תדהמה היא מילה מדויקת לתיאור התחושות בסביבת נתניהו עם קבלת הבשורה על החלטת הרב לנדו לוותר על חוק הגיוס. בעצם, גם המילה הלם. עד יום ראשון בערב היו משוכנעים שם שהחוק עובר בשבוע הבא.

יו"ר ועדת החוץ והביטחון בועז ביסמוט טרח כבר להשלים שיחות ריכוך עם רוב הח"כים המתמרדים בקואליציה, ולהערכתו גם לשכנע אותם שבנסיבות העכשוויות אין חוק טוב ממנו, קשוח יותר מטיוטות החוק של ליברמן וגנץ לפני המלחמה. עשרה חודשים הוא טורח בוועדה על החוק הזה, "בוקר, צהריים וערב", כלשונו. גם עם הח"כים החרדים הוא נשא ונתן ממושכות. היה ברור שהוא וראש הממשלה מעוניינים בחוק באמת ובתמים. לכן במשך חורף שלם האופוזיציה לא הצליחה לרתום את ההתמרמרות החרדית לצורכי מיזם קידום הבחירות שלה. החוק קרם עור וגידים בוועדה כנגד כל הסיכויים והמחאות. טיוטה סופית לכאורה הונחה ערב החג בלשכת ביסמוט, במגירה שלשמאלו. על הנייר היה רוב שיבטיח את החוק, וממילא גם את קיום הבחירות במועדן. אבל אז הרב לנדו נתן גט. 

"בועז, אין חוק", הוא קיבל טלפון סמוך לשעה שמונה. גם הח"כים החרדים נדהמו, אך חזקה עליהם מצוות רבם. כזכור, כבר לפני שלושה שבועות פסק הרב בן ה־96 ש"צריך בחירות בהקדם", והוסיף ש"כל מיני דיבורים על גוש אינם קיימים יותר". מתחת למילה גוש נמתח קו, מה שעורר חשד מסוים על מעורבות צד שלישי בפרשה. שפת המונחים השגרתית של גדולי תורה עשויה לכלול דיבורים על "שותפות" או על "ברית", לא על "גוש", ועוד עם קו הדגשה למטה. אף על פי כן קיננה אצל נתניהו וביסמוט תקווה שהעברת החוק תפייס את הרב. והנה, במוצאי יום ראשון התברר שלא. הוא לא התרכך במילימטר, ובינתיים טרם נולד ח"כ ליטאי שימרה את פיו, אפילו לא ח"כ ש"סניקי. דרעי המרה פעם את פי הרב שך כשהצטרף לממשלת רבין ב־1992, ומתחרט על כך עד היום.

מעניין, מעניין מאוד אפילו, שדווקא הרב לנדו עצמו קרא פעם תיגר על "דעת תורה" הנוגעת לפוליטיקה. הוא היה אז צעיר מבטיח, כמעט מחצית מגילו כעת, ראש ישיבת סלובודקה. לא מצאה חן בעיניו החלטת הרב שך להריץ מפלגה ליטאית בבחירות לרשויות המקומיות, ובמר לבו שפך את תרעומתו בפני אחד מעמיתיו, לימים בכיר בפלג הירושלמי. איגרת מרירה ששלח לו דלפה לימים החוצה, ומצוטטת מאז מעת לעת על ידי גורמי שוליים אמיצים במחנה, חס וחלילה לא ביתד נאמן או בתחנות הרדיו החרדיות. 

"מערכת הבחירות האחרונה לכנסת שהייתה כאן, תהא כשֹחוק לגבי מה שצפוי – בל אפתח פי לשטן – במערכת הבחירות המעותדת הזו", התריע הרב לנדו בשלהי 1988. בדיעבד, לא קרה אסון גדול לחרדים הליטאים באותן בחירות מוניציפליות, אבל לענייננו חשובים יותר טיעוני הרב בהמשך אותה איגרת מאלפת. הוא הביע בה תקווה שלא יטענו נגדו "טענות ידועות ברוח המוסכמות והמפורסמות: כגון כבר הורה זקן, או למשל כך דעת תורה, או אסור להתנגד אפילו בכהוא זה לדעת גדולי הדור, או כל מיני חידושי הלכות שנתחדשו לאחרונה, וגם לא לאחרונה, בסוגיית ימין שהוא שמאל ושמאל שהוא ימין, וכיוצא בזה. ואם בכל זאת יטענו, אומר רק זאת בלבד: כל אותם דברים טובים ונחמדים מוכרים לנו היטב, ומאז ומתמיד. (אבל) במחילה, לא היום נולדנו, ואיננו נערים וקטנים, לא מבחינת הגיל, ולא מבחינת הכרתנו את הנושאים הללו לא מהיום, ולא מאתמול".

איש מהח"כים החרדים המכהנים כעת לא נולד אתמול, חלקם כבר באים בימים, אך כולם נאלצים לציית לרב ולצעוד אחריו תהומה. הם לא יעזו לעשות שימוש עכשווי בחוות דעתו מ־1988 על דעת התורה. פסיקתו הטרייה חורצת את גורלם של מאות אלפי חרדים לחיכוך מתמיד עם שלטון החוק ולחיי דלות קשים עוד יותר מאלה שהסכינו להם עד כה, כתוצאה מביטול ההטבות הגדולות בדיור, בתחבורה הציבורית ובמעונות.

בכנסת הבאה לא יחוקק חוק גיוס חדש שיתחשב במאוויי בני־ברק כפי שהקואליציה היוצאת נערכה להתחשב. גם אם תוקם שוב ממשלת ימין, מלאכת החקיקה המפרכת תתחיל מחדש, ובינתיים ייאנקו החרדים תחת עול העיצומים שהוציאו אותם עכשיו מהגוש. רבים מהם יזכרו אז לרעה את דעת התורה של הרב לנדו בתחילת קיץ תשפ"ו, ואולי בכלל יתחילו לפקפק בתבונה הפוליטית של ראשי הישיבות: מתוך רצון מוזר לנקום בבנימין נתניהו (על מה בדיוק?), הרב לנדו העניש את צאן מרעיתו וקבר את החוק שנועד להיטיב עם הצאן על אפו וחמתו של רוב עם ישראל.

לפי ממצאים צה"ליים שדווחו לפני שבוע בוועדה של ביסמוט, העיצומים כבר הגדילו את זרם החרדים בשערי הבקו"ם. "לסנקציות יש השפעה", מסר לוועדה תת־אלוף שי טייב, "חלק לא מבוטל מהאנשים מגיעים כי הם רוצים להסדיר את המעמד שלהם, או לאחר שנעצרו והבינו שאין להם ברירה אלא להתגייס". מה בדיוק הברירה שמציע להם הרב לנדו?