מה שהביא אותי בסופו של דבר לעין־יהב, ביום חמישי אחד לפני כמה שבועות, היה טלפון מהרב בני קלמנזון. הוא אמר שאני חייבת להגיע לתערוכה שהקים נוער המושב, הפליג בשבחם של החבר'ה ומה שהם יצרו, והבטיח שמדובר באירוע נדיר. ומכיוון שהשיחה הזאת הגיעה אחרי הודעות מהדר אסא, רכזת הנוער של המושב, הבנו שזהו, חייבים ללכת. ואפילו שהערבה התיכונה לא שוכנת במרחק קפיצה מלוד, פינינו זמן ונסענו.

כשהגענו, למדנו על החקלאות המקומית ועל ההרחבה הכמעט־פלאית של עין־יהב, על הגבול השלֵו שפתאום קיבל גדר ונוכחות של חיילי צה"ל, ועל המוצבים שהירדנים בונים ומאיישים ממש ממול, באופן די מאיים.

אבל גולת הכותרת הייתה התערוכה של הנוער לכבוד יום הזיכרון לחללי צה"ל, שהם עבדו עליה במשך חודש. הגענו למועדון והלסת נשמטה. הדר הנחתה וליוותה אותם, אבל החבר'ה הם שבחרו במה להתמקד. הם למדו על הנושאים שהציגו, והשקיעו בתוכן ובאסתטיקה. המבואה הוקדשה לחיילות שנהרגו במלחמת חרבות ברזל, חדר אחד הוקדש לחקלאים שנהרגו במהלך המלחמה האחרונה, וחדר אחר לנופלי הערבה. היה חדר מטלטל על מסיבת הנובה, חדר שהוקדש לנופלי עין־יהב, והיו עוד.

החלל המרכזי הוקדש לגיבורי הספר שלי, "במקום שבו צריך אותי", ולנוה, והונצחו בו גם אדיר גאורי וערן שלם הנפלאים מהצוות שלו. בני הנוער הדריכו אותנו מתוך ידע וחיבור, ואנחנו התרגשנו מההשקעה, היצירתיות וההזדהות. הערכים שהחבר'ה האלה פגשו, הכוחות וגם הכאב, ילוו אותם עוד תקופה.

הצטערנו רק על כך שהגענו בערב האחרון של התערוכה. אילו היינו מגיעים מוקדם יותר היינו מנסים לדרבן אנשי חינוך ומובילי תנועות נוער לבקר בה, כדי לראות מה בני נוער יכולים ליצור ואיך הם יכולים להתחבר למלחמה הזו ולכלל מלחמות ישראל, סוגיה שיש סביבה הרבה היסוס, זהירות וחשש.

כאן כדי להישאר

לפני כמה שבועות התארחתי בבוקר שולחנות עגולים שארגנה תנועת בני עקיבא לרכזים ולהנהגה שלה. התנועה, ששכלה במלחמה מאות מבוגריה, ביקשה לעסוק בסוגיות ההנצחה והשכול. בין השולחנות היה אחד שדן בשאלה אם יש לתנועה אמירה בנוגע ליום הזיכרון הלאומי, ואחר ששאל איך מנציחים כל־כך הרבה בוגרים של התנועה.

אני ישבתי בשולחן שעסק ביום־יום. שאלנו איך מתייחסים לאחים שכולים וליתומים בסניפים, האם התנועה יודעת להתנהל מול משפחות של פצועים, איך מחבקים משפחות של חללים ממלחמות קודמות, והאם אפשר או צריך להגביל את קירות ההנצחה בסניפים. שוחחנו על שאלות שעלו מהשטח, ואחת הרכזות שיתפה שבמסע האחרון היא עמדה מול דילמה כואבת, כאשר חניכה שחצתה יותר מדי גבולות עמדה להישלח הביתה. במהלך השיחה עם אותה חניכה הבינה הרכזת שהנערה היא יתומת מלחמה, ופתאום לא ידעה מה לעשות: האם לרחם ולוותר, או שדווקא חשוב להעמיד אותה במקום. ההתלבטות הייתה קשה, והיא איחלה לעצמה שזה לא יקרה לה יותר.

