הציונות הדתית מקבלת הזדמנות שנייה להוביל גל של תשובה

חמש דקות מתוך תוכניתו של קובי מידן בכאן 11, "סוכן תרבות", הפכו לוויראליות ונפוצו ברשת כאש בשדה קוצים.  הסיבה פשוטה: המשוררת והבמאית סיגלית בנאי תיארה בהן תופעה שלא תשמעו עליה בתקשורת.

בתה של בנאי, נערה תל־אביבית בת 16 הלומדת במגמת אמנות בבית ספר חילוני, הולכת בכל לילה בשבועות האחרונים לסליחות – גם לאחר ששנת הלימודים החלה והיא צריכה לקום למחרת לבית הספר. כאשר אימה שאלה אותה מדוע היא עושה זאת, הבת ענתה: "אימא, אנחנו דור של נשמות צמאות". המשפט הזה, שמקורו בשיר של הזמר בן צור, הפך למנטרה שמדברת על צמא רוחני עמוק.

בנאי ביקשה רשות להצטרף, ותיארה כיצד הגיעה לבית כנסת בשכונתה התל־אביבית ומצאה אותו "מפוצץ בבני נוער בני 15־16 ששרים בדבקות. בעזרת הנשים, הבנות שאני מכירה מהילדות, עם הספרים ובלי הטלפונים, קוראות ועוקבות אחרי הטקסט, לא מרכלות ומדברות אחת עם השנייה, שרות ומתפללות ומבקשות בדבקות".

הסיפורים מתרבים, והם מגיעים מכל הכיוונים. אור (כל השמות בכתבה בדויים), בחור בן 14 שאני מכיר, חגג בשנה שעברה בר־מצווה. במהלך הלימוד לקראת בר־המצווה נפשו נקשרה בנפשו של המורה, והוא החל ללמוד תורה ולהתחזק. בקיץ האחרון הוא עזב את התיכון החילוני ועבר לתיכון דתי, וכעת הוא לומד גמרא, מתפלל שלוש פעמים ביום, ורוצה עוד ועוד. הוא אפילו מתלונן שהחברים בכיתה החדשה לא לומדים מספיק ברצינות.

נילי היא אישה בת 50, אם לשלושה, מצליחה מאוד בתחום העיסוק שלה. מאז 7 באוקטובר החלו להתגלגל אצלה מחשבות על זהותה. איפה היא הייתה כל השנים? ומה זה בכלל להיות יהודייה? היא לא חזרה בתשובה ולא שינתה את אורח חייה, אבל היא הרבה יותר פתוחה לשמוע. בנה הצעיר נפגש לאחרונה עם הקונספט של השבת ההלכתית ונדלק – לא בהכרח על ההלכות הפרטניות אלא על האווירה, על ההפסקה מהעולם הדיגיטלי והמפגש הקהילתי שהיא מאפשרת.

גיא, סטודנט לתואר שני במדעים מדויקים, ביקש לאחרונה להתחיל להניח תפילין כחלק מרוטינת הבוקר שלו. נועם, בחור בן 35, למד ועבד שנים בגרמניה, והיה בזוגיות ארוכה עם בחורה מקומית. אך ככל שחלף הזמן שם משהו בו אמר לו לעזוב הכול ולשוב ארצה – עוד לפני המלחמה. ביום הטבח, כשהיה על קו הטלפון עם משפחתו מקיבוץ בארי, הוא התחיל להבין שיש דברים שאי אפשר להסביר. היום הוא לומד תורה, מתקרב לקדוש ברוך הוא בדרכו האישית, ומחפש כיצד להעמיק את הקשר עם זהותו היהודית.

כמי שמלמד ב"נהורא", מרכז ללימודי יהדות ברמת־גן, יש סביבי עשרות ומאות גיא ונועם כאלה. כשאני מדבר עם רבנים ופעילים בתחום מכל הארץ, אני מקבל מכולם תמונה דומה: אנחנו לא עומדים בקצב. זו תופעה רחבה, שהתקשורת המרכזית כמעט איננה מסקרת.

מחקר של פרופ' אסיף אפרת מאוניברסיטת רייכמן, מספטמבר 2024, מאשר את מה שרואים בשטח: 31% מהנסקרים חשו שאמונתם בא־לוהים התחזקה מאז שמחת תורה תשפ"ד, ו־28% דיווחו שזיקתם למסורת הדתית התעצמה. אבל הממצא המשמעותי ביותר בעיניי הוא החלוקה הגילאית. כפי שרואים בשטח, ההתחזקות הרוחנית הזו חזקה יותר בקרב הצעירים: 37% מבני 35-18 מדווחים על התגברות אמונתם באל מאז פרוץ המלחמה, לעומת 18% בלבד בקרב בני 56 ומעלה. באופן דומה, צעירים דיווחו בשיעור גבוה יותר על התקרבותם למסורת הדתית.

