הרבה ביקורת אפשר למתוח על חייו וחטאיו של גיאורג אלזר. הוא נטש את בת זוגו ואת בנו היחיד, לא הקפיד לשלם בזמן את דמי המזונות, ולא תמך בהם כראוי בשנים הקשות של המשבר הכלכלי. לאחר מכן ניהל רומן ארוך עם אישה נשואה ופגע במשפחתה.
אבל שום אדם סביר לא יתמקד דווקא בהיבטים הללו בחייו של אלזר, כי מעשה אחד של אלזר מגמד כל דבר אחר שעשה בחייו: ב-1939 הוא התנקש בחייו של אדולף היטלר באמצעות פצצה מעשה ידיו, וכמעט הצליח לחסל את הצורר. ההיסטוריה הציבה את אלזר מול היטלר, ולנוכח פשעיו המפלצתיים של השני מתגמדים חטאיו הבינוניים של הראשון.
עוד כתבות בנושא
האם מותר להעביר ביקורת מוסרית על התנהלותה של ישראל בזמן מלחמה? שונאי ישראל נחלקים בהקשר זה לשתי קבוצות: יש שמתעלמים מזוועותיו של טבח שמיני עצרת תשפ"ד ומכחישים אותן, ויש שמתחכמים לטעון ש-"7 באוקטובר לא יכול להצדיק כל דבר". הניסוח הכללי והמעורפל הזה ודאי נכון – 7 באוקטובר לא יכול להצדיק, למשל, הקמת תאי גזים להשמדה המונית – אך לא בזה מדובר כאן.
הכי מעניין
ההשמצות נגד צה"ל ופעולותיו – רובן שקריות; אך מן הסתם, כדרכם של בני אדם ומלחמותיהם, היו בשוליים כמה פעולות צבאיות שאפשר היה לנהל טוב יותר מן הבחינה הערכית. ואף על פי כן, כאשר שר ההיסטוריה הציב את צה"ל מול רוצחי החמאס, סילוף מוסרי חמור הוא לבחון בזכוכית מגדלת את צבא ישראל בזמן שמפנים עין עצלה לטובחים המפלצתיים של החמאס.
הצבא הבריטי פגע בהמוני אזרחים גרמנים – לאין שיעור יותר מהאזרחים שבהם פגע צה"ל בכל שנות קיומו; ובכל זאת, לכל אחד ברור מי היו הטובים ומי הרעים במלחמת העולם השנייה. המשורר אבא קובנר טעה כאשר ניסה להרעיל אזרחים גרמנים בעקבות השואה; אך היוזמה הזו לא פגעה מעולם במעמדו כאיש רוח מוביל בתנועת השמאל "השומר הצעיר" וביישוב היהודי כולו. כל אדם בר-דעת הבין מי הטוב ומי הרע בעימות של קובנר והפרטיזנים מול היטלר והגרמנים.
עוד כתבות בנושא
על כך יש להוסיף שיקול אחר. התנ"ך מלא בביקורת חריפה על עם ישראל, אך המקרא זהיר מאוד בנוגע לשאלה מי מבקר ומה הביקורת. משה רבנו הוכיח פעמים רבות את בני ישראל על חטאיהם. אך חז"ל לימדו אותנו שמשה נענש כאשר בתחילת דרכו אמר על בני עמו: "וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'" (שמות ד', א). כעונש על כך הטיל ה' צרעת על ידו של משה.
מה ההבדל בין הביקורת הזו לבין דברי תוכחה אחרים, קשים יותר, שאמר משה בהמשך דרכו? ראשית, היא לא הייתה מדויקת: בני ישראל דווקא האמינו לו שנראה אליו ה'. מי שרוצה למתוח ביקורת על עמו ישראל חייב להקפיד על דיוק של מאה אחוזים, ולא להגזים אפילו במילימטר. שנית, וחשוב לא פחות, הביקורת הראשונה ההיא נאמרה מבחוץ ולא מבפנים.
כאשר צעד משה במדבר עם בני ישראל, כאב את כאבם, צמא את צמאם ועמד לצידם במלחמתם הקשה נגד עמלק – ביקורתו הכנה והקשה התקבלה בברכה. אך את דברי התוכחה הראשונים שלו אמר משה כאשר שהה במדין, רחוק מבני עמו, והיה בעל כורחו מנוכר מהם ומסבלותיהם. ביקורת שנאמרת בעברית, מבפנים, בפרצופם של בני ישראל, מפי מושיעם ותומכם, מתוך אהבה וכאב – מתקבלת בברכה, אם אכן אמת היא. ביקורת שנאמרת מבחוץ, מתוך ניכור רגשי – מביקורת כזו אפשר להתעלם.
יש קשר בין שני הכשלים של משה רבנו בתחילת דרכו, לפני שהפך לאדם הגדול ביותר בתולדותינו: בין הניכור לחוסר הדיוק. מי שנמצא בפנים, בגופו ובנפשו, מבין את המצב לאשורו, וגם נזהר מהשמצות לא מדויקות, ומקפיד לברר את האמת עד תומה; "נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב" (משלי כ"ז, ו). אך מי שמנוכר, מי שמתבונן מבחוץ, לא באמת מבין את האילוצים והנסיבות, ופעמים רבות גם לא רוצה להבין.
מה שהיה אצל משה רבנו אי-דיוק קל הופך בימינו אצל אחרים, הרחוקים מאוד ממעלתו, למסכת של סילופים ועלילות דם. בתולדותינו הארוכות הכרנו לא מעט יהודים כאלו, שבחרו להתחנף לשונאי ישראל ולתרום לעלילות השווא על בני עמם. בטווח הקצר, שונאי ישראל העניקו להם לעתים קרובות כסף ותהילה; אך הזיכרון הארוך של ההיסטוריה היהודית זוכר אותם בבוז ובקלון.
עוד כתבות בנושא
