רבים טענו שלדברי הרב דב לנדו חיילי צה"ל הם רוצחים – אך הוא לא אמר זאת. מה כן אמר הרב לנדו? הוא האשים את "הכיפות הסרוגות": "הם עושים מלחמות לא רק לשם הצלה, אלא לשם כבוד המדינה". לשלוח חיילים למלחמה כזו, אמר הרב לנדו, זה "רצח ממש". גם הדברים הללו מקוממים: נער הייתי וגם זקנתי ולא פגשתי אף חובש כיפה סרוגה שרוצה לשלוח חיילים למלחמות לא חיוניות, רק למען "כבוד המדינה". כיוון שהחיילים הללו הם הילדים שלנו, איש מאיתנו לא יעלה על דעתו לסכן כך את חייהם.
האמת היא שיש פוסק שמתיר לעשות זאת, והוא ודאי לא היה חרדי, אבל אינני יודע איזו כיפה חבש. כך כתב הרמב"ם על מצוות המלחמה: "אין המלך נלחם תחלה אלא מלחמת מצווה... ואחר כך נלחם במלחמת הרשות, והיא המלחמה שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו" (הלכות מלכים ה', א). מלחמה שנועדה "להרבות בגדולתו ושמעו" של המלך היא "מלחמה למען כבוד המדינה". מלחמה כזו אינה חובה ואינה מצווה, אך גם אינה "רצח ממש", אלא "מלחמת רשות".
הרמב"ם. | צילום: שאטרסטוק
מדוע מותר להילחם ואף לסכן את חייהם של חיילים למען "גדולתו ושמעו" של המלך, כלומר – למען "כבוד המדינה"? כך הסביר זאת הרב שאול ישראלי, מגדולי הפוסקים בהלכות מדינה ודיין בבית הדין הרבני הגדול: "מלחמה שהיא להרבות שמעו של המלך, יש להניח שעל ידי זה יפחדו האויבים מלבוא, וירבו אלה המעוניינים לבוא איתו בברית" (עמוד הימיני, עמ' ריד). גדולי הפוסקים שעסקו בהלכות ציבור הסבירו שבתחום הזה אי אפשר להסתפק בשיקולים המיידיים של פיקוח נפש הנוגע ליחיד. לעתים יכול המלך להגיע למסקנה הבאה: כדי להרתיע אויבים חייבים להעצים מראש את היוקרה הממלכתית, שממנה נגזרת ההרתעה. ההלכה מתירה לו לעשות זאת – אחרי שקיבל אישור מן הסנהדרין, כפי שצריך לנהוג בכל "מלחמת רשות". אכן, צריך לקוות שהסנהדרין תהיה זהירה מאוד בהיתרים מסוג זה. די לנו במלחמות המצווה שכפויות עלינו, גם בלי שנוסיף עליהן "מלחמות רשות". מלחמות כאלו אינן רצח, חלילה, אך אין זה אומר שהן מומלצות בכל עת.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
למעשה, הדילמה הזו אינה עומדת לפתחנו. המלחמה הנוכחית נפתחה בטבח שעשו בנו אויבי ישראל, וההגנה מפניהם היא אחת הדוגמאות המובהקות ביותר בתולדותינו ל"מלחמת מצווה": "עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם". ואם חלילה נתרשל לרגע באחת החזיתות – שוב יבואו עלינו אויבינו להשמיד, להרוג ולאבד. כך הוא המצב מאז הקמת המדינה, ואף לפני כן. אויבינו זוממים ללא הרף איך יוכלו לטבוח בנו, ולולא חיילינו המסכלים את מזימותיהם – רע ומר היה גורלנו.
לוחמי חטיבת הקומנדו בפעילות בדרום לבנון | צילום: דובר צה"ל
אם החרדים סבורים אחרת, אם הם חושבים שאינם זקוקים לצבא לשם הצלת נפשות, הם יכולים להוכיח זאת: הם מוזמנים לפנות לצבא ולדרוש ממנו לשלוח הביתה את החיילים המגינים על הערים החרדיות ביתר ומודיעין עילית. הם אינם עושים זאת, משום שהם מבינים היטב מה תהיה התוצאה של מהלך נמהר ומסוכן כזה. שיקול דומה העלה רבי דוד בן זמרא בהקשר שאינו מאוד שונה. כמה רבנים ירושלמים דרשו פטור מתשלום לשומרי העיר, משום ש"רבנן לא צריכי נטירותא" – תלמידי חכמים אינם צריכים שמירה. אך אותם רבנים עצמם דרשו בתוקף שמירה על הרחובות שלהם. אמר הרדב"ז: זה לא הולך ביחד; מי שאינו מוכן לוותר על שמירה בשכונה שלו אינו יכול לטעון בו-בזמן שהשמירה הזו אינה חיונית (שו"ת רדב"ז חלק ב סימן תשנב).
ברור שכולנו תלויים תמיד בסייעתא דשמיא; ולצד זאת ברור שהקדוש ברוך הוא דורש מאיתנו לא לסמוך על הנס, אלא לפעול בעצמנו למען הגנתנו. במישור הזה כולנו חבים את חיינו לחיילי צה"ל, שמגינים עלינו בכל רגע מהחורבן שזוממים אויבינו. מלחמה למען "כבוד המדינה" היא רעיון היפותטי, שבתקופות אחרות יכולים להשתעשע בו שוכני בתי המדרש. אנחנו שקועים היום עד צוואר במלחמת מצווה, "עזרת ישראל מיד צר". בערב תשעה באב אינני רוצה לומר דברים חריפים יותר מזה: אשרי חיילינו שמזדרזים לקיים בגופם את המצווה הקשה והחשובה הזו, ואינם מתחמקים ממנה.
עוד כתבות בנושא
עוד כתבות בנושא
