בכל זוגיות מתקיימים פערי קצב טבעיים. שני אנשים יכולים לרצות קרבה ואינטימיות רגשית, אבל להגיע אליהן בדרכים שונות. יש את מי שנכנס מהר אל המרחב הרגשי, מדלג על שלבי הביניים וחותר לעבר קשר גלוי ומיידי, ויש את מי שמעדיף תנועה מדודה, איטית יותר, כזו שמאפשרת לו להתמקם לפני שהוא נפתח.
עוד כתבות בנושא
רוב הזמן הפער הזה שקט ובלתי מורגש ואנחנו מסתנכרנים זה לזה, כמעט בלי לשים לב. אבל יש מצבים שבהם ההבדל הקטן במקצבים הופך חד. למשל, כשיש בינינו ריחוק רגשי – אפשר לראות כיצד צד אחד מנסה לצמצם את הפער במהירות, כמעט במחווה אחת, בעוד שהצד השני עדיין עסוק בהתארגנות פנימית.
התנועה הזו מוכרת גם מעולמות החיזור, בהם לעיתים אדם מציף את בן הזוג העתידי במחוות, מחמאות וקרבה מהירה במטרה לייצר חיבור כמעט מיידי. לעיתים זה נובע מצורך חזק בוודאות רגשית לגבי עתיד הקשר ולעיתים מהקושי להכיל תהליך הדרגתי של היכרות ויצירת אינטימיות. התוצאה היא האצה לא טבעית של קשר, שאינה מותאמת לקצב של הצד השני.
הכי מעניין
פיצוי מול התאקלמות
גם בזוגיות יציבה, בריאה וארוכת שנים אפשר לראות גרסאות עדינות יותר של אותה תנועה. אחרי מריבה זוגית פעמים רבות יתגלו פערים ביכולת לחזור ל"שגרה רגשית" כשהמתח קצת יורד. מי שמתקשה לשאת מרחק ינסה להתקרב מיד ולהציל את המצב. הוא יחפש מילים מרגיעות, מחוות קטנות של תיקון, ולעיתים תנועה רגשית רחבה מדי ביחס לרגע. מנגד, בן הזוג שעדיין מעכל את מה שהיה זקוק לשהות קצרה לפני שיוכל להתייצב מחדש, לא בגלל כעס או רצון לשמור על ריחוק, אלא בגלל אופן העיבוד הרגשי שלו.
דבר דומה מתרחש אחרי פרידות ארוכות כמו מילואים, נסיעות של אחד הצדדים או תקופות של עומס – בהן אנחנו כמעט לא נפגשים זה עם זה. כשאחד מבני הזוג חוזר הוא עשוי לרצות לחזור מיד לאינטימיות רגשית, פיזית או מינית, מעין "פיצוי" על הזמן האבוד, בעוד שהצד השני זקוק להתאקלמות הדרגתית.
זוגיות | צילום: שאטרסטוק
האתגר האמיתי בתופעה הזו אינו נובע מהמחווה עצמה אלא מהפרשנות שמצורפת אליה. הצד "מאיץ הקרבה" חושב שלבן זוגו אין רצון להתפייס, בעוד הצד ה"איטי" יותר מרגיש שלא רואים אותו ואת הקצב שלו; האחד חווה דחייה או חוויית הענשה, כאשר השני חווה הצפה - ושניהם טועים.
למעשה, בני הזוג מגיבים לאותו מצב בדיוק בדרכים הפוכות: שניהם מבקשים את הקרבה, רק זקוקים לה בקצב, שפה והתנהגויות שונים. אלו שתי תגובות אנושיות וטבעיות, אך הן יוצרות פער גדול כשהן אינן מוסברות.
מה יכול לעזור?
1) זהו את המקצבים: הצעד הראשון הוא לזהות את סגנון התנועה הרגשי של כל אחד מבני הזוג. מי נוטה להתקרב מהר ומי זקוק לרגע של עיבוד. ההבנה הזו מפחיתה פרשנות שגויה וממקמת את הפער כסגנון ולא כהצהרה על מידת הרצון הקרבה.
2) זהו פרשנויות: כאמור, לעיתים מה שמחריף את הפער הוא לא המעשה עצמו אלא המשמעות שמיוחסת לו. נסו לברר איזה סיפור כל אחד מכם מספר לעצמו כשבן הזוג מתקרב מהר מדי או לאט מדי. זוהי דרך יעילה לזהות דפוסים ולפרק פרשנויות לא מדויקות.
3) דברו ברור: אמרו בקול מה אתם צריכים באותו רגע: "אני צריך עוד רגע של שקט", "אני רוצה שנתקרב עכשיו כי המרחק קשה לי" וכדומה. תקשורת ישירה מפחיתה בלבול ומונעת השלכה של כוונות שלא היו שם.
4) תאמו ציפיות: קבעו יחד כללים רכים לאופן שבו חוזרים להתקרבות. למשל: מתי מדברים, מה נחשב "חזרה לשגרה" ומהו המרחב שבו כל אחד יכול להתרחק מעט בלי שהדבר יתפרש כדחייה.
5) הקטינו מחוות: מחוות גדולות מיד אחרי מריבה או אחרי פרידה קצרה עלולות לייצר הצפה אצל מי שזקוק להדרגתיות. עדיף לבחור פעולות קטנות, פשוטות ומדויקות שמאפשרות חזרה איטית לביטחון רגשי.
6) קבעו סימן: החליטו על סימן קצר, מילה או מחווה מוסכמת, שמטרתם להעביר לבן הזוג את מצבכם הרגשי באותו רגע בלי להרחיב. סימן כזה מאפשר לאדם "המהיר" לומר "אני זקוק לקרבה", ולאדם "האיטי" לומר "אני צריך רגע להתכנס". זהו כלי פשוט שמפחית אי ודאות ומייצר תחושת ביטחון, ללא צורך לשבת לשיחה ארוכה ולעיתים מתישה.
בסופו של דבר, מה שנראה לעיתים כפער מהותי בין שני אנשים הוא לעיתים רק פער בקצב. אחד רץ קדימה כדי לשקם את הקרבה. השני הולך לאט כדי להגיע לשם. כשמפסיקים לראות בהאצה סימן לתובענות ובאיטיות סימן לריחוק, אפשר להתחיל לראות את מה שבאמת נמצא שם: שני אנשים שמנסים לחזור אחד אל השנייה, כל אחד בדרך שבה הלב שלו רגיל להתקרב.
עוד כתבות בנושא
