שבועיים לא הייתי פה, ופייר, התגעגעתי. בדרך יצא לי לחגוג עם ד"ר זמרי ארבעים באי ספרדי יקר מדי שמיועד לצעירים. מודה, נהניתי מאוד. הייתי עם האישה שאני אוהב וחגגתי את העובדה שהיא בחרה בי מכל האפשרויות האחרות. דבר אחד לא הרגשתי נעים לעשות: להעלות תמונות לרשתות. בכל זאת, זו לא תקופה שנוח או ראוי או הגיוני לשתף בה רגעים של אושר. לא כי אסור, כי זה לא שייך. הפער בין המלחמה, החטופים והמשפחות השכולות ובין שייק מנגו על החוף פשוט גדול מדי עכשיו.

זה לא שאני טס לחו"ל כל כך הרבה. לדעתי, בחמש השנים האחרונות זאת הפעם השנייה שאני בחו"ל. אם זה לא היה יום הולדת חשוב כל כך הייתי מוותר, אבל בשביל ד"ר זמרי הסכמתי לחרוג ממנהגי ולצאת את גבולות ארץ הקודש.

במהלך החופשה גיליתי שלהחלטה לשתף כמה שפחות בחופשה הזוגית שלנו יש גם מחירים. אם הייתי מעלה בכל שתי דקות איזו תמונה שלנו על החוף או בארוחת ערב, אנשים היו שונאים אותי, מורידים עוקב ומחכים שאשוב לישראל ואחזור לעסוק בישראל זיו כדי להשיב עוקב לגבולו. אבל מכיוון שפשוט נעלמתי נוצר חלל, וחלל אף פעם לא נשאר ריק במחוזותינו, כך שבתוך יומיים של היעדרות החלו לצוץ שמועות.

ביומיים הראשונים של החופשה בכלל לא פתחתי את הטלפון, אבל ביום השלישי ברגע קט של היסח הדעת נכנסתי לוואטסאפ וראיתי שכל־כולו מלא בהודעות כמו "זה אמיתי?", "אתה באמת בוגד בנו?", "תגיד לי שזה לא נכון". מישהו אפילו כתב לי "בסוף עשית לנו מעשה בנט, יא אפס". ניסיתי להבין על מה המהומה, אבל ד"ר זמרי רמזה במבטה "תניח את הטלפון אם אתה לא רוצה לקבל אחת", בדרכה העדינה והנשית כמובן, שזה יותר מפחיד. אז הנחתי אותו. למחרת אחזתי בו שוב וגיליתי ששדה הקוצים נשרף לגמרי. כבר הוחלט שעזבתי את הפטריוטים ואני ממש אוטוטו סוגר עם ערוץ 12. בהתחלה חשבתי לצייץ "אני בחופשה עם הדוקטור, תכף אשוב", אבל פתאום שטפה אותי תחושה נעימה.

מכירים את זה שאתה נוהג במכונית ופתאום קולט שמי שנוסע מולך מאותת לך עם אורות גבוהים, ואתה מיד מדליק אורות, וקצת מרגש אותך שהבחור או הבחורה שאתה לא מכיר סימנו לך מה לעשות? זה תמיד נותן לי מין תחושה קטנה של "למישהו שאני לא מכיר אכפת ממני". לפעמים אם מתחשק לך קצת להרגיש שאתה משמעותי לאנשים, תיעלם להם לתקופה קצרה בלי להגיד מילה. אם הם ממשיכים כרגיל, כנראה אתה עושה משהו לא נכון; אם הם מתחילים לקלל אותך ואומרים שאתה בנט, אתה צריך להמשיך.

יאללה 102

ובאותו נושא אך מזווית אחרת: הרשתות החברתיות, בדגש על הטוויטר המשוקץ, הן תיבת תהודה, וכל הסקת מסקנות מהסנטימנט בהן לגבי המציאות היא טיפשית במיוחד. זר לו נקלע לטוויטר בחודש שעבר היה בטוח שאם תחליט המדינה לגייס עשרות אלפי חיילים למילואים, רק ארבעה אנשים יתייצבו לשירות. ערוגות קפלן התניעו לאחרונה קמפיין שלוקח בסיבוב את קמפיין ה"אי התנדבות" עאלק של אחים לנשק. פשוט "סרבו", "סרבו", "לסרב", "סירוב", "מסרבים", "סירבת?"

לא משנה כמה אתה מחוסן ויודע שאין שום קשר בין מה שקורה אצל אילון מאסק בחצר האחורית ובין הלובי של מדינת ישראל, זה עדיין לעיתים מצליח לעבוד עליך. אולי באמת החיילים לא באים? אולי באמת הפעם הם לא יתגייסו? אולי הם הצליחו שוב לפרק את הצבא?

ואז מגיעים הנתונים, ואתה רואה שיש ויכוח בין "התועמלן" עמית סגל, שהעז להתגאות ב־102 אחוזי התייצבות בשלוש החטיבות הראשונות שגויסו, ובין משווקי הסירוב שאומרים "שום דבר, צה"ל אמר שהיו רק 95 אחוזים". ושוב הפער הזה, שגדול בערך כמו הפער בין תמונה של שייק מנגו באיביזה ובין מדינה במלחמה. אין לרשתות שום קשר למציאות.

ואז הכעס הזה על עצמך, שידעת טוב מאוד מי הלוחמים שלנו. אתה מדבר איתם, נפגש איתם, משתף אותם, מנסע לסייע איפה שניתן, ובכל זאת חששת שהאריות לא יתייצבו על הנמרים. לוחמי צה"ל סירבו לסירוב, השפילו אותו ונתנו לו בעיטה בתחת, ועכשיו, אחרי שהם התייצבו, הגיע הזמן שגם ייתנו להם לממש את מטרת ההתייצבות. אם אפשר להשיג עוד עסקת חטופים בדרך, לגיטימי, אבל אם לא, שחררו אותם, סיימו את העבודה. אם הם מסרבים, הם מסרבים שתעצרו אותם לפני השמדת חמאס. לצבא שעובר באחוזי הגיוס שלו למילואים נתוני בטרייה טעונה של אייפון מגיע שייתנו לו לנצח. למלחמה הזאת יש שתי מטרות קדושות. על שחרור החטופים מדברים כל הזמן, ובצדק. אבל את המטרה השנייה, הקטנה, האגבית, הנשכחת, של עשיית צדק בנאצים ובעוזריהם, קצת שכחנו.

השבוע הזדמנתי לאירוע של ג'ו זבולוני, איש יקר שממיאמי הרחוקה עושה פלאים ומסייע לצה"ל וללוחמיו באלף דרכים, חלקן שהשתיקה יפה להן וחלקן שסאבלימינל והצל יפים להן. הוא ארגן אירוע במרכז השיקום בתל־השומר לפצועי צה"ל, ופגשתי שם עשרות גיבורים, ובהם ארבעה לפחות שנפצעו, חזרו להילחם ונפצעו שוב. לא קל להם פיזית, אבל ממה שהרגשתי עם הפציעה הם מתמודדים, אבל עם המחשבה שלא תושלם העבודה - פחות. אז קדימה, תנו לצה"ל לנצח. הוא כבר יתייצב ב־102 אחוזים.