הייתי שם. ובמובן מסוים, הייתי בתוך שני המסכים.
הראשון הוא "נז"א", סרט ישראלי שזכה בפרס מיוחד של חבר השופטים בפסטיבל הסרטים של ונציה, וכן למחיאות כפיים שנמשכו 25 דקות – משך זמן מדהים לכל הדעות.
אבל אל תתנו למחיאות הכפיים להטעות אתכם.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
העובדה שיוצרי הסרט הם ישראלים יוצרת הטעיה כפולה: ניתן להציג את הסרט בפני קהל בינלאומי לא רק ככתב אישום נגד ישראל, אלא ככתב אישום שזוכה כביכול לאישור מתוך החברה הישראלית עצמה.
ועם זאת, הם משתמשים באחד הנשקים העתיקים ביותר בארסנל האנטישמיות: עלילת דם.
חקרתי את הלחימה הקרקעית של צה"ל, כולל מקרי המוות של אזרחים – אירועים ש"NAZA" מציג כתוצאה של מדיניות מכוונת של אכזריות והשמדה.
האמת היא הפוכה.
וישנו המסך השני: נטפליקס, שם מיליוני צופים ברחבי העולם צופים בסדרה "פאודה". זוהי סדרה נהדרת, ובעונתה האחרונה היא מעמתת את הקהל הבינלאומי עם מציאות שרבים מעולם לא הבינו באמת: הזוועות של 7 באוקטובר.
בעקבות הטבח שביצע חמאס, ביקרתי בקיבוצים השרופים. הלכתי בבתיהם של צעירים שנרצחו וראיתי דם בגני ילדים. ראיתי ערימות של גופות. הקשבתי להורים ולילדים ושמעתי עדויות על מעשי אונס וזוועות אחרות.
אלה הם שני המסכים הניצבים כעת לפנינו: השקר והאמת.
קבלת הפנים לה זכה הסרט "NAZA" בוונציה מלמדת אותנו דבר מה מטריד על סביבה תרבותית, שנראה כי היא להוטה להאמין להאשמות החמורות ביותר נגד המדינה היהודית. העדויות האנונימיות בסרט, הטוענות כי ישראל קיבלה החלטה לפגוע באזרחים, משמיעים האשמות שהניסיון האישי שלי סותר אותן. העדים שלי אינם אנונימיים.
בצאלים, נכנסתי לחדרי הפיקוד הטכנולוגיים שמהם מכוונים את החיילים – בניין אחר בניין, בית אחר בית ומנהרה אחר מנהרה.
אסף, אלוף-משנה בן 51, וחיילים נוספים, הסבירו לי כיצד ניתנות ההוראות בזמן אמת: עצור. התקדם. שנה מסלול. השמד. הימנע מפגיעה.
המטרה היא כפולה: להגן על חיילי צה"ל ולהגן על אזרחים. זוהי תמונה הפוכה לחלוטין מזו שמציג הסרט "NAZA".
למעשה, ככל שהעמקתי לחקור את התנהלותה של ישראל במלחמה זו, כך השתכנעתי יותר ויותר בדבר מה יוצא דופן: מעולם, בהיסטוריה של הלוחמה, לא עשה צבא מאמצים כה רבים כדי להגן על האוכלוסייה האזרחית של האויב. מעולם.
פגשתי גם את המשפטנים שתפקידם לקבוע – בהתאם למשפט הבינלאומי – אם איום על חיי אדם המגיע ממגדל, ממנהרה תת-קרקעית או אפילו מבית חולים, הופך את המקום למטרה לגיטימית.
מלחמה היא דבר נורא. אזרחים נהרגים. עזה סבלה סבל רב. אך הסבל אינו מוכיח קיומה של מדיניות ישראלית של הרג מכוון של אזרחים. הפיכת הטרגדיה של המלחמה להאשמה כאילו יהודים צמאים במכוון לדמם של חפים מפשע – היא דבר עתיק ואפל הרבה יותר.
זו הסיבה לכך שמחיאות הכפיים בוונציה הן בעלות חשיבות. עשרים וחמש דקות של מחיאות כפיים לעלילת דם.
וישנה גם הסדרה "פאודה".
בפרקים שבע ושמונה, הצופים נחשפים לטבח 7 באוקטובר באופן שמיליונים ברחבי העולם מעולם לא ראו קודם לכן.
רוב הציבור מעולם לא צפה ב-53 הדקות של התיעוד מהטבח שרבים מהעיתונאים והבכירים ראו – תיעוד שחלקו הגדול צולם על ידי מחבלי חמאס עצמם. אולי היה עליהם לצפות בו.
לאחר 7 באוקטובר שוחחתי עם אבידע בכר. כשהוא לכוד בממ"ד ורגלו קטועה, הוא ראה כיצד אשתו דנה ובתו כרמל בת ה-15 נרצחות. כרמל אמרה לו: "אבא, תקבור אותי עם גלשן הגלים שלי". אבידע שרד יחד עם הדר בת ה-13.
שוחחתי עם ניר, אביו של עמית בן ה-6, שנחטף. "הוא אוהד של יובנטוס", הוא אמר לי. "הוא ילד חכם. תראי, הוא יעבור את זה, ואז אקח אותו לאיטליה".
באותה עת, ילדי משפחת ביבס היו בידי חמאס. גם הם הפכו לסמלים למה שהתרחש כאשר המחבלים חדרו לישראל ב-7 באוקטובר.
כעת ניצבות בפני העולם שתי תמונות על המסך.
באחת, הסרט "NAZA" זוכה בפרס חביב השופטים ובמחיאות כפיים סוערות וממושכות בוונציה, על כך שהציג את ישראל כמדינה ההורגת אזרחים במכוון. מצד שני, "פאודה" מפגישה מיליוני צופים פנים אל פנים עם האכזריות שחוללה את המלחמה הזו.
שקר ואמת.
ספר דברים אומר לנו: "הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה".
אולי הגיע הזמן לבחור.
ואולי הגיע הזמן לבחור באמת.
עוד כתבות בנושא
