מאז שאבא שלי נפטר, אמא שלי לקחה על עצמה משימה: הוא הלך, המשפחה תישאר. היא מתעקשת שכשאנחנו באים לשבת נבוא כל האחים יחד, היא תמיד מספרת בטלפון לכל אח על מה שעובר על השניים האחרים, ובעיקר היא החליטה שבכל שנה, למען הגיבוש המשפחתי, היא תפנק את כולנו על חשבונה בחופשה בחו"ל.

תמיד תהיתי אם היינו עושים את החופשות האלה גם אם אבא שלי לא היה נפטר. אם השגרה הייתה עושה את שלה ולא היינו מרגישים את הלחץ מכך שהכול יתפרק. אבל מתוך ההתרחקות הכואבת כל כך שלו הגיעה התקרבות כיפית במיוחד.

לפני ארבע שנים לא נסענו כי קורונה, ובשנתיים האחרונות לא נסענו כי מלחמה. השנה החליטה אמא שבתור פיצוי, היא תיקח אותנו הפעם לחוויה מעולם אחר: יקרה יותר, ארוכה יותר, ובעיקר מלכותית וקריבית יותר. הגענו לברצלונה, ואחרי לילה נסענו לנמל, ושם היא נגלתה בפנינו: מרשימה, מטורפת וגורמת לך להיזכר בקורות הטיטניק: הספינה אָלוּר אוֹף דֵה סִיז של חברת רויאל קריביאן. בתור יהודי, הדבר הראשון שעשיתי היה לספור כמה סירות הצלה קשורות לה מסביב. כזה אני, כיף איתי בהפלגות.

אי אפשר להתעלם מהגודל שלה. הילדים פערו פה גדול ולא כדי לנג'ז על כמה הם רעבים, וגם אני נדהמתי מהעוצמה. אף פעם לא שטתי בספינה כזאת. פעם אחת שטתי במעבורת של שלושה ימים מהודו לאיי אנדמן, חוויה מפוקפקת גם בסטנדרטים של הודו, אבל זה היה משהו אחר. קרוז רויאל קריביאן של משפחת זמרי, מתחילים.

ההקדמה

הקרוז שהיינו אמורים לצאת אליו הוזמן שנה מראש. זה טוב למחיר, וגם רציתי להזמין מספיק זמן מראש כדי שנספיק בינתיים ללכת מכות עם כל מדינות המזרח התיכון ולצאת למסע בלי איומים של חיזבאללה, חמאס ואיראן. שניים משלושה זה לא רע.

אז בשנה האחרונה הילדים התמכרו לסרטוני יוטיוב של הספינה. הייתי צופה בהם מהצד מסתכלים על סרטוני הספינה ורק מתפלל ששום חות'י לא ידפוק לנו את זה. חודש לפני היציאה לשיִט כבר אפשר להוריד את אפליקציית הקרוז, ומאותו הרגע מתחילים לשפוך עליך טונות של מידע. כל פעולה בספינה רשומה שם: אטרקציות, הופעות ברודוויי על המים, פעילויות, חבילות שתייה וחבילות אינטרנט יקרות בטירוף (600 שקל לשמונה ימים). וואלה, אם אתם חושבים שאני פראייר שישלם כל כך הרבה כדי להתעצבן מ־ynet בלב ים ולקרוא את ינון מגל בטוויטר, אתם צודקים, כמו אפס שילמתי.

החלק הכי כיפי באפליקציה הוא שבכל בוקר היא שולחת לך הודעה קטנה שסופרת כמה ימים נותרו עד הקרוז שלך. היה תענוג להראות את ההודעה לפתחי באמצע השידור ולראות את הפנים שלו מתכרכמות כשהוא הבין שבעוד יומיים אני שותה פינה קולדה והוא מדבר על בהרב־מיארה.

הכניסה

יש שני סוגים של אנשים במהלך הכניסה לקרוז. סוג אחד הם אלה שזה לא הקרוז הראשון שלהם, והסוג השני הם המבוהלים, כמוני. הכניסה היא היישר אל סיפון חמש, הסיפון המרכזי של הספינה, והמוני אנשים נשפכו אליו - מאושרים בדיוק כמו בהתחלה של סרט אסונות טוב. לפנינו התרוצצה ילדה בת שלוש בצרחות משולבות בבכי מאה דציבל, כשאמא שלה לוגמת כוס שמפניה שהוגשה לה בכניסה לספינה. אחי ואמא שלי, שכבר היו בכמה קרוזים, נראו מחויכים להפליא, בעוד אני ושירן חשנו אבודים בחלל. תקפנו את עומר אחי בשאלות רבות כל כך עד שהוא ביקש מאיתנו לא לדבר איתו עברית כי זה מסוכן.

