בשנים האחרונות הפך הקנאביס לנוכח הרבה יותר במרחב הישראלי. בתוך מציאות מתמשכת של מלחמה, מילואים, חרדה, עומס וחוסר ודאות, רבים מחפשים דרכים מהירות להירגע, להירדם או פשוט להפסיק לחשוב לכמה שעות.
במקביל להתרחבות השימוש, השתנה גם האופן שבו אנחנו מסתכלים עליו. קנאביס כבר אינו מזוהה רק עם עולם הסמים כפי שדמיינו אותו בעבר. משתמשים בו אנשים עובדים ומתפקדים, הורים לילדים, אנשים שמתמודדים עם כאב או פוסט־טראומה וגם מי שפשוט מבקשים להוריד הילוך בסוף היום.
השיח על קנאביס רפואי, הכינוי "סם קל" והנוכחות הרחבה שלו בחברה הפכו אותו בעיני רבים למשהו שקרוב יותר לכוס יין בערב מאשר לשימוש בסם. ודווקא משום שהוא נתפס כפחות חריג או מאיים, לפעמים קשה יותר לזהות את הרגע שבו השימוש מתחיל להשפיע על הקשר הזוגי.
הכי מעניין
המשתמש ממשיך לעבוד, לטפל בילדים ולמלא את רוב התפקידים שלו. הוא לא נעלם לימים ולא בהכרח מאבד שליטה. לפעמים הוא אפילו רגוע ונעים יותר אחרי העישון.
אז למה בכל זאת בן או בת הזוג מרגישים שמשהו חסר?
להיות בבית זה לא תמיד להיות נוכח
כדי להבין את הפער הזה צריך להבחין בין נוכחות פיזית לבין זמינות רגשית.
אפשר להיות באותו סלון, לשבת זה לצד זה ואפילו לצפות יחד בסדרה – ובכל זאת לא להיות זמינים באמת למפגש.
נוכחות זוגית היא לא רק העובדה ששני אנשים נמצאים באותו חלל. היא היכולת לשים לב למי שמולנו, להגיב אליו, לנהל שיחה מורכבת ולהישאר פתוחים גם כשהוא מביא איתו משהו שלא נעים לשמוע.
אחרי שימוש בקנאביס האדם עשוי לחוות את עצמו רגוע ונינוח יותר. בן הזוג, לעומת זאת, עשוי לפגוש אותו כמרוחק, איטי יותר או סגור מאחורי שכבה שקשה לחדור דרכה.
הוא יכול לענות, לחייך ולשבת לידו, אבל משהו באיכות המפגש משתנה. קשה יותר לפתוח נושא שדורש מחשבה, לדבר על ריב שהיה במהלך היום או לקבל יחד החלטה חשובה.
וכאן נוצר בלבול: שני בני הזוג חווים את אותו הערב באופן שונה לגמרי. מבחינת המשתמש, הוא בבית – ואפילו בגרסה רגועה יותר של עצמו. מבחינת בן הזוג, האדם שהוא רצה לפגוש נמצא לידו, אבל לא באמת נגיש אליו.
עוד כתבות בנושא
"כשאתה יוצא מהעומס, הוא פשוט עובר אליי"
הריחוק הרגשי הוא רק חלק מהעניין. במקרים רבים לשימוש יש תפקיד מאוד ברור: הוא מסמן שהיום הסתיים, עוזר להשתיק מחשבות, להפחית חרדה או ליצור מרחק מהעומס.
כששואלים אדם מדוע הוא מעשן כמעט בכל ערב, התשובה לא תמיד קשורה להנאה. לפעמים זו פשוט הקלה.
מבחינתו, הוא לא דורש דבר מאף אחד. הוא רק מבקש להוריד מעצמו לכמה שעות את המשקל שהוא סוחב.
אלא שבתוך זוגיות הדרך שבה אדם מווסת את עצמו אינה נשארת פרטית לחלוטין. ברגע שאחד מבני הזוג משנה את מצב התודעה שלו, עלולה להשתנות גם חלוקת הנוכחות בבית.
מישהו אחר נשאר צלול. מישהו צריך להיות זמין לילדים, מסוגל לנהוג במקרה הצורך, לענות לטלפון או לטפל במה שעוד עלול לקרות במהלך הערב.
כך יכול להיווצר הסדר שאף אחד לא בחר בו באופן מפורש: אחד פורש מהמשמרת, והשני נשאר להחזיק אותה.
וזה גם מסביר מדוע הוויכוח על קנאביס הופך מהר כל כך לוויכוח טעון. בן הזוג שלא משתמש לא בהכרח מתנגד לרגיעה או להנאה. לעיתים מה שכואב לו הוא חוסר השוויון באפשרות לנוח מהחיים.
מה שהוא מנסה לומר הוא: "כשאתה יוצא מהעומס, העומס לא נעלם. הוא פשוט עובר אליי".
