ימים ספורים חלפו מאז עמדנו בליל חג השבועות וציינו את מתן תורתנו, וכבר השגרה המדממת והפוליטית שואבת אותנו חזרה אל הדכדוך המוכר. אנחנו מוצאים את עצמנו נעים בין ייאוש מההתנהלות בצפון ובעזה, לצחנה הפוליטית של ערב בחירות; בין כעס על החרדים והסרבנים, לכעס על נתניהו שהוביל אותנו לנקודה הזו בשני עשורים של הנהגה. ומעל הכל, מנקר הכעס העצמי: למה אני לא משנה את מה שאני יכול לשנות?
עוד כתבות בנושא
התחושות האלו מתעצמות מול המילים המכובסות על "הסכם מתגבש עם איראן". מה בכלל יעזור הסכם עם מי שהתחייבו לחסל אותך? מה תיתן קניית הזמן הזו? עכשיו, כשאיראן נמצאת בקריסה ומערכות ההגנה האווירית שלה מפורקות כבר שנה, אנחנו שוב מתפתים לקנות שקט זמני בדם עתידי. מי יודע מה יהיה מצבנו ומצבם בסבב הבא, שנגיע אליו פשוט כי שוב, לא תהיה ברירה. האם לא שבענו דם? מאות חיילים ואלפי נרצחים בתוך שנים בודדות, ועל מה? רק כי רצינו לחיות כאן.
גם לברוח זה לא פתרון. ההיסטוריה הלא-רחוקה מוכיחה שגם כשלא היינו פה ניסו להרוג בנו. לכן האשליה שאפשר להמשיך בסבבים הבלתי נגמרים הללו, בלי לעקור את האויב מן השורש, היא חטא חמור למציאות. דווקא אני, שבציבוריות הישראלית מכונה לרוב "משיחי" מפני שאני מאמין בארץ ישראל השלמה, בריבונות שמביאה ביטחון ובאחדות אמיתית שצומחת דווקא ממחויבות לערכי התורה – דווקא אני מבקש להרים את הראש, ללמוד מטעויות העבר ולהציע דרך שלא נוסתה. לעומת זאת, דווקא "נושאי החרדות" מתורה ומדת, אלו שמנסים שוב ושוב למצוא חן בעיני אירופה ולהגיע להסכמות עם האויב בעזה ובלבנון, הם אלו שמסרבים ללמוד מהמציאות המתפוצצת לנו בפנים.
הכי מעניין
אלא שהסיבה למבוי הסתום אינה רק "חולשת אמונתם" של החילונים בלבד. קל לנו לתלות את המצב באלו שלא גדלו על ברכי המסורת, אך האמת כואבת בהרבה: רבים מאיתנו, שגדלנו על התורה בבתים דתיים ובישיבות, כנועים עמוק בפנים לערכים התרבותיים של המערב. אנחנו מפחדים מהאפשרויות של חיי תורה אמיתיים. אנחנו לא באמת רוצים בית מקדש בהר הבית כי "מה זה אומר?" " למה להבעיר את המזרח התיכון?" ו"מה יגידו הגויים". הרבה יותר קל לנו להזדעזע מ"תורניות" שחצתה את גבולה מאשר מחילוניות שפרצה כל גדר.
עוד כתבות בנושא
כשאנחנו אומרים "משה אמת ותורתו אמת", קשה לנו לקבל זאת כאמת מוחלטת ומחייבת במרחב הציבורי. אדם יכול ללמוד שנים בישיבות תיכוניות ובמסגרות ההסדר, ובסוף לחיות בתוך מערך ערכים חילוני, כשכל לימוד התורה שלו הופך רק לכלי להתמודדות עם המציאות המערבית. האם אנחנו בכלל מוכנים למדינה שהתורה היא החוקה שלה? האם אנחנו יודעים מה זה אומר, או שאנחנו בכלל רוצים לדעת? מה נשאר לנו לומר לעולם, עזבו עולם, לעם שלנו, חוץ מאמירות בנאליות וכלליות כמו "התורה הופכת את האדם למוסרי יותר, זו היהדות שלי"?
התורה מזהירה אותנו מהפשרה הזו ומשרטטת את המציאות הריאליסטית הזו בדיוק כבר אלפי שנים: "וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרְרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ". האויב אינו מוכן שנתקיים כאן, ובשביל שאנו נתקיים כאן האויב צריך לא להתקיים. ככה פשוט.
ברור. יש עולם, ויש אילוצים דיפלומטיים ומגבלות מדיניות, אבל הצעדים הטקטיים הללו חייבים להיגזר מתוך חזון כללי ומטרה גדולה. בלי זה, מה אנחנו עושים כאן?
חיילים מחטיבת כפיר. למצולמים אין קשר לנאמר | צילום: חיים גולדברג, פלאש 90
אי אפשר להמשיך לנצח לאכול חרב רק בשביל "לרצות לחיות". לחיים שלנו כאן צריכה להיות מטרה נעלה, אור גדול, משהו על-אנושי ועל-זמני. זה מה שהתורה מדריכה אותנו, ואנחנו צריכים פשוט להקשיב ולהאיר. אין בכך שום ניסיון לכפייה דתית או דרישה לשינוי כוחני ופתאומי של סדר היום. זוהי קריאה כנה לאלו שמאמינים בתורה, או רוצים להאמין בה, לבוא ולקחת חלק בבירור: מה יש לתורה לומר על המציאות שלנו?
ליזום את כאבי הגדילה
התורה הגדולה הזו לא תנחת עלינו מהשמיים, ואפילו מלך המשיח לא יפרמט לנו את הראש בבת אחת. זו העבודה שלנו. עלינו להפסיק לראות בתורה רק "ספר מורשת" עתיק, ולהביט בה כמקור נורמטיבי חי שיש לחקור ולפתח עבור דורנו, מתוך ודאות שהוא יוביל אותנו למציאות ביטחונית, כלכלית וחברתית טובה בהרבה.
זה דורש שבירת פרדיגמות וכאבי גדילה, אבל מוטב שניזום את כאבי הגדילה האלה בעצמנו ונשתחרר מכבלי המחשבה האוסרים אותנו, מאשר להתעורר שוב ליום-יומיים של חשבון נפש מבוהל אחרי שביעי באוקטובר, כשהמציאות התפוצצה לנו בפנים באוטובוסים או בקיבוצים.
עוד כתבות בנושא
חג השבועות שציינו זה עתה מזכיר לנו שהתורה ניתנה לא כזיכרון נוסטלגי, אלא כתוכנית עבודה חיה למציאות ריבונית. יש תורה לישראל, יש פתרון, והחובה לעסוק בכך מוטלת עלינו. להתאמץ, להילחם במאור פנים במאמץ ובמחוייבות אין קץ, עד שכולם ידעו את השם.