את המסר החשוב ביותר שלמדתי השנה לימד אותי פרח. סתם פרח שגדל באיזה שביל עפר בגליל. לא גבוה במיוחד, לא יפה במיוחד, מהסוג שעוברים לידו ולא מבחינים. זה קרה באביב הקודם, כשיצאתי לשוטט עם חבר חובב טבע וצמחים. לפתע הוא עצר ורכן לעבר שיח עם תפרחת צהובה ולחש: "בואי תראי משהו יפה". הוא לחץ קלות על עלה אחד בתפרחת שלו. עמדנו והתבוננו בצמח ולא הבנתי מה אמור לקרות עכשיו. כעבור חצי דקה בערך הצמח פשוט השיל מעצמו, כמו קסם, את התפרחת כולה. "זה בוצין מפורץ", הכריז החבר, "וזה הפלא הקטן שלו, הוא יודע להיפרד מדברים".

בני האדם, לעומתו, מתעקשים להיאחז. הם יושבים בבתי קפה ומספרים לחבריהם כמה הם רוצים לשנות את חייהם. מספרים את זה בצער ובקול מתקרבן, בהודעות קוליות של שתי דקות וחצי, בפוסטים עם תמונות על רקע שמש שוקעת ומשפט מעורפל על "תהליכים". הם יוצאים לסדנאות וריטריטים ומשלמים כסף כדי שישאלו אותם שאלות שהתשובות עליהן ידועות מראש. ואחר כך הם חוזרים לאותו הבית, עם אותה הסביבה, לאותה העבודה, ומקיפים את עצמם באותם אנשים שכבר נמאסו עליהם ומתפלאים ששום דבר לא משתנה.

הגדרה קלאסית של טירוף, אמר מישהו פעם, היא לעשות את אותו הדבר שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות. התקיעות היא עניין ממכר, ולא כי בני האדם אינם חכמים. לפעמים אנחנו ממש חוכמולוגים. אנחנו יודעים לגייס את כל התירוצים היצירתיים כדי להסביר למה אנחנו נשארים באותו המצב כבר שנים. אנחנו מעדיפים לסבול מהישן מאשר לפחד מהחדש. הכאב הישן לפחות מוכר - יש לו ריח, יש לו שם, יש לו סיפור שאפשר לספר בסעודת שבת ולקבל הנהונים מסביב לשולחן. ואילו הכאב של השינוי הוא עלום, חסר פנים, ואין לנו אף אינדיקציה שנעבור דרכו ונצא ממנו בשלום.

הדרך הטובה ביותר לזהות תקיעות היא לחפש חזרתיות. לבחון את החיים שלנו ולנסות להבין מהם המקומות שבהם אנחנו כמו אוגרים על הגלגל? באילו אזורים בחיים אנחנו מרגישים את המאמץ, הנשימה הכבדה וההזעה ורק ההתקדמות איננה קיימת? הגלגל נשאר גלגל, זה שרצים עליו מהר יותר לא הופך אותו לכביש. מה מוציא את האוגר מהגלגל? המוכנות שלו לוותר על הריצה ולהפתיע עם צעד שפונה הצידה לעבר הריק והלא נודע.

אנשים בוחרים להישאר על הגלגל שלהם למרות שהוא לא מביא אותם לשום מקום חדש, משום שהם כבר השקיעו בו הרבה יותר מדי זמן ומאמץ. בעולם הכלכלה נהוג לכנות את זה Sunk Cost (עלות שקועה), והיא מתארת מלכודת פסיכולוגית שבה אנשים ממשיכים להחזיק את העסק או המיזם שלהם גם כשהם מזהים שהוא כבר לא כלכלי או רווחי. הלב אומר: אני מושקע בדבר הזה. שמתי בעסק הזה את כל כולי, עכשיו לוותר על הכול? ככה הם ממשיכים, עד שהמציאות מקריסה אותם. זה קורה לבעלי עסקים, זה קורה לאנשים שסוחבים מערכות יחסים שמזמן עברו את תאריך התפוגה שלהן, זה קורה לאנשים שנשארים בעבודה שאוכלת אותם, וזה קורה בגלל השקר הגדול ביותר שההורים שלנו סיפרו לנו בילדות, כשהם הבטיחו לנו שקביעות וחזרתיות ייתנו לנו ביטחון.

כל כך הרבה אנשים קורסים תחת האמונה הזו, אף שלגמרי לא ברור על מה היא מתבססת. שום דבר בטבע אינו קבוע לעולם. העונות מתחלפות בלי לשאול אם אנחנו מוכנים. חיות נולדות ומתות. לא רק שהטבע לא מפחד משינויים - הוא חי עליהם, ניזון מהם ומתחדש מהם. שום עץ בעולם אינו מצטער על העלים שנשרו לו בסתיו.

הטרגדיה הגדולה שלנו כבני אדם היא שאנחנו מייחסים רק לעצמנו אינטליגנציה ולא שוהים מספיק כדי לבחון אינטליגנציות אחרות. כל כך עסוקים בחוכמתנו עד שאנחנו מפספסים את חוכמתם של החיות, של הצמחים, של הדברים הקטנים שגדלים בשוליים של שבילים שאף אחד לא מצלם.

אף שינוי אמיתי בחיים לא יכול להתבצע מתוך היצמדות לנכסים הרגשיים או הפיזיים שצברנו. אם אנחנו רוצים להבין את התקיעות בחיינו, אנחנו חייבים לאתר את הדבר האחד ההוא שאנחנו נאחזים בו, ועליו לוותר. ואת כל הרעיון הגדול הזה למדתי מהתבוננות של 30 שניות בצמח הבוצין. מהרגע שהוא מזהה אצלו פציעה הוא מגייס את כל כוחותיו לביצוע פעולת הוויתור. הוא משיל את התפרחת היפה, את כל ההשקעה של עצמו, בלי ערבויות ובלי רשת ביטחון. והוא יודע, בדרכו הצמחית, שמתחת לתפרחת שאבדה יצמח לו פרח חדש.

rachelm@makorrishon.co.il