ב"סקר המסורת הגדול" שערך בחודש מאי השנה ערוץ מאקו, לא בדיוק אתר החשוד בתמיכה בתכנים דתיים, התברר כי 35% מהצעירים בגילאי 29-18 טוענים כי התקרבו לדת מאז 7 באוקטובר. נתון יוצא דופן נוסף הוא כי 53% מהצעירים עד גיל 29 בישראל שומרים שבת. איני יודע אם הסקר כולל גם דתיים וחרדים, אך אין ספק שמדובר בנתון גבוה מאוד גם אם מנכים את הקבוצות הללו מהסטטיסטיקה.

ציצית בלי כיפה

תנועת התשובה הופיעה לראשונה בשנות השבעים, אבל הפעם זה שונה לחלוטין. אחרי מלחמת יום הכיפורים, שזעזעה את המוסכמות הבסיסיות של החברה הישראלית, אלפי ישראלים חזרו בתשובה. אורי זוהר, הבמאי המפורסם, היה סמל התופעה. אליו הצטרפו טייסים, קצינים, אמנים, אנשי אקדמיה. הם נטשו את עולמם הקודם ושקעו בעולמה של תורה בירושלים, בבני־ברק או בצפת. זו הייתה תנועה של "או או" – או חילוני לחלוטין או דתי לחלוטין, בלי דרך ביניים. רוב החוזרים של השנים ההן פנו אל הזרם החרדי. החרדים נתפסו כאותנטיים יותר, והציונות הדתית הייתה עסוקה אז בגוש אמונים ובהתיישבות. התוצאה הייתה שרוב החוזרים נבלעו במעמקי הישיבות, עברו לשכונות חרדיות והתנתקו מהחברה הכללית. כך הפסידה החברה הישראלית את מעורבותם של מי שמסוגלים לדבר בשתי שפות, חילונית וחרדית, ולהוות גשר אמיתי בין העולמות.

הגל הנוכחי שונה. זו אינה חזרה בתשובה במובן הקלאסי, אלא שיבה למסורת היהודית. זהו נוער שהולך לסליחות אבל גם להופעות של בן צור. עוטה ציצית אבל בלי כיפה. מחפש רוחניות אבל לא בהכרח הלכה קפדנית. הוא מאזין לשירים שמדברים על דיכאון ועל חיפוש משמעות.

אני מניח שרבים מהמתחזקים הללו לא ייקחו הלאה את החיבור שלהם למסורת, ואולי יסתפקו בפולקלור או באירועים מסורתיים, אבל החיבור לזהות יישאר חזק. אם פעם היו שואלים מה אתה יותר, ישראלי או יהודי, אני מעריך שבשנים הקרובות התשובה תיטה בבירור לצד היהודי.

באופן לא מפתיע, הזרמים התת־קרקעיים האלה אינם מורגשים בערוצי הטלוויזיה שרוב השדרנים בהם קרובים לגיל 50. הם כן באים לידי ביטוי ברשתות החברתיות, במיוחד בטיקטוק, אך לא פחות מכך – בבתי הכנסת. מי שנמצא במקומות הללו רואה את הצמא, את הרצון לשמוע, להכיר עוד.

הצעירים הללו לא נולדו בוואקום. הם חלק ממגמה רחבה יותר בחברה הישראלית – תנועה שהולכת ומתפתחת בצעדי ענק. לא בכדי מכונה הרב אברהם יצחק הכהן קוק בשם "הרא"ה". בנושאים רבים הקשורים למגמות רוחניות עתידיות הוא הצליח להקדים את זמנו בעשרות שנים. עיסוקו הרב בנושא התשובה, שקיבל ביטוי גם בספרו  "אורות התשובה", בזמן שהנדידה בין העולם הדתי והחילוני הייתה חד־סטרית, הוא עדות ברורה לכך. הרב קוק דיבר בדיוק על יהודים כאלה – יהודים שמחפשים "גודל". לא רק שמירת מצוות או קיום הלכה מכוח הרגל, אלא משמעות קיומית עמוקה.

