יש תקופות בחיים שלי, שנים שלמות, שאני בקושי זוכר. ויש שניות בחיים שאני זוכר כאילו הן היו שנים. לפני שבוע ביום רביעי עברה עלי חצי שנייה שכנראה אזכור עוד הרבה זמן. זוג חברים טובים עברו דירה והזמינו אותנו לחנוכת בית אינטימית איתם ועם עוד זוג. סיכמתי עם שירן שהיא תצא מוקדם ואני אגיע ישר מ"הפטריוטים" בסביבות אחת־עשרה. איכשהו יצא שהגעתי חמש דקות לפני שירן, וכשאני אומר איכשהו אני מתכוון שהיא איחרה בשעה וחצי ("לקח לי זמן להתארגן"). כשהיא הגיעה שאלתי אותה אם היא הביאה בגד ים, כי לחברים עם הבית החדש והיפהפה היה ג'קוזי חדש שהונח כמה שעות לפני כן במרפסת הרחבה שלהם. זה היה ערב קריר יחסית לחודש יולי, וניצלתי את ההזדמנות כדי לשכשך קלות עם שני החברים במים חמים ומבעבעים. היה כיף. אבל זה לא טור על שלושה חברים שמשוחחים על כדורגל ובורסה בג'קוזי.

אחרי אידוי קל הגעתי למסקנה שמיציתי. מג'קוזי אתה מתלהב יותר מכל דבר אחר לפני שאתה משתמש בו, ונמאס לך ממנו מהר יותר מכל דבר אחר בזמן שאתה משתמש בו. באמת, בתוך ארבע דקות החלטתי שדי וביקשתי משירן שתביא לי מגבת. יצאתי מהג'קוזי, ניגבתי את הפנים, וצעדתי צעד אחד מהבמה שהג'קוזי הונח עליה אל המדרגה שהובילה לרצפה. ואז זה קרה: הרגשתי את רגלי הימנית מחליקה קדימה.

בשלב הזה, בדרך כלל, מרכז הכובד שלי בשילוב יכולות שיווי משקל יוצאות דופן של הידיים (אני ממציא נראה לי) מחלצים אותי מהחלקה מביכה. אבל הפעם היכולות הפנומנליות האלה לא היו שם. הרגשתי את הרגל שלי נזרקת קדימה ואת הרגל השנייה מאבדת אחיזה. כל גופי עבר ממאונך למאוזן, כאילו הגוף החליט לפתור תשבץ. וזה היה ארוך, אוי כמה שזה היה ארוך. הרגשתי כאילו הנפילה הזאת לקחת שעה וחצי, באמת. קודם כול בגלל הפחד: הבנתי שזה הולך למקום לא טוב. זאת אומרת, זה הלך לרצפה. אבל עוד לפני המעבר המלא למאוזן קלטתי שזה יכול להיגמר רע מאוד.

מחשבות אחרונות

זה אולי יישמע בכייני ומבוהל, אבל התחשק לי לבכות והייתי מבוהל. לא חשבתי שאני הולך למות אבל ידעתי שזה הולך לכאוב מאוד, ושיש סיכוי שעלול לקרות לי משהו חמור. איכשהו המחשבה הראשונה שלי הייתה: רבאק, עד שיש גב נורמלי במשפחת זמרי אתה הולך לדפוק אותו? נזכרתי באבא שלי, שכל חייו סבל מהגב, ובסוף זה מה שהרג אותו, ונזכרתי איך כשהייתי ילד הוא עבר ניתוח באיכילוב שנכשל, והשאיר אותו מוגבל בתנועה ועם כאבים נוראיים שהלכו וחזרו עם השנים. גם אחים שלי סבלו מהגב, כל אחד בדרכו. אני איכשהו ניצלתי מהגורל המר הזה. פריצת הדיסק הראשונה שהשפיעה עליי הייתה האלבום "עכשיו מעונן" של אביב גפן.