באותו רגע הפכתי לפאנליסטית בטלוויזיה. קטעתי אותה ואמרתי לחבורה: רגע, תבינו, זה בדיוק העניין – זה לא הולך להיעלם, רק התחלנו. ברוכים הבאים לעולם של פוסט־המלחמה (שעוד לא נגמרה). הדילמות האלה איך מתנהלים עם יתומים או אחים שכולים (שאלות שקיימות גם בהקשרים אחרים, כי תמיד יש ילדים שמגיעים ממקומות מורכבים) ימשיכו ללוות אתכם. אתם, הקומונריות והמדריכים, תצטרכו ללמוד איך מתנהלים מול החניכים ברגישות לפי מה שמתאים להם, איך זוכרים אותם באירועי שיא ובודקים שהם בסדר לקראת חגים וביומיום, ואיך עם כל זה לא הופכים אותם למסכנים.

הדיון התרחב למקומות נוספים, ויצאנו עם מסקנות וקריאות כיוון. יצאתי מהבוקר הזה מוצפת ומותשת, אבל גם מתפעלת מהחלוציות של בני עקיבא. הנכונות לקחת בוקר ולגעת לעומק בסוגיות האלה, מבטאת הבנה עמוקה שהשכול בחברה הציונית־דתית ובכלל הוא אירוע שצריך להתמודד איתו ולא להתעלם ממנו או להיסחף אחריו. רק אם נישיר מבט נוכל להביא להתאוששות ולצמיחה של כולנו.

את חוסר המודעות והידע איך מתמודדים עם השכול, אני פוגשת דרך הילדים וחבריהם ודרך חברים שלנו. זה קורה בצה"ל, ששלח את הילדים שלנו למשימה שממנה לא שבו וכעת לא יודע איך להתנהל מול אחים שכולים; זה קורה בבתי הספר, שלפעמים מפחדים לגעת, לפעמים מתערבים יותר מדי ולפעמים פשוט שוכחים ששכול לא עובר; זה קורה במקומות עבודה, כשלא תמיד יודעים מה העובד צריך ומה מעבר ליכולות שלו, ולפעמים דורכים לא בכוונה על שלפוחית כאב שמתפוצצת ומשתקת לימים ארוכים; וזה קורה בקהילות, במשרדים ממשלתיים, במערכות בריאות ובעצם איפה לא.

חשוב לומר שכולם אנשים טובים ויש כאלה קשובים ואמפתיים וגם רוצים ללמוד. יש מקומות שפועלים במקצועיות וברגישות ואני מלאת התפעלות מהם. אבל המלחמה הזאת הביאה איתה שכול ופצועים קשים בסדר גודל לאומי, וכלל המערכות צריכות להתארגן לקראתו. קודם כול להעלות את הנושא למודעות, ולפעמים להעביר הכשרות מתאימות.

אל תטעו, להיות קשובים זה לא אומר תמיד לוותר למי שמתמודד עם שכול. חלילה. לא צריך לעוות או לעקם או לרמוס אחרים בגלל הכאב. מה כן, ואיך, זו תורה ואולי אמנות שצריך לעסוק בה כדי לאפשר חיים ובניין. אני מאמינה שתהליך מעמיק כזה שייעשה בחברה הישראלית יהפוך את כולנו למודעים ורגישים יותר, והשינוי הזה יועיל לא רק למשפחות שנושאות איתן כאב של אובדן ופציעות מהמלחמה, אלא גם למעגלי שכול, התמודדות עם מחלה, פציעה ונכות בעולם האזרחי, והן כל כך זקוקות לזה. בסופו של דבר, השפה החדשה הזו תשרת את כולנו.

Ofralax@gmail.com