובים. עננים של זבובים ענקיים, ושמש שקודחת בך כמו מכשיר עינויים", הוא מחייך. "אבל כשאתה מגיע לנגב המערבי, ורואה את קו החוף והדקלים של קטיף – הלב שלך מתרחב ונשימתך נעתקת, פיזית. וזה אף פעם לא נמאס. לא חוויתי דבר כזה בבקעה ולא בשום מקום אחר בארץ".
אז אם תהיה אופציה, תחזור לגור שם?
"אני לא בטוח, אבל כיוון שאשתי כנראה תרוץ לגור שם, אני כנראה ארוץ אחריה. מה שהחזיק אותנו בתקופה הקשה ההיא זה הכוח של הזוגיות. לרחל לא הייתה בעיה לבכות מכל דבר בזמנו, אבל זה לא נגע לה ביציבות. אני לעומת זאת הייתי עלה נידף. לא בכיתי על עצמי, הרי לא הייתי מושקע באמת ביישוב עדיין. הקושי שלי היה לראות את חילול השם, מה אנחנו מחוללים לעצמנו. רחל היא זו שנתנה כוח לי ולילדים. זה השאיר אותנו שפויים. כל מה ששלי, שלה הוא".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il