בסיפון חמש היו כמה בתי קפה כולל סטארבקס, פיצריה שמוציאה פיצות בקצב שישראל זיו מוציא סיבות להפסקת המלחמה, וכמה פאבים שאפשר לנצל בהם את חבילת השתייה היקרה להחריד שקניתי (80 דולר ליום) בשיטת "הכול מזוג". קיבלנו את המפתחות לחדרים וקבענו להיפגש כעבור חצי שעה לסיור יחד עם חברי המשפחה שכבר בילו בקרוז. בהמתנה למעליות ניסיתי לקרוא את תרשים קומות הספינה שהיה תלוי על הקיר, ואחרי שתי דקות התחלתי להבין שאין לי סיכוי להבין. עשר מעליות עברו עד שהצלחנו להידחס לתוך מעלית אחת יחד עם שלושה קוריאנים, חמישה בריטים ועשרה ישראלים ששיחקו אותה מקדונים, וירדנו קומה.

אחרי הליכה לאיבוד או שתיים מצאנו את החדרים שלנו, שיש לציין שכולם נראים אותו הדבר. העובדה הזאת הרגיעה אותי ואת הדוקטור, כי יש לנו יכולת מיוחדת לקבל תמיד את החדר הגרוע ביותר, עם נוף לפח ובלי מים חמים. התמקמנו בחדרים וחיכינו לסיור המודרך, אבל אחרי עשר דקות המתנה החלטנו שאין לנו כוח. טעות גדולה, יש לציין, כי הדבר האחרון שאתה רוצה בספינה עצומה כזאת הוא לנסות לגלות אותה לבד.

הספינה

מדובר במפלצת. 18 קומות לא כולל מגלשות, קומה אחת של פארק עם בתי קפה, קומה אחת של קזינו, קומה אחת של בריכות שחייה, שלוש קומות של חדרי אוכל, המון קומות מגורים. אין קומה 13. התחושה הכללית הייתה קשה: בכל מקום מוזיקה רועשת בסגנון אחר, תורים בכל פינה, אנשים מאושרים מדי בכל מקום, וכולם מרגישים ביטחון לרקוד ולפזז כאילו אין עיניים בעולם. המעבר חד מדי, ממלחמה בעזה וגלי בהרב־מיארה לזה. תנו לי ספינת ביניים של מדוכדכים, שתקל את המעבר.

ביום הראשון, כשגווענו ברעב, החלטנו לנצל את מגוון האפשרויות החינמיות בספינה. התיישבנו באיזו המבורגרייה והתפנקנו על מבחר המבורגרים ותוספות. הזמנו עוד ועוד כי חינם ומה אכפת לי ומגיע לי להתפנק, אבל אחרי 14 מנות ושבעה קינוחים הגיע המלצר שלנו והניח חשבון. איכשהו הצלחנו להתיישב באחד המקומות היחידים בספינה שאינו חינם. אפילו לא התווכחנו: אשמנו, חטאנו, זללנו, נשלם. לאחר תחינות רבות לחברים המנוסים במשפחה יצא למעננו סיור מודרך נוסף, שעשה לנו סדר בבלגן. עברנו בכל הקומות הדרך וחזור.

מתברר שאחרי הבהלה הראשונית מתחילים ליהנות באמת מהדבר המופלא הזה. אצלי החרדה שקעה רק ביום החמישי, אבל השאר התחילו ליהנות מיד.

השירות

מעולם לא נתקלתי בשירות אדיב כל כך. לא נתקלתי בפרצוף חמוץ ובאמירת "לא". מצד שני, מעולם לא חשתי צורך עז כל כך באיזה ריב טוב, חוויה לא מוצלחת, סיבה להתלונן. לפעמים רק כשאין לך משהו אתה מרגיש כמה הוא חסר לך. היו רגעים שהשירות היה אדיב עד כדי כך שממש השתוקקתי לשירות ישראלי.