ב"מאמר הדור" המפורסם הוא כותב על בני דורו: "בעל רוח גדול חָפֵץ, ומוכרח לחפוץ בכל מקום שהוא פונה, לשמוע דברים גדולים. דברים מקומטים ומקוטנים חדלו לקחת את לבבו". הדרך הנכונה לדבר אל הדור היא להנגיש את התכנים הגבוהים והעמוקים שהוא מבקש "בשפה היותר פשוטה ונמוכה, בדברים היותר מורגלים ומובנים לו".

בתהליך התשובה הזה, לחיבור המחודש ללאום היה מקום חשוב. "התשובה הראשונה היסודית היא להתקשר עם האומה בנשמתה, ועמה הכרח הוא לתקן את הדרכים והמעשים כולם לפי אותו התוכן המהותי שבנשמת האומה". הרא"ה חזה תנועת תשובה רחבה שתגיע דווקא מתוך הציונות החילונית. הוא דיבר על "תשובה מאהבה", כזו שאיננה מגיעה מפחד או מכפייה חיצונית, אלא נובעת מתוך התעוררות פנימית והכרה שהמסורת היהודית היא הבית הטבעי של הנשמה היהודית.

הצעירים הללו שתיארה בנאי – שצמאים למשמעות, לעומק, לקשר אמיתי לקב"ה, ואינם מוכנים להסתפק בצורת חיים מסורתית שטחית – הם בדיוק היהודים שעליהם דיבר הרב קוק. הבעיה היא שהם לא יודעים על קיומו.

תשובה כבקשתך

המתחזק הממוצע אינו רואה עצמו כפוף לאוטוריטה כלשהי, אלא מרשה לעצמו לקחת מכל הבא ליד, מכל מה שמוסיף ב"התחזקות, בשמירת מצוות, באמונה ובביטחון". זהו דור שגדל על אקלקטיות, על ליקוט מידע ממקורות מגוונים ברשת, על עצמאות רוחנית. המתחזקים החדשים אינם מקבלים על עצמם "חבילה" שלמה של זהות דתית, אלא בונים לעצמם מסע רוחני אישי שמשלב מסורת עם מודרניות. כפי שכתב ד"ר אסף שרעבי בעבודת הדוקטור שלו, מדובר על "סלי תשובה" שכל צעיר וצעירה בוחרים מהם על פי רצונם, ללא מחויבות מלאה. ועם זאת, הסלים הללו מתמלאים לרוב בתורה שמקורותיה אחידים יחסית.

כשבוחנים את גורמי ההשפעה על הנוער המתחזק, רואים כי ב"שוק התשובה" שולטים לרוב גורמים חרדיים. רשתות של מדרשות מקומיות, רבני בתי כנסת קטנים המפוזרים בכל הארץ, ארגוני קירוב ודרשנים לעת מצוא – באים ברובם מקרב הקהל החרדי, ובפרט זה המזוהה עם ש"ס. גם ערוצי התוכן הדיגיטליים המיועדים לאותם מתחזקים, ובראש ובראשונה "הידברות", לצד ערוצים ברשתות החברתיות של רבנים ורבניות צעירים כמו הרב שניר גואטה, תאיר גולן ואחרים, הם בעלי אוריינטציה דומה.

בעשורים האחרונים קמו ארגונים ציונים־דתיים לא מעטים, כגון "ראש יהודי", "המקום", רשתות של גרעינים תורניים, "נהורא" ועוד, שמעניקים לימודי יהדות לכל מבקש. אולם רוב הארגונים הללו פועלים בצורה מקומית וטרם הצליחו להגיע לפריסה רחבה ברחבי הארץ, וגם לא למלא את הרשתות החברתיות. ככל שניסיתי לחפש, התקשיתי למצוא ערוץ תוכן או רב דתי־לאומי פופולרי שפונה ברשתות לקהל הרחב של הצעירים המתחזקים בשפתו.

הציונות הדתית, שרואה בעצמה את הגשר הטבעי בין העולם החילוני והדתי, נעדרת במידה רבה מהתמונה. היא עדיין מתמקדת בעיקר בציבור שלה, ביישובים ובשכונות הסגורות, במוסדות החינוך הפנימיים, וטרם מצאה את השפה הנכונה לדבר עם הצעירים האלה.

הציונות הדתית עומדת בפני בחירה היסטורית. היא יכולה להישאר בתוך הבועה שלה, או לזכור מדוע היא קמה – להיות גשר. הדור הזה צמא, אבל הוא לא ירוץ אחרי מוסדות או רבנים שיגידו לו מה לעשות. צריך לבוא אליו בסקרנות אמיתית, לא בהטפה.

