בשפה הצבאית, נז"א הוא מונח סטרילי, שמנסה לקטלג באופן קר ומחושב את הפגיעה האפשרית באזרחים או בתשתיות אזרחיות במהלך תקיפה של יעד צבאי. כמי שמכיר את המערכת מקרוב, ובפרט את חיל האוויר ואת עולם המבצעים המיוחדים, אני יודע שמאחורי המונח הזה מסתתר נושא מורכב מאוד, שנדון שוב ושוב סביב שולחן התכנון וגם בזמן אמת.
מדובר בשיקול שנמצא תמיד בראש סדר העדיפויות. בחיל האוויר פועל גוף חקר ביצועים שעוסק בכך כבר בשלבי התכנון, ואני מכיר מקרוב לא מעט מבצעים ופעולות מורכבות שבוטלו, לעיתים אפילו ברגע האחרון, בשל חשש לחריגה מהגבולות שהוגדרו. ראיתי גיחות שכבר היו באוויר, שניות מביצוע, ונקראו לחזור משום שמישהו זיהה תנועה בשיחים ולא הייתה ודאות מוחלטת שלא מדובר באדם בלתי מעורב. זו הנורמה המבצעית, הערכית, האמיתית והאחראית בצה"ל.
בחירת מטרות. אילוסטרציה | צילום: דובר צה''ל
ואז מגיע הסרט שזכה בוונציה. על המסך מוצג נרטיב פשטני ומעוות, שמתעלם מהמורכבות שבשטח. ספק אם מישהו באולם עצר לשאול כיצד הטענה על "רצח חסר הבחנה" מתיישבת עם השקעת עתק במודיעין ובמערך משפטי שמנהל דיון על תקיפות ובוחן את הנזק האגבי אל מול הדין הבינלאומי. וכל זאת מול ארגון טרור שביצע פשעים נגד האנושות, טבח באזרחים, החזיק 251 חטופים במנהרות, הפך בתי חולים, מסגדים ובתי ספר למצבורי נשק וביסס את תורת הלחימה שלו על שימוש באזרחים כמגן אנושי.
הכי מעניין
מה באמת יודעת יחידה 8200
חלק מהנזק שהסרט יוצר מופנה כלפי יחידה 8200, תוך שילוב ראיונות עם אנשי היחידה לשעבר שמדברים בנחרצות על "נזק אגבי" ועל אובדן ערכי. אלא שחשוב להזכיר את מה שכולנו יודעים: אנשי 8200 אינם לוחצים על ההדק ואינם אלה שמפעילים את החימוש. תפקידם הוא לייצר מודיעין איכותי ומטרות לטובת המשימות, לרבות בזמן אמת.
"לעיתים אפילו ברגע האחרון, בשל חשש לחריגה מהגבולות שהוגדרו. ראיתי גיחות שכבר היו באוויר, שניות מביצוע, ונקראו לחזור משום שמישהו זיהה תנועה בשיחים ולא הייתה ודאות מוחלטת שלא מדובר באדם בלתי מעורב"
מובן שהם יכולים להביע דעה, שכן הם נחשפים לחלקים מהפעילות. אבל תמוה מאוד כאשר אנשי מודיעין מביעים עמדה נחרצת על שיקולים מבצעיים הנוגעים לאופן ביצוע התקיפה, כאשר אלה אינם בתחום אחריותם הישיר, ובסבירות גבוהה גם אינם נשענים על מלוא העובדות והמורכבות.
למה העולם קונה את זה
אבל השאלה היא מדוע העולם מקבל את הנרטיב הזה בכזאת קלות. התשובה הכואבת היא שהוא לא נופל על אוזניים ערלות, אלא על קרקע פורייה וצמאה. והדשן לקרקע הזאת מגיע גם מאיתנו.