וזה לא שאני לא מעריך שירות טוב, אני כן. פשוט קשה לי עם שירות טוב מדי, במיוחד אם הוא מגיע מאנשים שבחיים לא יוכלו להרשות לעצמם לצאת לקרוז כזה. צוות נותני השירות מורכב ברובו מאינדונזים ובני ארצות דומות אחרות, והם תמיד הזכירו לי את הרגע שהמתדלק החביב אומר לי "תודה שתדלקת פז". ברור לי שהוא לא בחר את הטקסט הזה, ומבחינתו היה עדיף שאתדלק בבית או בירח. כשהוא אומר את המילים האלה בעיקר בא לו לנגוח בי כי תדלקתי פז, אבל מישהו מכריח אותו להודות לי בחביבות. קחו את התחושה הזאת, ותכפילו פי מיליון ושלוש מאות אלף.

אולי בשלב כלשהו מתרגלים לזה ונהנים מזה, אבל כשאתה מנהל שיחה עם מלצר אינדונזי חביב, שצריך את העבודה הזאת כי משלמים בה טוב והוא מפרנס חצי מאינדונזיה עם המשכורת שלו, אתה מרגיש שכל החיוכים נובעים מפחד. הייתי מוכן לשלם הרבה כדי לבלות עם העובדים במגורים שלהם למשך יום אחד, ולשמוע איך הם מקללים את הילד הבריטי שהחליט לעשות קקי על הפסנתר בסיפון חמש, או את הבריטית השיכורה שהרביצה למכונת השתייה עד שהחברים שלה לקחו אותה משם.

האוכל

עליתי 2.5 ק"ג. זה לא שאכלתי כמו משוגע, אבל אין דרך לא להשמין בקרוז. אתה מוקף אמריקנים ובריטים עבי בשר, וכולם גורמים לך להרגיש רזה גם אם דחפת שני קרואסון חמאה בארוחת הבוקר. בעצם, כל המטרה של הקרוז היא לגרום לך להשמין מנחת כדי שתזמין את הקרוז הבא. מכל מקום מקיפים אותך בחדרי אוכל שפתוחים במשך שעות ובמסעדות שאתה יכול לעבור בהן כשאתה עובר בין חדרי האוכל. זאת תיבת נוח ענקית שעולות אליה פחמימות מכל העולם, זוגות־זוגות, וכל מטרתן היא לפתות אותך לנגוס בהן.

חוויית ההאבסה בספינה מבהירה גם כמה חשובה שגרת האכילה שפיתחה לעצמה האנושות. שלוש ארוחות קבועות, בוקר, צהריים וערב, זה הגיוני, זה סביר, זה אנושי. אבל פיצרייה שפתוחה בשתיים וחצי בלילה ובית קפה שמגיש סנדוויצ'ונים בארבע לפנות בוקר? פחות.

ארוחת הערב היא בכלל חוויה תרבותית. האוכל נפלא והשירות נהדר, אבל באמצע הארוחה כל צוות המטבח יוצא בטור ומנופף לסועדים וכולם מוחאים להם כפיים. הרגשתי כמו בסרט דיסטופי על גבול הנחשול. ואם זה לא מספיק, כמעט בכל ערב צץ זמר בריטון ושר את "סוויט קרוליין" של ניל דיימונד, ואנשים עם פה מלא פירה או נוטף מרק בצל צורחים בקולי קולות את המילים ורגע אחר כך חוזרים להזמין קינוח. כל כך טעים, כל כך מוזר, כל כך סוויט קרוליין.

העגינות

הספינה שטה בלילה ועוגנת בכל בוקר באתר אחר, חוץ מיומיים ששטים גם במהלך היום. גם זאת חוויה בפני עצמה: אתה מוצא את עצמך הולך בספינה עצומה, מתלבט אם לשים את המגבת על מיטת שיזוף או על כורסא נוחה ליד הבריכה או לקחת לקינוח סופלה שוקולד או פאי לימון, ואז מרים את העיניים וקולט שאתה בלב ים עצום שאין לו סוף. מה רבו מעשיך השם, אשכרה התחזקתי בקרוז.

בקיצור, בכל יום שהוא לא שיִט בלב ים, יורדים במקום אחר. זאת חוויה כיפית לרוב האנשים ומלחיצה במיוחד לחרדתיים כמוני. מהרגע שאני יורד מהספינה בפאלמה דה מיורקה, בצ'ינקווה טרה, ברומא או בנאפולי, אני עסוק רק בדבר אחד: להספיק לחזור בזמן לספינה כדי שלא תפליג עם כל הפאי לימון שלה בלעדיך.

