מאת זאק בריטל, הוושינגטון פוסט // לפעמים אני מספר לאנשים שאני נשוי באושר כבר 27 שנים. האמת היא שרבקה אשתי ואני נשואים כבר 30 שנה.
שלוש השנים הנותרות, הקשות יותר, לא הגיעו ברצף. אחת מהן הייתה בשלב מוקדם יחסית בנישואים שלנו, אחרי הולדת בתנו הבכורה. השנייה הגיעה יותר מעשור לאחר מכן. השלישית הייתה בתקופה האחרונה, ובסופו של דבר הובילה אותי להחלטה להפסיק לשתות אלכוהול.
בכל אחת מהתקופות האלה התמודדנו עם בעיות שונות, אבל היה להן מכנה משותף: אחד מאיתנו, או שנינו, התרחקנו מאוד מהגרסה הבריאה ביותר של עצמנו.
הכי מעניין
כשהתחתנתי, חשבתי שנישואים הם אחד הדברים שעושים כדי להפוך למבוגרים. מסיימים אוניברסיטה, מתחתנים, קונים בית ומביאים ילדים לעולם.
שלושים שנה אחר כך אני חושב שהבנתי את הדברים הפוך. נישואים לא הופכים אותנו למבוגרים. ההתבגרות האישית היא שעוזרת לנו להישאר נשואים.
מבחינתי, חלק משמעותי מההתבגרות היה שינוי הדרך שבה אני מדבר עם אשתי. במיוחד למדתי להיזהר משלוש מילים פשוטות ושגרתיות: "לא", "אבל" ו"את".
מובן שאני לא באמת נמנע מהן לחלוטין. פשוט למדתי לחשוב יותר מתי ואיך להשתמש בהן. ולא פחות חשוב, למדתי מה כדאי לומר במקומן.
טיפים להפחתת כעסים בזוגיות | צילום: שאטרסטוק
במקום "לא", אני מחפש דרך לומר גם "כן"
באחת השנים הקשות הראשונות שלנו, רבקה אמרה לי שהיא לא בטוחה שתוכל להמשיך בנישואים כפי שהתנהלו אז. "לא על זה חתמתי", היא אמרה.
אחד הדברים שהכי תסכלו אותה היה הנטייה שלי להתגונן. היא הייתה מספרת לי על חוויה שעברה, והתגובה האוטומטית שלי הייתה למעשה: לא, זה לא מה שקרה. כנראה שזה לא היה כך, אלא משהו אחר.
הייתי צריך ללמוד שכדי לתמוך ברבקה, אני לא חייב להסכים עם כל דבר שהיא אומרת. במקום זאת, אני יכול לחפש את מה שאני מכנה "הכן ההדדי": משהו שאוכל להסכים לו גם כשהתשובה שלי לדבר אחר היא לא. דרך לסרב לבקשה, בלי לדחות את האדם שמולי.
אחת הדוגמאות האהובות עליי מגיעה דווקא מהבת שלנו. כשהייתה בת תשע, היא צפתה בסרט "להציל את מארק וואטני" והחליטה שהיא רוצה לטוס למאדים. ידעתי בוודאות שהיא לא עומדת להגיע לשם, אבל לא אמרתי לה לא.
במקום זאת, בילינו אחר צהריים נפלא במסע דמיוני למאדים. ציירנו חלליות, ארזנו ציוד ובדקנו אם אפשר לגדל שם עגבניות. בהדרגה הכנסתי לשיחה מספיק עובדות מדעיות, עד שהיא החליטה שמאדים נשמע מסובך מדי ויצאה לקפוץ על הטרמפולינה.
בזוגיות, כמובן, ההשלכות משמעותיות יותר. לפעמים התשובה באמת חייבת להיות לא. מערכות יחסים בריאות זקוקות לגבולות, למחלוקות ולשני אנשים שמותר להם לרצות דברים שונים.
אבל אני משתדל לא להשאיר את רבקה לבדה מול הסירוב שלי.