כאשר אצלנו מפריחים לחלל האוויר אמירות מופקרות על "מחיקת כפרים", "למחוק את..." או הצהרות על גירוש ועל הפצצה גרעינית; כאשר שרים וחברי כנסת מספקים כותרות מתלהמות וההסברה הישראלית מקרטעת, העולם מקבל את כל התחמושת שהוא צריך. כשקולות רשמיים בישראל נשמעים כך, למה שמישהו לא יאמין לסרט שנשען על מקורות פלסטיניים, גם אם חלקם אנשי חמאס או אנשים המזוהים עם ארגון הטרור?
כשהשיח מחלחל פנימה
הטרגדיה הגדולה היא שהתהליך הזה לא נעצר בגבולות ההסברה או בפסטיבלי הקולנוע. הנורמליזציה של האלימות המילולית ואובדן הבלמים מחלחלים עמוק לתוך החברה הישראלית. כאשר שיח קיצוני הופך ללגיטימי, אנחנו רואים הפקרות ערכית ואובדן אמפתיה שהפכו כמעט לנורמה, החל מהשיח ברשתות ועד לאלימות היומיומית שסביבנו.
" כאשר שיח קיצוני הופך ללגיטימי, אנחנו רואים הפקרות ערכית ואובדן אמפתיה שהפכו כמעט לנורמה" טלי גוטליב ואיתמר בן גביר | צילום: חיים גולדברג / פלאש 90
מעבר לאלימות ול"גיבורי המקלדת" שאורבים ברשתות, גם הריאקציה האוטומטית אצלנו מסוכנת לא פחות. בימים האחרונים ראיתי תגובות רבות של אנשים שעטו על הסרט ו"תדלקו", מבלי משים, את הקרע הפנימי. מיד נשלפת הטרמינולוגיה על "האליטה התל־אביבית מ־8200", נוצרים סטריאוטיפים והכללות גורפות, ומעשה של "עשבים שוטים" שבחרו להתראיין לסרט הופך לכלי נוסף להסית ציבור שלם נגד ציבור אחר ול"השחיר" יחידה שלמה שעושה עבודת קודש למען ביטחון מדינת ישראל.
לא להיגרר לביצה
כדי להתמודד עם אתגרים אסטרטגיים נדרשים מיקוד ובהירות. במקום להיגרר לביצה ולהגיב מתוך אמוציות, מדינה חפצת חיים צריכה לפעול בדיוק ובקור רוח, מתוך ערבות הדדית ולכידות חברתית. לצערי, אנחנו ממש לא שם.
יוצרי הסרט הזה גרמו, בעיניי, נזק כבד ומכוון למדינת ישראל. מבחינתי, שלא יחזרו לארץ ולא יראו כאן את פניהם; הם מוזמנים לעבור לגור עם העזתים או עם תושבי דרום לבנון. ועדיין, יש תהום עמוקה בין מאבק נחוש, סובלני ומשפטי לבין התבהמות מילולית ואלימה.
עוד כתבות בנושא
אם הסרט כולל שקרים, סילופים והוצאת דיבה, המקום לטפל בכך הוא בבתי המשפט, באמצעות כלים משפטיים בארץ ובעולם ובחשיפת השקרים בעובדות. מעבר לכך, הסרט מביים מראש עבור הצופים את השורה התחתונה: הוא מאכיל אותם בכפית במסר ומדלג לחלוטין על תהליך יסודי של בחינת ראיות ואמת.
בכך הוא מתכתב באופן כמעט מושלם עם השיח העיוור והמתלהם בחברה ובתקשורת שלנו – שיח שמנותק מהעובדות ומטשטש את האמת. כשמציפים את הרשתות באיחולי מוות בייסורים ובברכות שטנה, אנחנו לא מגינים על כבודה של המדינה; אנחנו פשוט מאבדים צלם אנוש.
מותר להתקומם. חובה להילחם על האמת. אבל העוצמה האמיתית נמדדת בשמירה על הלכידות החברתית, על הערכים שלנו ועל האמת – ולא בהצטרפות למקהלת ההסתה והפילוג.
עוד כתבות בנושא