לילדים זו חוויה מטורפת. הם ראו בשבעה ימים המון מקומות שלא דומים בשום צורה לרמת־גן. היינו באקווריום המדהים בפאלמה, לקחנו רכבת ועברנו בכל הכפרים שנראים כמו ציור יקר ממש בצ'ינקווה טרה, עשינו קניות ברומא (בהדרכת הדוקטור, שהגיעה ערוכה כמו סיירת מטכ"ל לפני פעולה בעורף האויב), ובנאפולי אכלנו פיצה מדהימה, קנינו חולצה של דייגו ארמנדו מראדונה וראינו מלא סטיקרים בעד פלסטינים. וכשכל זה קרה, הייתי עסוק בלצעוק על כולם שנאחר לספינה ויאללה לכו מהר ואיפה המטרו ובואו נרוץ כבר.

אני לא בנוי לזה. אני לא יכול לחיות במצב שבו כל טעות עלולה לעלות לי בצפייה דומעת בספינה שלי נוטשת את הנמל בלעדיי. ד"ר זמרי, לעומת זאת, חיה על הקצה, לא נלחצת מכלום, ומבחינתה הקב"ה או המדע כבר יסדרו שנגיע בזמן. והילדים? מעולם לא ראיתי כל כך הרבה מבטי תדהמה פעורים על פניהם. מרגש לראות ילד מתרגש. מרגש שילד אומר לך שהוא לא ישכח את החוויה הזאת כל החיים, גם אם אתה יודע שהוא כנראה ישכח.

ולסיום

נסיעות לחו"ל עם ילדים יכולות להיות מלחיצות בתקופה כזאת. בעולם מסתובבים אנשים שממש שונאים אותנו, בלשון המעטה. אז צצו חששות קטנים לפני הנסיעה, וניסינו לתווך אותם לילדים בלי להלחיץ אותם. אבל הילדים קלטו מיד שכשביקשנו מהם פחות לצעוק בעברית זה לא בגלל חודש השקט העולמי. לא קל להיות בעולם שיש בו אנשים שלא סובלים אותך, אבל להיות תקוע בספינה עם אנשים כאלה במשך שמונה ימים יכול להיות סיוט.

כל זה החזיק 14 דקות. כמעט מיד נוצרה בספינה תחושה מוזרה, ש־70 אחוז מהנוכחים מצניעים סממנים ישראליים. והמעבר בין "בואו לא נצרח בעברית" ל"קובי בוא תראה מי פה זמרי מהפטריוטים" היה כיפי במיוחד. מעולם לא הייתי מאלה שמחפשים לנסוע לטייל במקומות שאין בהם ישראלים. אני תמיד אוהב ישראלים ורוצה ישראלים, אבל הפעם במיוחד. שאלה שבחרו בצד האפל יצניעו סממנים.

אבל גם מאוכלוסיית העולם ששכנה בספינה קיבלנו וייב אחר לגמרי מזה שמשתקף מהתקשורת העולמית. והכול התנקז לרגע שיא אחד, שהתחיל בהזמנת פינה קולדה על הבר. לידי ישב גבר בריטי מבוגר בן שבעים, וכשהברמן פנה אליי סימנתי לו שהבריטי היה לפני. הוא הזמין ויסקי ופנה אליי במבטא כבד יותר מהדיניין של זרביב. ור אר יו פרום, סאן? אמרתי לו: מישראל. הוא שתק לרגע ואמר לי באותו מבטא כבד: וי ביט דה נאציז, נאו איטס יור טרן. נשבע לכם שזלגה לי דמעה קטנה, השקתי איתו כוס ואמרתי לו "אל תדאג, אנחנו ננצח".

ואז, בתמימות, הוספתי "ואל תאמין לתקשורת שלכם". מאותו רגע קיבלתי מונולוג זועם על כמה שהתקשורת הבריטית עלובה ומפיצה שקרים ושנאה. הייתי כפסע מלהציע לו להצטרף אלינו ככתב חדשות 14 בבריטניה. שתינו עוד איזה ארבע כוסות ונפרדנו לשלום. הוא ריגש אותי, הבריטי החביב והקצת שיכור. אז כן, שהנאצים יסתירו סממנים.

בסך הכול היה מדהים, חוויה מטורפת, ולא שילמו לי שקל כדי לכתוב על זה. אבל בעיקר תודה לאמא שלי היקרה, שדואגת כל הזמן לשמור את המשפחה יחד, באוויר, ביבשה ובים.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il