אם אני לא יכול לדבר עכשיו, האם אני יכול לומר מתי אוכל? אם אני לא רוצה את מה שהיא רוצה, האם אני עדיין יכול להתעניין בסיבה לכך שזה חשוב לה? ואם אני לא מסכים עם הביקורת שלה כלפיי, האם אני מסוגל להקשיב ולזהות את החלק שאולי נכון?
אותו עיקרון חל גם על הדרך שבה אני מפרש את ההתנהגות שלה. השאלה שאני שואל את המטופלים שלי יותר מכל שאלה אחרת היא: "אתם בטוחים?"
מישהו מספר שבן הזוג שלו עשה משהו, ומיד מסיק מכך מסקנה על כוונותיו. אבל האם הוא באמת בטוח?
למדתי להפנות את השאלה הזאת גם לעצמי: האם רבקה באמת תוקפת אותי, או שאני רק מרגיש מותקף? אלה שני דברים שונים.
לפני שאני נכנס למגננה, אני מנסה למצוא את ה"כן" שאפשר לומר.
עוד כתבות בנושא
מיקי שמו משיק קינוחי אהבה | צילום: דניאל לילה
במקום "אבל", אני אומר "ו..."
חשבו על שלושת המשפטים הבאים:
"אני מצטער, אבל..."
"אני שומע אותך, אבל..."
"אני אוהב אותך, אבל..."
אפשר כמעט להרגיש מה עומד להגיע אחר כך.
למדתי לחשוד במילה "אבל", משום שהיא עלולה לבטל או להחליש את כל מה שנאמר לפניה. כשאני אומר דבר אחד ומוסיף אחריו "אבל", אני מאותת שמה שבא אחרי המילה הזאת הוא הדבר שבאמת חשוב לי שתשמעו.
הדבר מזיק במיוחד כשמדובר בהתנצלות.
"אני מצטער שפגעתי בך, אבל את חייבת להבין מה עבר עליי באותו רגע".
ייתכן שההסבר שלי מוצדק לחלוטין. אבל ההתנצלות כבר הפכה להקדמה לטיעון שאני רוצה להשמיע.
לכן אני מתרגל להחליף את המילה "אבל" במילה "ו".
"אני מצטער שפגעתי בך. ואם זה יעזור, אני יכול להסביר מה עבר עליי באותו רגע".
זה נשמע כמו שינוי דקדוקי זעיר, אבל ההשפעה שלו יכולה להיות גדולה בהרבה.
המילה "אבל" מאלצת אותי כביכול לבחור איזה משני הדברים חשוב יותר. המילה "ו" מאפשרת לשניהם להתקיים יחד.
אני יכול להצטער ובו בזמן להחזיק בהסבר. רבקה יכולה לכעוס, ואני יכול לא להסכים עם הפרשנות שלה. אני יכול לאהוב מישהו ובכל זאת לרצות שמשהו ישתנה.
כשאנחנו מאפשרים לשתי נקודות מבט להתקיים במקביל, אנחנו יכולים להפסיק להיתקע בשאלה מי צודק ולהתחיל לחשוב מה עושים מכאן והלאה.
בתיאטרון האלתור יש כלל מפורסם: "כן, ו...". מתברר שזו עצה טובה גם לזוגיות.
כשאנחנו מרגישים לכודים בין שתי אפשרויות, או שאני צודק או שאת צודקת, או שאני מוותר או שאת מוותרת, המילה "ו" פותחת אפשרות שגם משהו אחר יכול להיות נכון.
עוד כתבות בנושא
אהבה | צילום: שאטרסטוק
במקום "את", אני מנסה לומר "אני"
המילה שאני שומע יותר מכל מילה אחרת מזוגות שמגיעים לקליניקה שלי היא "את" או "אתה", במיוחד בתחילתם של משפטים קשים.
"את תמיד..."
"אתה צריך..."
"את גרמת לי..."
כשאני מתחיל משפט בצורה כזאת, בדרך כלל כבר מיקמתי גם את הבעיה וגם את הפתרון שלה אצל רבקה. עכשיו היא זו שצריכה להשתנות כדי שאני ארגיש טוב יותר.
השימוש ב"את" בא לי באופן טבעי. בגלל האופי שלי והדרך שבה גדלתי, האינסטינקט הראשון שלי כשמשהו משתבש הוא לחפש בחוץ את האדם שאחראי לכך.