באופן אירוני, רבים בציונות הדתית חוששים לדבר עם עמיתיהם החילונים על נושאים של זהות יהודית. שיח כזה עלול להתפרץ לשיחה פוליטית טעונה. שנית, כדי להציע את מרכולת היהדות לציבור לא־דתי צריך להיות קודם כול בקי בה, ולהרגיש שהיא אכן עשויה להעניק ערך רב לצד השני. שני אלה לא תמיד מתקיימים בקרב הציבור הדתי־לאומי שפוגש חילונים באופן יומיומי.

לצאת מהבועה המגזרית

אז מה צריך לעשות מי שרוצה למצוא דרך לליבותיהם של הצעירים הללו? קודם כול, להקשיב. לשאול אותם מה הם מחפשים, מה חסר להם, איך הם רואים את היהדות. לא לנסות מיד "לתקן" אותם או להסביר להם במה הם טועים, אלא לגלות סקרנות אמיתית למסע הרוחני שלהם.

שנית, להנגיש תכנים בשפה שלהם. לא בשפה של הישיבה או של דבר תורה קלאסי בבית הכנסת, אלא בשפה של פודקאסטים, של תכנים קצרים ומרתקים ברשתות החברתיות. להשקיע ביצירת תכנים שמדברים על הרעיונות הגדולים של היהדות בשפה עכשווית, ולפנות לנושאים שמדברים אל הנפש.

שלישית, ליצור מקומות מתאימים. בתי כנסת פורמליים הם מקומות מפחידים בעיני מי שאינם בני בית בהם. יש להקים עוד ועוד מקומות שצעירים יוכלו להכיר בהם את המסורת היהודית בקצב שלהם, בלי לחץ, בלי דרישות מיידיות לשינוי אורח חיים.

רביעית, הציונות הדתית נושאת בקרבה אוצר אדיר: הגות דתית עשירה שמתחבטת בבעיות הדור ומציעה דרכים לשלב את המסורת עם המודרנה. צריך להציע להם את הרב קוק לא בצורה מופשטת ואקדמית, אלא באופן חי ורלוונטי. להראות להם שיש יהדות שמבינה את הדילמות המודרניות, שאיננה מפחדת מהעולם הרחב, שלא רואה בהם "חוזרים בתשובה" שצריכים תיקון אלא יהודים שמחפשים את דרכם הביתה.

אני רואה זאת בעיניי. יש אנשים שרוצים מאוד לשמוע דברים שלמי שגדל על ברכי החינוך הדתי נראים כבסיסיים ואולי אפילו בנאליים. אדם כזה יתפלא לגלות שיש עומק ברעיונות שהוא גדל עליהם כקלישאות, אבל אותם מתחזקים רואים בהם חוכמה עתיקה, משמעות, צורת חיים של אמונה, ופילוסופיה מתוחכמת שמתמודדת עם השאלות הקשות של החיים.

ההחמצה של שנות השבעים הייתה כפולה. מצד אחד, רוב החוזרים בתשובה נבלעו בעולם החרדי והתנתקו מהחברה הכללית. מצד שני, הציונות הדתית לא זיהתה את ההזדמנות ולא השקיעה משאבים בקליטת החוזרים בתשובה.

הפעם זה יכול להיות אחרת. הצעירים של היום לא רוצים להתנתק מהעולם. הם רוצים לשלב, לחבר, להביא את היהדות לתוך החיים שלהם. הם לא מחפשים בית ספר סגור, אלא חוכמה שתעזור להם לחיות טוב יותר.

השאלה היא האם נדע להציע להם יהדות כזו. האם נדע לקום מהישיבות ומהכוללים, מבתי המדרש ומהמדרשות, מבתי הכנסת המגזריים ומעלוני השבת, מהשיח הפנים־מגזרי, מהשכונות ומהיישובים הסגורים, ולצאת אל הרחובות, אל המכללות, אל מקומות העבודה? האם נדע לדבר איתם כשווים אל שווים, לא מלמעלה למטה?

הזדמנות כזו לא תחזור בקרוב. דור שלם של ישראלים מתעורר לזהותו היהודית, לא בגלל כפייה חיצונית אלא מתוך התעוררות פנימית. 7 באוקטובר חשף את שבריריותה של זהות שמבוססת על ערכים אוניברסליים בלבד. מה שאנחנו רואים אינו תופעה זמנית של התמודדות עם טראומה, אלא נקודת מפנה דורית – שיבה הביתה אל הזהות היהודית. הם מחפשים ברית, לא חוזה. הם מחפשים גודל, לא קטנות. השאלה היא איזו יהדות תצא לקראתם, ואם היא תדע להיות גדולה כמו הצמא שלהם.