בעבר, כשאנשים דיברו על הפחדים שלהם ביחס לנישואים, הפחד המרכזי היה ברור: שהבית יתפרק. שאחד מבני הזוג יעזוב, שהמשפחה תתפצל, שנגיע לגירושין. הפחד הזה לא נעלם, כמובן, אבל לצדו הולך ותופס מקום פחד אחר, שקט יותר ולעיתים מטריד לא פחות: הפחד להישאר יחד ולגלות שככה ייראו החיים שלנו. לא רעים מספיק כדי לעזוב, אבל גם לא טובים מספיק כדי להרגיש שאנחנו באמת חיים.
הפחד הזה עולה בקליניקה בצורות שונות. לפעמים הוא מופיע בשאלה ישירה: "בסך הכול אנחנו מסתדרים, אבל זה כל מה שיהיה?" לפעמים הוא מסתתר מאחורי קנאה בזוגות אחרים, געגוע לתחילת הקשר או מחשבה שלא תמיד נעים להודות בה: אולי במקום אחר, עם אדם אחר, החיים היו מרגישים מלאים יותר. לא תמיד מדובר בחוסר אהבה או במשבר של ממש. לעיתים זהו חשש מפני חיים שחולפים בלי שנרגיש אותם. בית, ילדים, עבודה, קניות, הסעות, חשבונות, עוד ערב מול הטלפון, ושוב מתחיל שבוע חדש.
השינוי הזה בפחדים אינו מקרי. הוא קשור לשינוי עמוק בתפקיד שאנחנו מייעדים לזוגיות. בדורות קודמים הציפייה המרכזית מהנישואים הייתה להקים בית ומשפחה וליצור יציבות ושייכות. אין פירוש הדבר שהורינו לא רצו אהבה, קרבה או שמחה, אבל הזוגיות לא נדרשה לשאת לבדה את כל משקל האושר וההגשמה האישית.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
היום אנחנו מבקשים ממנה הרבה יותר. אנחנו רוצים שבן הזוג יהיה גם שותף לניהול החיים, גם חבר קרוב, גם מקור לתשוקה, גם האדם שיבין אותנו לעומק, גם מי שיעזור לנו לצמוח וגם מי שיעניק לנו תחושת בית. אנחנו רוצים יציבות, אבל לא רוצים להשתעמם. רוצים שיקבלו אותנו כפי שאנחנו, ובאותו זמן מצפים שהקשר יעזור לנו להפוך לגרסה טובה ומפותחת יותר של עצמנו. הזוגיות נדרשת להעניק לנו שייכות בלי לצמצם אותנו, ביטחון בלי שגרה ומחויבות בלי תחושה שוויתרנו על אפשרויות אחרות.
אלו אינן ציפיות פסולות. חלקן מבטאות התפתחות מבורכת והבנה שנישואים אינם צריכים להיות רק מסגרת תפקודית. אבל ככל שהזוגיות מקבלת יותר תפקידים, כך היא גם מועדת יותר לאכזב. אם היא אמורה להיות המקור העיקרי לקרבה, להתרגשות, לזהות, למשמעות ולתחושת החיוניות שלנו, כל תקופה שגרתית עלולה להיחוות כהוכחה שמשהו עמוק אינו בסדר.
כך נוצר לעיתים מעגל בעייתי. במקום לחיות בתוך הקשר, אנחנו מתחילים לבדוק אותו ללא הרף: האם אני מאושרת מספיק? האם אנחנו קרובים מספיק? האם כך אמורה להרגיש אהבה? האם בחרתי נכון? הבדיקה הזאת מובנת, אבל כשהיא נעשית מתמדת, היא עלולה דווקא להרחיק אותנו מן החיים שאנחנו מנסים להעריך. אנחנו נעשים צופים בזוגיות של עצמנו, מודדים את מידת החיות שלה מבחוץ, ובינתיים משתתפים בה פחות.
הזוגיות בסדר, אז למה אנחנו מרגישים שמשהו חסר? | צילום: שאטרסטוק
כשהמלחמה משנה את נקודת המבט
המלחמה העצימה את השאלות האלה אצל משפחות רבות, ובמיוחד בקרב משפחות של משרתי מילואים. מפגש קרוב עם סכנה, אובדן וחוסר ודאות משנה את קנה המידה. אנשים חזרו מתקופות ארוכות של שירות ושאלו שאלות שלא נתנו להן מקום קודם: האם אלה החיים שאני רוצה לחיות? האם אני נמצא במקום הנכון? האם הקשר הזה מבטא את מה שחשוב לי באמת?
