בשבוע שעבר הגן פרופ' אריה אדרעי מעל במה זו על "הגישה התהליכית" שהובילה השופטת המנוחה עדנה ארבל, כשהתנגדה בשעתו לביטול חוק טל. לפני הכול, ראוי להתייחס לאופן המטעה שבו הציג פרופ' אדרעי את האירועים שקדמו לביטול החוק. המציאות, למעשה, הפוכה לחלוטין מזו שהוא מתאר.
האמת ההיסטורית היא לא רק שחוק טל נכשל, אלא שכלל הגורמים הכירו בכך בזמן אמת: הכנסת, הצבא, ולבסוף גם בית המשפט.
חוק טל היה הוראת שעה שהוארכה מדי חמש שנים. ב־2009 הקמנו ועדת משנה לוועדת חוץ וביטחון, שתפקידה היה לפקח על יישום החוק. ב־2012, בעקבות עתירות שהוגשו לבג"ץ, נדרש בית המשפט להכריע אם לאפשר את הארכת החוק במתכונתו הנוכחית. בהחלטתו הוא התבסס על דו"ח מקיף שעל כתיבתו עמלנו במשך כשנתיים. בניגוד לטענת פרופ' אדרעי, הדו"ח שניסחנו לא תמך בהארכת החוק אלא להפך: הוא הציג תשתית עובדתית מלאה שהוכיחה עד כמה המנגנונים הקבועים בחוק אינם מאפשרים את מימוש התכלית של קידום גיוס ושוויון. הדו"ח הזה, שהתבסס על עבודה הדוקה עם צה"ל ואכ"א, הוגש לבית המשפט בתור תגובתה הרשמית של הכנסת. בעקבות זאת קבע בג"ץ כי אין להאריך את הוראת השעה במתכונתה הנוכחית.
הכי מעניין
אבל מעבר לחוסר הדיוק ההיסטורי, טענתו של פרופ' אדרעי היא שהכרת החברה החרדית מחייבת תהליך איטי וסבלני, וכי פסילת חוקי הגיוס על ידי בג"ץ רק גרמה לנסיגה. המציאות מוכיחה את ההפך: החברה החרדית לא נפתחה עם השנים לאפשרות של גיוס, אלא הפכה את המאבק בו לציפור נפשה.
"לּו נשמעה דעתה" מאת אריה אדרעי
ברמה העובדתית, מעולם לא היה כאן גיוס משמעותי של חרדים. ב־2011 פנו לשירות כ־2,000 חרדים מתוך מחזור גיוס של 5,800. הציפייה של השופטת ארבל הייתה שב־2015 יגיע שיעור הגיוס ל־65%, אלא שחישוב זה נשען על בלבול רווח בין "הזרם" (גודל השנתון החרדי) ובין "הבריכה" (כלל דוחי השירות החרדים). בפועל, 2,000 המתגייסים לא הגיעו מתוך 5,800 בני 18 חרדים, אלא מתוך מאגר מצטבר של 61,000 דוחי שירות, כלומר אחוזים ספורים בלבד. יתרה מכך, בדיקות חוזרות ונשנות גילו כי רובו המוחלט של הגיוס "החרדי" מורכב מחרדים לשעבר, שהפכו לדתיים או חילונים, וכי פחות משליש מאותם מתגייסים מגדירים את עצמם כחרדים.
תומכי הגישה התהליכית מאשימים את קוצר הזמן, את בג"ץ, את הצבא ש"לא באמת רוצה". אבל רבנים שנחשבים מתונים יחסית, כמו הרב עובדיה יוסף והרב שטיינמן, אסרו את הגיוס לנח"ל החרדי באמירות קשות כבר בשנת 2000, הרבה לפני פסיקות בג"ץ. גם לאחר שהמפלגות החרדיות עצמן תיקנו את חוק הגיוס ב־2015 – היקף הגיוס רק ירד.
אפילו אחרי 7 באוקטובר, כשהצורך של צה"ל בלוחמים זועק לשמיים והצבא עושה מעל ומעבר כדי לקלוט חרדים – האם ראינו שינוי מרצון? האם חל מפנה לפני שבג"ץ עצר את התקציבים? להפך, שמענו רק הקשחה גורפת של רבני כל הזרמים. הסיבה פשוטה: החשש מהסכנה התרבותית והחברתית הכרוכה בשירות צבאי.
פרופ' אדרעי שואל בצדק: "האם ישנה דרך אחרת?". כמי שעוסקים בנושא שנים רבות, אנחנו מסכימים שכפיית גיוס באמצעות מאסר המוני של עריקים לא תביא לוחמים לצה"ל, אך המגרש אינו מחולק רק לכפייה פלילית מול חוקים ריקים מתוכן.
חוק גיוס אמיתי צריך לכלול חובת גיוס לכלל הגברים החרדים, למעט מכסת מצטיינים מוגבלת של לומדי תורה. הוא צריך להתבסס על סנקציות כלכליות נרחבות: שלילת הטבות דיור, ארנונה ומעונות יום, לצד הפסקת תקצוב הישיבות. הנתונים מהשטח כבר מדברים בעד עצמם: הסנקציות הכלכליות החלקיות כבר הובילו לזינוק של פי שניים במספר המשרתים בוגרי החינוך החרדי, לעומת שנת 2022.
חוק מבוסס סנקציות, כפי שהצענו כבר ב־2012, לא רק יגדיל את מספר המתגייסים, אלא יאלץ את הצעירים שאינם מתגייסים לצאת לשוק העבודה בגיל מוקדם, ובכך יתרום לשוויון בנטל הכלכלי. מדובר אומנם בתהליך ארוך וכואב, אך לאחר 25 שנות כישלון של הגישה התהליכית, האם יש לנו ברירה אחרת?
יוחנן פלסנר הוא נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה, ועמד בראש הוועדה לקידום השוויון בנטל שהקימה ממשלת ישראל ב־2012 ("ועדת פלסנר"); ד"ר גלעד מלאך הוא עמית מחקר בתוכנית החברה החרדית במכון, והיה מנהל התוכן של ועדת פלסנר