אחר כך חשבתי על ד"ר זמרי. שמעתי אותה צועקת ברקע ונבהלת מעצם הנפילה, ונזכרתי בפעם הראשונה שראיתי אותה בבסיס. שירתנו יחד איזה שנתיים, ולא הייתה כימיה בינינו. אז הבחורה הצעירה שלא סבלה אותי בבסיס מבוהלת עכשיו כי האבא של שלושת הילדים שלה דופק נפילה מארץ הנפילות, וזה מסוכן כי הוא כבר מבוגר שמשתמש במושגים כמו ארץ הנפילות.

וחשבתי גם איזה יום יש לי מחר. הייתי צריך לקום ממש מוקדם בבוקר, לצלם איזה סרט על מרגלים איראנים. בצהריים הייתי אמור להנחות כנס באקספו תל־אביב. בערב  הייתי צריך להנחות את "הפטריוטים" במקום ינון. ותוך כדי כך גם כעסתי על עצמי שאני מתעסק בדברים שאני עלול לפספס מחר, כשבתכלס אם אני נופל לא טוב אני יכול לפספס גם את מחרתיים ועוד חודשיים.

וחשבתי על הילדים, ועל זה שאני קצת רעב ובא לי שווארמה, ועל המצלמה שם על התקרה שקולטת אותי ושאשכרה יהיה סרט אבטחה של הפדיחה הזאת, וחשבתי על מכבי חיפה ואמא שלי, וכמה עולים מצעים ואיך זה שאני בן 43 ואין לי מושג כמה עולים מצעים. זו הייתה הנפילה הכי קשה בחיים שלי.

לך תספר לתותח

אחרי שעתיים בערך היא הסתיימה. הדבר הראשון שאני זוכר זה שאף אחד לא צחק. אין דבר מלחיץ יותר מליפול ולא לשמוע מישהו מתפוצץ מצחוק ברקע. כמו שחקן כדורגל שנפצע פתאום באמצע משחק: אם הוא מתחיל להתגלגל ולהשתולל אתה יודע שלא קרה כלום, אבל אם הוא לא זז - הוא גמור.

בשנייה הראשונה הייתי בהלם, בשנייה השנייה שמעתי צרחות, בשנייה השלישית ניסיתי לזוז. בשנייה הרביעית לא הצלחתי, כנראה מלחץ. הגב התחתון שלי פגע במדרגה, ואני רק ניסיתי לברר אם משהו קריטי נפגע. אחרי שתי שניות הגיע הכאב, ואיתו התחושה בגפיים, ואז שוב כאב, וגם הקלה. הקלה גדולה. המכה הייתה רצינית והשאירה סימן ענק בפינה השמאלית של הגב התחתון. התרוממתי על הרגליים והלכתי כמה צעדים. זה כאב, אבל כבר הצלחתי לזהות שזה יותר מהמכה ופחות ממשהו שקרה בפנים.

ביום העמוס למחרת דידיתי מתחנה לתחנה, וגיליתי שהדבר היחיד שגרוע יותר מהמכה הוא לספר לאנשים מודאגים את הסיפור האמיתי. ועוד בתקופת מלחמה. אפילו פגשתי איזה גיבור מלחמה קטוע יד שהתעניין לשלומי: לך תספר לתותח הזה, שקרע את חאן־יונס, שנפצעתי ברחוב השדות ברמת־השרון.

הכאבים חלפו ברובם. יש רק שאריות של תחושה עמומה באזור המכה. באופן כללי זה מאחוריי, אבל איכשהו התחושה של הנפילה מלווה אותי מאז, המחשבות נשארו ואפילו כתבתי משהו על אבא שלי למגירה. שאלתי חבר חרדי אם נהוג לברך הגומל על כזה אירוע, והוא אמר שהגומל זה לא "שכונה". בכל אופן, אני הרבה יותר זהיר מאז. החלפתי את הכפכפים שנעלתי בנפילה, אני אומר תודה על הדברים הפשוטים, ומתפלל שאשאר יציב, ושלעולם לא אתפתה יותר להיכנס עם חבר לג'קוזי.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il