גם בני ובנות הזוג שנשארו בבית עברו שינוי. במשך חודשים הם נשאו לבדם אחריות, בדידות ודאגה, ולעיתים גילו בתוכם כוחות ועצמאות שלא הכירו. כשהמשפחה חזרה לכאורה לשגרה, לא תמיד היה אפשר לחזור לאותם תפקידים ולאותן הנחות ישנות. המלחמה לא בהכרח יצרה את הספקות, אבל היא קיצרה את המרחק בינם לבין השאלות הגדולות על משמעות, בחירה והחמצה.
חשוב לא לבטל את השאלות האלה. לפעמים תחושת האפור אכן מצביעה על קשר שהוזנח זמן רב, על ריחוק שהפך להרגל או על חיים משותפים שאין בהם מספיק מקום לשני האנשים שחיים אותם. אבל לפני שמסיקים ממנה מסקנות על עתיד הנישואים, כדאי להבין מה בדיוק איבד את צבעו.
לפעמים זו הזוגיות, שבה בני הזוג הפסיקו להתעניין, לשתף, לגעת ולפנות מקום זה לזה. לפעמים זו תקופת החיים כולה: עומס, חוסר שינה, דאגות כלכליות, ילדים קטנים או שירות מילואים ממושך משאירים מעט מאוד מרחב להתרגשות. ולפעמים האדם אינו מתגעגע דווקא לזוגיות אחרת, אלא לגרסה אחרת של עצמו.
עוד כתבות בנושא
אולי לא רק הזוגיות נשחקה
אישה עשויה להסתכל על בעלה ולהרגיש שכבר אין ביניהם דבר ממה שהיה פעם. אבל כשמתבוננים בשנים האחרונות, מתברר שלא רק הזוגיות השתנתה. היא כמעט אינה פוגשת חברות, הפסיקה לעסוק בדברים שסקרנו אותה, וכל ימיה מתנהלים בין עבודה, ילדים ומטלות. הריחוק מבעלה אמיתי וראוי להתייחסות, אבל הוא אינו כל הסיפור. היא מתגעגעת אליו, ובאותו זמן מתגעגעת גם לעצמה.
קל להטיל את הגעגוע הזה על הזוגיות. לצפות מבן הזוג שירגש אותנו, יוציא אותנו מן השגרה ויחזיר לנו את מי שהיינו. וכשהוא אינו מצליח לעשות זאת, להסיק שהקשר הוא שכיבה אותנו. אלא שבן זוג, אוהב ומסור ככל שיהיה, אינו יכול לבדו להחזיר לחיינו חברויות, סקרנות, משמעות או חלקים בזהות שלנו שהנחנו בצד.
ההבחנה הזאת חשובה, מפני שכל אחד מן המצבים דורש מענה אחר: ערב זוגי לא יפתור תמיד שחיקה עמוקה בעבודה; תחביב חדש לא יחליף שיחה זוגית שנדחתה במשך שנים, וגם בן זוג מסור אינו יכול לבדו להשיב לנו חלקים מעצמנו שהנחנו בצד.
לכן, במקום לשאול מיד אם הזוגיות הזאת מספיקה לנו, אפשר להתחיל בשאלות מדויקות יותר: מה חסר לי כיום? מתי התחלתי להרגיש כך? האם אני מתגעגעת לבן הזוג שלי, לעצמי או לחיים שהיו לנו לפני שהעומס השתלט עליהם? ומהו שינוי קטן וממשי שיכול להכניס תנועה למקום שקפא?
לפעמים השינוי יהיה זוגי: לחזור לשיחה שאינה עוסקת רק בילדים ובמשימות, לפנות זמן למפגש אמיתי או לדבר בכנות על המרחק שנוצר. לפעמים הוא יהיה אישי: לחזור לתחום עניין, לחברות, ללמידה או לעשייה שמחזירים תחושת זהות וחיוניות. ובמקרים רבים יהיה צורך בשניהם, משום שהקשר משפיע על האנשים שבתוכו, והאנשים שבתוכו משפיעים על מידת החיות שלו.
איננו צריכים לבחור בין גירושין לבין חיים אפורים. אבל כדי לא להישאר בתוך האפור, צריך להפסיק לראות בו רק תשובה לשאלה אם בחרנו נכון. לפעמים הוא סימן לכך שהקשר זקוק לתשומת לב, לפעמים הוא תוצאה של תקופה קשה שצריך לעבור יחד, ולפעמים הוא בקשה לקחת מחדש אחריות על החיוניות שלנו. לא לבד, ולא רק באמצעות בן הזוג, אלא בתוך החיים שבנינו יחד.
עוד כתבות בנושא