במהלך השנה הקשה האחרונה שלנו הייתי צריך ללמוד להפנות את המבט פנימה.
אני עדיין לומד.
לפני כמה חודשים השתתפתי בשיחת עבודה כשרבקה נכנסה למטבח, התחילה לרוקן את המדיח ושאלה אותי כמה שאלות. הגבתי בחדות: "אני בשיחה".
מבחינה דקדוקית, המשפט הזה דווקא מתחיל במילה "אני". אבל המשמעות האמיתית שלו הייתה שהיא הייתה אמורה להבין בעצמה ולא להפריע לי.
לפעמים ההאשמה כלפי בן הזוג אפילו לא נאמרת במפורש, אבל הוא שומע אותה היטב.
אחרי השיחה הבנתי שאני לא רוצה להיות האדם שמתפרץ על אשתו רק מפני שהיא עושה דברים רגילים במטבח. שלחתי לה הודעת התנצלות, אמרתי שהאשמה הייתה שלי ושלא הייתי צריך לדבר אליה כך, גם אם הייתי מוסח.
כשאני תופס את עצמי מפנה אצבע מאשימה כלפי רבקה, אני מנסה להתמקד בחלק שלי במצב.
על מה אני אחראי?
מה הייתה התרומה שלי לוויכוח הזה?
על מה אני יכול לקחת אחריות כבר עכשיו?
השאלה האחרונה היא עדיין הקשה ביותר עבורי. את השתיים הראשונות אני יכול לשאול בראש. אבל לקחת אחריות מיד פירושו לומר זאת בקול, לעיתים עוד לפני שסיימתי לבנות לעצמי את הטיעון שמוכיח למה דווקא אני צודק.
ככל שאני מחכה שרבקה תהיה הראשונה להתנצל, כך הטינה רק הולכת ומצטברת.
חשוב להבהיר שלא מדובר באותה נוסחת "משפטי אני" שזוגות רבים לומדים בטיפול: "אני מרגיש כך וכך כשאת עושה כך וכך".
בקליניקה אני שומע לא פעם אנשים שאומרים "אני מרגיש נטוש". זה אמנם נשמע כמו תיאור של רגש, אבל לפעמים מדובר למעשה בהאשמה "נטשת אותי", שרק הוסיפו לפניה את המילים "אני מרגיש".
להתמקד ב"אני" אין פירושו לקחת אחריות על ההתנהגות של האדם האחר. המשמעות היא לסרב לוותר על האחריות שלי להתנהגות שלי.
כך אני מחזיר לעצמי גם את היכולת לפעול. רבקה כבר לא חייבת לומר בדיוק את הדבר הנכון או להציע את ההתנצלות המושלמת כדי שאוכל להשתתף בתיקון היחסים בינינו.
בסופו של דבר, לא מדובר באמת במילים
הבעיה במילים "לא", "אבל" ו"את" אינה המילים עצמן. הבעיה היא שהן עלולות להפוך שיחות מורכבות לפשוטות מדי, ולהשאיר פחות מקום לסקרנות, לחילוקי דעות או לשינוי.
אפילו הביטוי "אני מרגיש" עלול לפעמים לסגור אפשרויות במקום לפתוח אותן.
לאחרונה התחלתי להשתמש, גם עם המטופלים שלי וגם עם רבקה, בביטוי "חלק ממני".
חלק ממני כועס על מה שקרה. חלק אחר בי יודע שגם לי היה חלק בזה.
חלק גדול מההתבגרות בתוך מערכת יחסים הוא היכולת לזהות את כל החלקים האלה בתוכנו, ואז לבחור לאיזה מהם אנחנו נותנים לדבר.
אין לי נישואים מושלמים, אבל יש לי הרבה ניסיון בתרגול.
ואם רבקה תקרא כתבה שכותרתה "שלוש מילים שאני אף פעם לא אומר לבת הזוג שלי", היא בוודאי תציין שאני בהחלט אומר "לא", "אבל" ו"את".
והיא תהיה צודקת.
אני עדיין מתאמן.
עוד כתבות בנושא