המשתמש, לעומת זאת, שומע משהו אחר לגמרי: "אסור לך לנוח. אני לא מבין כמה אתה מחזיק כל היום".
עישון, אילוסטרציה | צילום: שאטרסטוק
ואז מתחילים לספור
מכאן הדרך למעגל זוגי מוכר קצרה.
בן הזוג מרגיש נטוש ומתחיל להעיר, לבדוק כמה פעמים היה שימוש השבוע או לדרוש הפחתה. המשתמש חווה את הדברים כביקורת או ניסיון לשלוט בו ומתחיל להגן על השימוש.
ככל שהוא מגן עליו יותר, מתחזקת אצל בן הזוג התחושה שהקנאביס חשוב יותר מהקשר. התחושה הזאת מביאה לעוד לחץ, עוד שאלות ועוד מעקב – והמעגל רק מתהדק.
על פני השטח הוויכוח עוסק בכמויות, בשעות ובתדירות. אבל מתחתיו נמצאות בדרך כלל שתי חוויות שונות לגמרי.
האחד אומר: "אין לי דרך אחרת להוריד מעצמי את כל מה שאני מחזיק".
השני אומר: "הדרך שבה אתה מוריד את זה מעצמך משאירה אותי להחזיק הכול לבד".
עוד כתבות בנושא
משבר בזוגיות. | צילום: שאטרסטוק
לא כל שימוש הוא בעיה זוגית
אין משמעות הדבר שכל שימוש בקנאביס פוגע בזוגיות, ובוודאי שלא שכל מי שמשתמש בו מכור.
גם אין מספר קסם של פעמים בשבוע שממנו שימוש הופך בהכרח לבעייתי.
השאלה הזוגית החשובה יותר היא איזה תפקיד הקנאביס ממלא בחיים ומה קורה בקשר סביבו.
האם אפשר להירגע גם בלעדיו? האם הוא הפך לתנאי להירדמות או למצב רוח טוב? האם בן הזוג לומד שלא כדאי לפתוח נושאים מסוימים אחרי שעה מסוימת? האם כל הערבים המשותפים עוברים תחת השפעה? והאם ההפוגה של אחד מבני הזוג מגדילה באופן קבוע את העומס על האחר?
התשובות לשאלות האלה עשויות לספר על מצב הקשר הרבה יותר ממספר הפעמים שבהן נעשה שימוש.
אז מה יכול לעזור?
דברו על הנוכחות, לא רק על החומר
במקום להתווכח אם "שלוש פעמים בשבוע זה יותר מדי", נסו לתאר מה קורה ביניכם בעקבות השימוש.
"בערבים שבהם אתה מעשן אני מרגישה שאין לי עם מי לחלוק את מה שעובר עליי" הוא משפט שמתאר חוויה זוגית. הוא לא קובע שהאחר מכור, לא פוסק אם השימוש מוצדק ולא מתחיל מאשמה.
עוד כתבות בנושא
בררו איזו עבודה הקנאביס עושה
אם השימוש הוא הדרך היחידה להפסיק לחשוב, להירדם או לעבור ממצב של דריכות למנוחה, הדרישה פשוט להפסיק משאירה את האדם בלי מענה לצורך אמיתי.
במקרה כזה, צמצום יציב דורש לא רק להוריד משהו – אלא גם לבנות דרכים נוספות להירגע ולהתמודד עם עומס.
הגדירו אחריות לפני השימוש
מי זמין לילדים? מי יכול לנהוג במקרה חירום? אילו שיחות או החלטות משאירים לזמן שבו שני בני הזוג צלולים?
הסכמות כאלה אינן בהכרח ניסיון לשלוט. להפך: הן יכולות למנוע מצב שבו האחריות עוברת בשקט ובאופן אוטומטי לאדם אחד.
שמרו על זמן זוגי צלול
אם כמעט כל שעות הערב המשותפות מתקיימות לאחר שימוש, הזוגיות עלולה להתרגל לפגוש רק גרסה אחת של האדם.
כדאי להשאיר גם זמנים שבהם אפשר לדבר, לנוח, לצחוק ולהתקרב בלי חומר שמשנה את החוויה. לא כדי לייצר מבחן, אלא כדי לשמור על האפשרות להיפגש באופן בלתי אמצעי.
לא רק השאלה אם מותר לעשן
הצורך להניח לרגע את העומס הוא אנושי ומובן, במיוחד בתקופה שבה המציאות דורשת מאנשים כל כך הרבה.
אבל בתוך זוגיות, גם הדרך שבה אנחנו נחים משפיעה על האדם שחי לצידנו.
המטרה אינה למנוע מאחד מבני הזוג את האפשרות להירגע, אלא למצוא צורות של מנוחה והקלה שלא משאירות את האחר לבד עם החיים המשותפים.
ולפעמים זו השאלה החשובה יותר מהוויכוח על עצם הקנאביס: בתוך הניסיון לברוח לרגע מהעומס – האם אנחנו עדיין מצליחים להישאר שותפים?