נתוני מדד התפוצות 2026 שהוגשו לנשיא המדינה ופורסמו ביום שני השבוע, מצביעים על תמורה חד משמעית. העם היושב בציון מרגיש יהודי יותר, שייך יותר וגאה יותר בזהותו היהודית המתחזקת.
למען האמת: אין בכך שום הפתעה. "בן אדם", כבר כתב יענקלה רוטבליט, "כעץ שתול על מים. שורש מבקש".
עוד כתבות בנושא
שתי שאלות עלינו לשאול את עצמנו נוכח תמונת המצב העדכנית: מה המספרים מבקשים לספר לנו? ומה אנחנו בוחרים לעשות איתם?
הכי מעניין
ראשית, אנחנו נמצאים למדים כי שאלה רבת שנים המלווה אותנו, מה אנחנו יותר – יהודים או ישראלים, הוכרעה. אם לפני שנה רק מיעוט (כשליש) הרגיש קודם כל יהודי, הרי שכיום רובנו המובהק (למעלה ממחצית) מרגיש כך ומגדיר בהתאם את זהותו. מתברר כי הזהות הישראלית אינה ניצבת מול הזהות היהודית אלא צומחת מתוכה. הגרעין הקשה של הנפש הישראלית הוא יהודי.
יש כאן גם שיעור עמוק יותר, על טבעו וחיותו של אתוס. אתוס אינו דבר קפוא, מקובע וסטטי. הוא משתנה, מתפתח ומגיב למציאות. האתוס הישראלי התבסס בעשורים הראשונים סביב הישראליות כממד הזהות המרכזי, אתוס שהוא קודם כל ישראלי ורק אחר כך יהודי. והנה - לנגד עינינו האתוס מתפתח ושיוויי המשקל הפנימיים המרכיבים אותו עוברים תמורה. לא החלפת זהות, אלא העמקה שלה. הישראלי שבנו שב ומגלה את שורשיו היהודיים ומופיע לפנינו מחדש כיהודי-ישראלי.
עוד כתבות בנושא
המגמה הזו עלולה לעורר חשש מפני היחלשות האתוס הציוני. מפני בליעה שלו בתוך היהדות, שכוחה גדול בהרבה מכוחו. החשש הזה, מפני זמניות התופעה הציונית, גם הוא אינו במקומו. ההיפך הוא הנכון. הציונות אינה עומדת מחוץ ליהדות ואינה מתחרה בה. היא עצמה צורה חדשה של היהדות. היא בעצם אחד הביטויים הגדולים והיצירתיים של היהדות בעת החדשה. לא היהדות היא שתבלע את הציונות, אלא הציונות היא שממשיכה לעצב מחדש את פניה של היהדות בעידן של ריבונות ישראלית.
אכן הציונות תהפוך, כבר הופכת, ליותר יהודית. אך אין בכך חולשה, אלא חיזוק. המגמה הזו תחזק את הציונות כי היא תעמיק את השורש שלה, שורש יהודי. ושורש עמוק יותר כידוע מעניק לעץ את היציבות הדרושה לו. הרי היה זה הרצל בעצמו שאמר: "הציונות היא שיבה אל היהדות עוד לפני השיבה אל ארץ היהודים". לכן, ככל שהציונות מתחברת מחדש אל שורשה היהודי כך היא פועלת לטובת עצמה ולא כנגדה.
וכעת, משהבנו את משמעות הנתונים, עולה השאלה מה עושים איתם?
ראשית, מה לא עושים. לא מתאבלים עליהם, לא נבהלים מהם וגם לא מנסים להילחם בהם. יש להכיר במציאות. לקבל את הכיוון אליו נע האתוס הישראלי, ולחשוב איך הופכים את המגמה הזו למקור של כוח ועוצמה.
מי מאיתנו איננו מוטרד מהתרחבות השסעים הפנימיים בתוכנו. החברה הישראלית מחפשת מרחבי הסכמה, ולעיתים נדמה כי הם הולכים ומתמעטים. הנה לנו מרחב הסכמה משמעותי, רחב ועמוק, הנוגע לשורש זהותנו המשותפת. מרחב המחבר בינינו בדבק אנושי שקשה לי לחשוב על חזק ממנו: ברית איתנה של גורל, ייחוד ויעוד.
עוד כתבות בנושא
אם אנחנו רוצים להפיק את המרב והחיוב מתמונת המצב העדכנית, עלינו להבינה כך: העם למעשה מתלכד סביב זהות משותפת ובכך מעביר מסר חד משמעי להנהגה הפוליטית בדבר רצונו בהרגעת המריבה ובהתכנסות אל תוך מרחב ההסכמה העוצמתי החדש אליו כינס את עצמו. עם ישראל כמו קורא להנהגה הפוליטית, בזו הלשון: הניחו למריבה. חפשו את המאחד. התכנסו יחד איתנו אל המרחב היהודי-ציוני המשותף, הנאמן הן למורשת ישראל והן לחזון הציוני.
מדינת ישראל היא בבת עינינו, חלום הדורות שהתגשם ועלינו לשמור עליה מכל משמר. שורש נבקש.