מאז ה-7 באוקטובר, המושג "הניצחון המוחלט" הפך למטבע לשון שנוי במחלוקת במרחב הציבורי בישראל. בעוד המבקרים רואים בו סיסמה פוליטית ריקה, ותומכיו רואים בו יעד צבאי מדיד של הכרעת האויב, האמת נמצאת ברובד עמוק הרבה יותר. כדי להבין מהו ניצחון אמיתי במזרח התיכון הסוער של המאה ה-21, עלינו להסיט את המבט מהמפות הטקטיות וממספרי המחבלים שחוסלו, אל עבר שאלה קיומית: איזו ישראל קמה מתוך האפר של אותה שבת שחורה? הניצחון המוחלט של ישראל אינו טמון רק בהריסת מנהרה כזו או אחרת, אלא בקריסתה הסופית של ה"קונספציה" הישנה ובלידתה של דוקטרינה לאומית חדשה: המעבר הקריטי מפסיביות לאקטיביות, ומהמתנה לספיגה – ליוזמה התקפית חסרת פשרות.
עוד כתבות בנושא
במשך 2 עשורים לפחות, ישראל התמכרה לשקט מדומה שנקנה בבטון, בטכנולוגיה ובתמריצים כלכליים. הקונספציה הישנה גרסה שאם רק נבנה חומות גבוהות מספיק, אם נשכלל את מערכות ההגנה האווירית לדרגת שלמות ואם נכיל את הפרובוקציות של האויב, נוכל לשמר "ווילה בג'ונגל" משגשגת. זו הייתה אסטרטגיה של פסיביות מחשבתית. המתנו שהאויב יחליט מתי לפתוח באש, מתי לחפור מנהרה ומתי לפלוש. ה-7 באוקטובר הוכיח בדרך האכזרית ביותר שהגנה פסיבית, חזקה ככל שתהיה, היא מתכון לאסון אסטרטגי.
הניצחון המוחלט שמתגבש כעת הוא קודם כל ניצחון על התפיסה הזו. השינוי שאנו רואים כיום ב-3 הזירות המרכזיות – בעזה, בלבנון ומול איראן – הוא הביטוי המעשי של החלטה לאומית לא להיות עוד הקורבן שממתין למכה. אנחנו לא מחכים עוד שהסערה תגיע אלינו.
הכי מעניין
מג"ד בחטיבת אלכסנדרוני, סא"ל י', על רקע חורבות עזה | צילום: ישראל שמאי
בעזה, השינוי בא לידי ביטוי בסירוב המוחלט להסתפק ב"סבבי לחימה" או באסטרטגיית "כיסוח דשא" זמנית. ישראל קיבלה החלטה אסטרטגית לעקור את התשתית מהשורש, גם במחיר לחץ בינלאומי כבד חסר תקדים. הכניסה לרפיח והשליטה בציר פילדלפי, למרות אזהרות העולם, הבהירו שהאינטרס הביטחוני הישראלי אינו כפוף עוד לתכתיבי השקט הרגעי. זוהי אקטיביות במובנה הטהור: שינוי המציאות הפיזית בשטח כך שהאיום לא יוכל להשתקם ביום שאחרי.
בלבנון, השינוי דרמטי אף יותר. במשך 18 שנה, מאז 2006, נרתעה ישראל מעימות ישיר ורחב עם חיזבאללה, מחשש למחיר הכבד של מאגר הטילים שלו. היום, המשוואה השתנתה ב-180 מעלות. ישראל עברה למתקפה מקדימה, לחיסול שיטתי של כל שרשרת הפיקוד, ולפגיעה ביכולות האסטרטגיות של הארגון עוד לפני שהן יוצאות לפועל. המבצעים הנועזים בלבנון הם מלאכת מחשבת של יוזמה. המסר ברור: לא נחכה ש"כוח רדואן" ינסה לשחזר את הטבח בצפון; אנחנו נכה בו בתוך מעוזיו, נערער את ביטחונו העצמי וניטול ממנו את אלמנט ההפתעה לצמיתות.
עוד כתבות בנושא
אך גולת הכותרת של שינוי הקונספציה היא הזירה האיראנית. במשך שנים נלחמה ישראל בזרועות התמנון תוך שהיא מאפשרת לראש התמנון בטהרן ליהנות מחסינות מוחלטת. לא עוד. התקיפות הישירות והנועזות מוכיחות שישראל עברה למדיניות של יוזמה מול המקור. אנחנו לא רק מגנים על הגבולות; אנחנו מעבירים את המלחמה לשטח האויב, מערערים את מאזן האימה ומוכיחים שאין נקודה במזרח התיכון שהיא חסינה מפני ידה הארוכה של המדינה שקמה מההריסות.
זהו הניצחון המוחלט האמיתי: החזרת היוזמה לידיים ישראליות. המטרה אינה רק כיבוש שטח, אלא צריבת הידיעה בקרב אויבינו שהכללים השתנו – שישראל אינה עוד "קיר בטון" פסיבי, אלא כוח דינמי, התקפי ובלתי צפוי. הניצחון הזה לא יסתיים בטקס חתימה רשמי, אלא בתחושת הביטחון שתשוב לתושבי העוטף והצפון, מתוך הידיעה שהמדינה שלהם לא מחכה למכה הבאה, אלא מונעת אותה בכוח היוזמה.
עוד כתבות בנושא
